גבר נורווגי

סתי לנורווגיה לחגים. צמתי בתוך בקתה על אי ועשיתי ארוחת חג ב"ברגר קינג". בשביל מרוקאי זה חטא לא להיות עם המשפחה בחג, אבל אני, במרד הנעורים שעדיין לא השלמתי, הרגשתי שאני עושה עוד צעד קטן אל עבר עצמי. למרות תחנוניה של אמי – טסתי, ונתתי לרגשי המצפון לפעפע לי בדם.

תודו שנורווגיה אף פעם לא הייתה ברשימת ה"לשם אני חייב לטוס" שלכם. גם בשלי לא, אבל ראיתי בכבלים את הסדרה "זכאי" ואמרתי לחברי הטוב, השחקן דניאל סבג, שאנחנו חייבים להפליג בתוך פיורד מושלג ולחזות בזוהר הצפוני. קנינו כרטיסים.

xxx

על אף כל הישגיי הקטנים והגדולים, אני עדיין בטוח שאבא שלי מאוכזב שלא יצאתי כדורגלן. כשהייתי קטן ובאתי להראות לו ציורים שציירתי בגן, הוא היה מחמיא לי מאוד, אבל בעיניו ראיתי את החשש שאולי לא כזה בריא שכל פעם שהוא חוזר ממילואים אני מבקש שיביא לי חבילה של טושים במקום כדור.

הייתי מהילדים האלה שהולכים לכל מקום עם דפים ואורגנית של טושים צבעוניים מתחת לבית השחי. 30 טושים בשלל צבעי הקשת. בפינה הימנית – טוש שחור גאה; ובפינה השמאלית — מרחק אדומים, כחולים וירוקים — טוש צהוב גאוותן. כל מי שצייר בחייו, ודאי מכיר את התחושה כשהציור שרוע לפניך מוכן וכף היד שלך כולה מקושקשת בקווים קטנים וססגוניים של כל הטושים שניסית לסגור בתוך המכסה ופיספסת פעם אחר פעם. זה הכי דומה לתחושת הכאב המענג של הגוף אחרי ספורט. מתתי על זה. הציור היה כל חיי בילדותי, אבל ככל שהתבגרתי, נוכחתי שהבנות בתיכון לא ממש מתרשמות מהמכחולים השבורים ומהריח של הטרפנטין – ופשוט הפסקתי לצייר כדי לא להישאר בתול.

xxx

נורווגיה היא המדינה הכי יפה בעולם, או לפחות הכי יפה שראיתי. נקלענו לשבוע השמשי היחיד בשנה וזה הרגיש כמו שבוע האופנה של הגיאולוגיה העולמית. צוקים ואיים ונהרות וימים ואגמים והרים ושלגים ויערות ופלגים ומפלים ושמיים ועננים.

אירח אותנו כאן חבר של דניאל מהקיבוץ, דני צחורי שמו. עברו שנים מאז שהם התראו, אבל כשאתה ישן ליד מישהו בבית ילדים חצי מהילדות שלך, אתה לא שוכח שהוא חבר שלך גם כשהוא כבר לא. צחורי הענק הוא שני מטרים של טוּב לב שלא פגשתי כמותו מאז שסבא שלי הלך לעולמו. מיד כשהגענו הוא סיפר שבמדינה הכי יפה שאלוהים העז לברוא מתאבדים מדי שנה יותר אנשים מבכל מדינה אחרת בעולם. "האפור הורג אותם".

צחורי הענק עזב את ישראל לפני שמונה שנים כדי לבנות בית בנורווגיה, אבל בחודש הבא הוא כבר מתכוון לחזור. כי המקום הכי יפה בעולם נמאס עליו. הוא כבר משתוקק לחזור, שיצעקו עליו ברחוב ושיידחפו לפניו בתור. הוא משתוקק לחזור לשלם מסים גבוהים ולהרוויח מעט. והוא כבר לא יכול לחכות. "כל היופי הזה לא שווה כלום אם אין לך קרן שמש". בארץ הוא מרגיש כמו גבר אמיתי. פה, הוא טוען, הן לא משתינות לעברו, אבל בפלשתינה? לשיער הבלונדי ולמראהו הוויקינגי דווקא יש ביקוש.

xxx

התגייסתי לקרבי. אמרתי בבקו"ם: "אני רק גבעתי", אז פינו אותי לתותחנים. כשיצאתי לשבת הביתה, ההורים שלי אמרו שיותר טוב שאני בתותחנים, כי ממילא הם לא רצו שאתגייס לקרבי. צרחתי: "תותחנים זה קרבי, כוסאמק!" הרי אם אני לא מתגייס לקרבי בשביל שיידעו את זה, איזו עוד סיבה יש לי להיות שם?!?

בואו נודה בזה: כל שכיבות הסמיכה והמסעות, כל המקלחות הקרות והאוכל התפל, כל הגעגועים והעייפות שלא נגמרת, כל המטווחים, כל האידיאולוגיות וכל שבועות השדאות עבור הדגל והמולדת – הם בשביל שאבא שלנו יביט בנו פעם אחת ויראה גבר. גבר אמיתי. ואולי גם יגיד את זה.

xxx

קמנו מוקדם בבוקר ועלינו על סירה: דניאל, אני, צחורי הענק ובן דודו יאן הנדריק, שדניאל קרא לו "ואן הלסינג" פעם אחת בטעות. הפלגנו אל ליבו של אגם מסולע, בין רצף איים יפהפיים שהתחממות כדור הארץ תכחיד בעוד כמה שנים. העובדה שאתה מוקף מים מארבעה כיוונים תמיד מעוררת אימה וריגוש בו זמנית: מצד אחד יש לך חגורת הצלה, מצד שני ראית "טיטניק".

הגענו ליעד והורדנו חכות. כל אחד אחז בעוז בחכתו שהזדקרה מתוך המפשעה כמו משתין בקשת גבוהה לתוך המים. ארבעה גברים. כל אחד בצד אחר של הסירה, כדי שהחוטים לא יסתבכו.

בנורווגיה דגים בלי פיתיון. מגלגלים את הקרס עד שהוא נוגע בקרקעית ואז מושכים שני סיבובים ומחכים. לפעמים מנערים את החוט כדי לפתות את הדגים לנגוס בנוצץ־הנוצץ הזה. לא חלפו 40 שניות והרגשתי משיכה. ואז עוד אחת. ועוד אחת. זה דג. אלוהים אדירים, אני הראשון מבין הגברים בסירה שהחכה שלו מגיבה!

התחלתי מושך ומגלגל, מושך ומגלגל. הזדקרות עילאית. הרגשתי כמו לוחם שוורים, כמו רוכב רודיאו, כמו מאלף אריות, כמו צייד צבאים. מושך ומגלגל, מושך ומגלגל בהתרגשות כלואה, שאפילו פרק הדיג המרגש ב"איים בזרם" נשכח מליבי. בפעם הראשונה בחיי הייתי עסוק רק ברגע עצמו, בלי לחשוב על כמה הוא דומה למשהו שקראתי או שראיתי בסרט. גבר.

כולם בסירה צרחו. דניאל צילם באייפון וצחורי נזעק לעזור – הייתי בטוח שצדתי לפחות טונה, אם לא את מובי דיק בעצמו. הדג משך ומשך ומשך, עד שנפלט מתוך המים אל אוויר העולם הקר, משתולל במרץ כשקרס פלדה נעוץ בלחיו האומללה ועיניו פעורות בפחד. הוא הבין שנדפק. בחתיכת נוצץ הזו – הוא לא היה צריך לנגוס. יאן הנדריק שלף אותו מהקרס וזרק אותו לירכתי הסירה. "סתם. מקרל", פלט. "סתם. מקרל"? זה היה בערך הרגע הכי חשוב בחיים שלי. "קטן", הוא אמר. קטן? אז איך הוא נלחם שם במים כל כך חזק? "רצה לחיות", ענה וסגר את הסיפור.

בשאר היום הצלחתי לדוג עוד ארבעה מקרלים שגם רצו לחיות, בעוד שהגברים האחרים שלוּ דגים גדולים עם שמות יותר גבריים: דניאל דג את הדג הגדול ביותר, ליר (כמו המלך); צחורי צד מהקרקעית איזה דג חשוב ששכחתי את שמו; ויאן הנדריק הצליח פעם אחת להוציא שני דגים במכה. פעם אחרונה שהגבריות שלי הוכתה ככה הייתה במקלחות בטירונות בשבטה. מה לעשות, תמיד יש דג גדול יותר.

בערב חזרנו הביתה, ואמא של צחורי טיגנה לנו את הדגים ואכלנו אותם עם שמנת חמוצה ולימון. בסוף היא גם שטפה את כל הכלים.

xxx

בלילה העליתי את סרטון הדיג לאינסטגרם וקיבלתי 2,000 לייקים. מישהי כתבה לי בקומנטס: "כל הכבוד, חמודי". יופי. פשוט יופי.

2b2b2b2015@gmail.com