שני מקסים
טריוויה של פיגוע / בכל פינה יש מישהו שליבו נשבר. מודעות האבל שהכריזו לאחרונה על אזכרות השנה ה־12 לזכר 21 הנשמות, שנהרגו בפיגוע במסעדת מקסים בחיפה, יעידו על כך.
אני אדם שחי דרך אותות וסימנים ומנסה להקשיב להם. אבל הסיפור הבא הוא על גורל שאת רוב סימניו ראיתי רק בדיעבד. יש בו חיים ומוות, תחושת קוטן האדם, מקריות, צער גדול ואנשים שבסך הכל באו לאכול במסעדה, נרצחו ונפצעו. כלומר, כל הגורל הישראלי במכה אחת.
הכל התחיל ב־4 באוקטובר 2003, בשעה 14:10. למסעדת מקסים שבמבואות חיפה (מיקום המסעדה חשוב לסיפורנו) נכנסת מחבלת מתאבדת בשם הנאדי ג'רדאת, עורכת דין בת 29 מג'נין, ומפוצצת את עצמה.
בפיגוע הנורא נהרגו 21 אנשים חפים מפשע, בהם גם שתי משפחות בנות חמש נפשות, וגם המאבטח ואחד מבעלי המסעדה. בין הנפגעים בפיגוע שכוון נגד יהודים היו גם כמה ערבים. ככה זה כשהגורל עיוור. אחד הפצועים היה אורן אלמוג בן העשר, שאיבד חמישה מבני משפחתו, נכווה בפניו והתעוור.
12 שנים חלפו כאמור מאז. וכשהבחנתי במודעות האזכרה בערב החג, התיישבתי מצומרר ומיוזע על הכיסא במטבח שלנו.
למה? שמעו סיפור.
אותו בוקר / מה שקרה הוא שבאותה שבת עמדו הילדים לבוא לביתנו בכפר עין־הוד שנמצא בפאתי חיפה, כחמישה קילומטרים מעתלית. הם אמנם הבטיחו לבוא בשמונה בבוקר, אבל איחרו כרגיל והגיעו בעשר. מובן שחיכינו להם כתמיד בקוצר רוח והיה כיף כשנכנסו לבית בהמולת ילדים צוהלת.
אין לנו בריכת שחייה בבית, אבל בהחלט יכולנו לשכנע את הקטנים לשחק בחדר שלמעלה בכל מיני צעצועים, בעוד אנו, המבוגרים, השתרענו ליד האין־בריכה הדמיונית והשקפנו לכיוון הים שנשקף כחול וגדול בירידה מההר לכיוון עתלית.
היה נעים, צחקנו, דיברנו, שתינו קפה ואפילו לעסנו מסטיקים "שוגר פרי" (בלי סוכר). הזמן עבר ואיש לא חשב על דברים כמו פיצוץ, למרות שהיו אלה ימי הפיצוצים.
צהריים / לאט־לאט הגיחה מלמעלה שמש הצהריים. מישהו שאל: "מה נאכל היום?" שאלה שתמיד עולה בפיקניקים ובטיולים לא מאורגנים ומלחיצה מיד את הנוכחים.
"נזמין אוכל במקסים", הצעתי והתכוונתי בפירוש למסעדת מקסים, שנמצאה אז בתחנת הדלק בכניסה לעתלית ושימשה אותנו לקפיצות אוכל אקראיות.
מקסים עתלית הייתה אחותה התאומה של מסעדת מקסים חיפה, שנמצאה במבואות העיר הצפונית. אולי בני דודים ואולי בני אותה משפחה.
ואיך נזמין אוכל? שאל יפתח חתני.
"נצלצל אליהם", הצעתי. וכדרכן של משפחות רשמנו את כל התאוות המשפחתיות על נייר ואני חיפשתי את המספר של מסעדת מקסים בטלפון. רשמתי וצילצלתי וענו לי מהר.
"שלום. 20 סיחים של פרגיות, קצת שישליק, הרבה חומוס. כן, עם טחינה. בטח סלט. כמה שיותר. מג'דרה? בטח. אפשר אורז עם שעועית. וכמובן מלבי או בקלאווה לקינוח. רוצים אשראי?"
"כשתגיע תשלם", ענה לי קולו של הגבר.
"כמה זמן ייקח לכם להכין את זה? כי לא בא לי לעמוד בתור", אמרתי.
"בערך חצי שעה", ענה. הבטתי בשעון. השעה הייתה אחת וחצי.
לקחנו אוויר. נהיה לנו רוק של רעב בפה. אחרי רבע שעה אמר לי יפתח: "יאללה, בוא ניסע לקחת את האוכל".
"תן להם עוד כמה דקות", הצעתי. אבל הוא נהיה עצבני, אז נסענו.
השעון / אני זוכר שכשנכנסנו למקסים בעתלית, הסתכלתי על השעון שנשען על הקיר מולי. זה היה שעון מהזולים האלה, שהיה תלוי ליד תמונה של מכבי חיפה במלוא תפארתה אז, עם חתימות השחקנים. השעה הייתה עשרה לשתיים.
"אנחנו בקשר לאוכל", מילמלתי.
"איזה אוכל, שלמה?" שאל אותי הטבח המקומי, בחור ערבי מפרדיס הסמוכה לזכרון יעקב, שהכרתי קודם מביקוריי במסעדה.
"האוכל שהזמנו... 20 סיחים פרגיות, חומוס, טחינה..."
"תן לבדוק", אמר "יצחק" (שם בדוי), שם ישראלי שניתן לפעמים לערבים כדי שיחשבו שהם יהודים ולא יסתבכו בשאלות מיותרות של זהות.
הוא נכנס למטבח וכששב אמר: "יש לי הרגשה שנפלה טעות והזמנתם אוכל במקסים השנייה, זו שבכניסה לחיפה".
"טוב, אז ניסע למקסים השנייה", אמרתי.
"שמע", אמר הטבח, "ייקח לך רבע שעה לנסוע לשם. אז בוא, אני אכין לכם ברבע שעה את האוכל ואבטל את ההזמנה שם".
"קצת לא נעים לי להטריח אותך. ובכלל, מקסימום נעשה טיול", התחלתי להתעקש.
"עזוב, זה ממש בסדר", הוא הרגיע.
אתם מבינים?
ברבע השעה שבה לא נסענו למסעדת מקסים שליד חיפה ושלפי החישובים המדויקים היינו נכנסים אליה בדיוק כשהמטען הופעל בשתיים ועשר דקות, נשארנו במקסים עתלית, הטבח המקומי הכין לנו אוכל – וכך ניצלנו.
היו כנראה סימנים באוויר, אבל אני לא זוכר שהבחנתי בהם. היה גורל, רק שאז לא ידענו עליו דבר. מה שאני כן זוכר זה שבדרך חזרה לעין־הוד, כשסגרתי לרגע את הרדיו שניגן שירים עבריים, אמר יפתח לפתע:
"שמעת בום?"
"לא שמעתי כלום", עניתי, "וגם חיל האוויר עושה פה בומים באזור".
"טוב, אולי טעיתי מרוב שאוזניי התחדדו לבומים כששירתתי בשריון", אמר יפתח.
והסוף ידוע.
למחרת בבוקר / למחרת נסעתי לשתי המסעדות. לזו שליד חיפה לראות את מה שנותר אחרי אחד מאירועי הטרור המזוויעים שקרו פה. ואחר כך למקסים עתלית, מרחק רבע שעה משם (מדדתי).
נכנסתי ישר למטבח הקטן והטבח הערבי עמד שם מיוזע וחתך צ'יפס. הוא ניגש אליי והתחבקנו ארוכות. "שמח שניצלת ומצטער על הקורבנות החפים מפשע משני הצדדים, שלכם ושלנו", אמר מי שהציל את חיי ואת חיי יפתח בהתרגשות אמיתית.
זמן מה אחרי / כמה שנים אחר כך, בהופעה בהיכל התרבות לעמותת "אתגרים", בפני אנשים שלא ויתרו על פעילות בחייהם למרות נכותם, סיפרו לי שאורן אלמוג, הילד הפצוע שהתעוור, נמצא באולם.
זוכר שחיפשתי אותו בעיניי.
ואז ראיתי אותו. פניו היו מצולקות ועיניו לא הביטו לשום מקום. הוא הקשיב ואני ניגשתי אליו, עזרתי לו לקום מכיסאו ובצעד איטי הלכנו לבמה יחד יד ביד. אחר כך שרתי לו בהתרגשות של זמרים לתוך העיניים הכבויות ולאוזניים המקשיבות.
הצילום של שנינו שרים יחד תלוי אצלי על הקיר בחדר עד היום הזה.
העצב אין לו סוף / לפני המון שנים קרה הדבר. בעוד אחד מהרגעים של המלחמה שלנו בטרור.
באמצע נסענו המון פעמים לעין־הוד, עם הילדים ובלי. פגשתי גם את יצחק הטבח הערבי לא פעם במקסים עתלית, שהחליפה שמות ולבסוף הפכה למסעדה בשם אחר. ולבסוף גם הוא נעלם.
פעם אחת נכנסתי למסעדת מקסים שבמבואות חיפה אחרי ששיקמו אותה. לא הצלחתי להזמין אוכל, כי נעתקו לי המילים מהפה ויצאתי.
החיים נמשכו, אבל מעולם לא הזכרנו יותר, יפתח ואני, את הסיפור הזה שקרה לנו – או בעצם כמעט קרה לנו.
12 שנה. ודמעת צער גדולה יורדת לזכר הנשמות הטהורות של הנרצחים החפים מפשע. הנחמה היא אולי שאורן אלמוג, בן ה־22 כיום, שירת בצבא, זכה במדליית ארד באליפות העולם לשיט עיוורים, הדליק משואה בטקס יום העצמאות בהר הרצל ומרצה כיום על מצוינות.
החיים הם כנראה שיעור ועוד שיעור והמון סימנים וגורלות של אנשים מתערבבים עם אנשים. 'סתכלו רק איך חומוס, טחינה ופרגיות מתערבבים עם פיגוע ורצח, וחושך עם טיפות קטנות של אור.
