המדריך לטראמפיסט
איך נראה מטוס הפאר הפרטי שלו מבפנים? כמה הוא הרוויח בשנה שעברה? מה גרם לו להיגמל מההתמכרות לעוגיות אוריאו? ואיך, לעזאזל, עם כל המיליארדים שלו, דווקא הוא הפך לקולם של האזרחים קשי היום של אמריקה? כתב "רולינג סטון" יצא למסע אישי עם דונלד טראמפ, המועמד המוביל של הרפובליקנים לנשיאות, וראה מקרוב איך זה לנהל קמפיין בחירות שמבוסס כולו על גידופים ועלבונות. וגם: אורלי אזולאי על היחסים המורכבים בין טראמפ וישראל
"היי, הגעת. איזה יופי לראות אותך!" אומר דונלד טראמפ, שזה עתה יצא מחדרו במטוס ועוצר ליד הכיסא שלי ומושיט לי יד. "קיבלת כבר את הסיור הגדול? לא? מה העניין? בוא, אני אראה לך בעצמי".
אני הולך בעקבותיו לחלל המרכזי של ה־757, מעבר לשלוש השורות של כורסאות השינה המרופדות בעור עגל בצבע לבן־קליפת ביצה, עם חגורות בטיחות ואבזמי זהב והסמל המשפחתי הרקום על כל משענת ראש; מעבר למרכז הישיבות, עם שולחן המהגוני ותריסר הכיסאות שסביבו; מעבר לחדר ההקרנה שבו יש ספות בצורת צדפה ומסך שטוח 57 אינץ' המכוון לרשת פוקס; מעבר למחיצה של חדר השינה הראשון מבין שניים, המרוהט בספות מרופדות בפרוות אנגורה שהופכות למיטה כפולה; ואז לחדר השינה המרכזי, שקירותיו מצופים משי ויש בו אביזרי אמבט מוזהבים.
"לא רע, נכון?" פולט טראמפ מעבר לכתפו, כשהוא מוביל אותי בהמשך המסדרון לעבר תא הטייס. "קניתי את זה מהמיליונר פול אלן ועשיתי שיפוץ מקצה לקצה. הוא גדול יותר מאייר פורס 1 (המטוס של הנשיא), שנחשב לנחות בכל אספקט אפשרי. ידעת שערוץ דיסקברי הקדיש לו כתבה ותיאר אותו כמטוס המפואר ביותר בעולם?" (בדיקת נתונים: המטוס של טראמפ לא יותר גדול מאייר פורס 1, והכתבה הופיעה בערוץ אחר. אבל גם כאן, כמו שקורה לטראמפ לא מעט, הוא מתמקד בקווים הכלליים יותר מאשר בפרטים הקטנים).
אחרי ההמראה אני מוצא אותו בחדר הישיבות, קורא מסמכים. "חייב להתרכז", הוא אומר. "אני צריך לנאום בפני אלפי אנשים. אחרי העצרת יהיה לנו המון זמן לדבר".
זה נשמע הוגן, אף שכבר בילינו שעות ארוכות במשרדו בלי להגיע ולו לשאלה אחת על ענייני מדיניות, לבד מההבטחה "אנחנו נטפל בכל העניינים האלה מאוחר יותר". אני מהדק את חגורת הבטיחות כשהוא שואל אותי אם אני יודע מה זה "היפוכים". "לא", אני אומר, מצפה להרצאה על זרמי רוחות בגובה 30 אלף רגל. "זה מצב שבו חברות נוטשות את אמריקה ולוקחות איתן אלפי מקומות עבודה טובים. מה דעתך על זה? זה נשמע לך הוגן?" הוא שואל.
"לא, בהחלט לא. אבל מה תוכל לעשות בעניין הזה במאה ימי החסד הראשונים שלך?"
"אני חייב להזכיר לעצמי לדבר על זה הלילה. אבל אני עסוק עכשיו! אני באמת חייב להתכונן!" הוא שוקע בתוך הניירות שלפניו, מסמן קטעים בעט. אבל עוד לפני שעוברות 60 שניות, הוא שוב מחפש אותי. "ידעת שבניו־המפשייר יש בעיה קשה מאוד של הרואין? מה הסיבה לכך, לדעתך?"
אני אומר לו שזה בטח קשור לתרופה במרשם אוקסיקונטין ולבני נוער שבוזזים את ארון התרופות של הוריהם. כשנגמרים להם הכדורים, הם מגלים שזול יותר לקנות מנת הרואין. "כן? אז מה נראה לך גרוע יותר, ההרואין או הכדורים?" אני מסביר ששניהם מוצרים שנגזרים מאופיום — חומר מסוכן, לא משנה באיזו צורה הוא מופיע. "הא!" הוא אומר. "זה מעניין. זה משהו שלא ידעתי. אבל אני חייב לחזור לרשימות שלי!" (במסיבת העיתונאים, שעה מאוחר יותר, הוא ענה לשאלה שעסקה בהרואין באומרו ש"ממה שידוע לי, זה מתחיל כנראה עם האוקסיקונטין"). עוד 60 שניות חלפו. "היי, מה אתה אומר על דאעש הדפוקים האלה? עורפים ראשים של אנשים, שמים אותם בכלובים ומטביעים אותם. אתה לא חושב שאנחנו צריכים להעביר אותם עינויי מים שמדמים הטבעה?"
השיחה הזאת נמשכה 26 דקות — בזמן הטיסה מניו־יורק להמפטון שבניו־המפשייר — שם טראמפ יופיע מאוחר יותר בערב בפני 2,500 איש, קהל גדול בהרבה מהמאות הספורות שהגיעו לראות את מתחריו ג'ב בוש וראנד פול. באותן 26 דקות, טראמפ יקדיש כ־90 שניות לרשימות הכתובות שלו, כשתשומת ליבו נודדת בין האזכורים של שמו ברשת פוקס לאינספור המחשבות שמתרוצצות בראשו. להיות עם טראמפ פירושו לעבור מתקפה בלתי פוסקת של משפטים שמתחילים ברגע ונפסקים בחטף. המחשבות שלו מתפתלות ועושות סטיות חדות או הופכות ברגע לשאלות. אבל שום דבר מזה לא משנה ברגע שדונלד טראמפ עולה על הבמה. ברגע שפנסי התאורה מאירים עליו, הוא מוצא את קול המאסטרו שלו, את קו המחשבה השנון ואת התפיסה המהירה שלא מחמיצה שום הזדמנות להסתער. הוא יאמר בדיוק את אותם דברים שאמר כמה ימים קודם לכן במישיגן, ושיגיד מחר באיווה — זוכר בעל פה כל מילה. אפשר למתוח ביקורת על המסרים של טראמפ, אבל אי־אפשר להסיט אותו מהם. זה כמו לנסות לעצור בואינג 757.
ביוני שעבר ירד דונלד ג'ון טראמפ במעלית ממגדל השיש הוורוד של טראמפ טאוור במנהטן כדי להכריז על מועמדותו לנשיאות ארצות־הברית. מאותו רגע ואילך הוא היה מטרה ללעג והשמצות, הערצה וחיזורים, ועד לאחרונה פטרו אותו כבעל חלומות והוזה — האופוזיציונר הלוחמני, ההמוני והגס של המפלגה הרפובליקנית. כנציגו של האגף הימני במפלגה, תוך שימוש בקללות וגידופים — המהגרים ממקסיקו הם "אנסים" ו"רוצחים" שמבצעים "פשעים רבים וחמורים" — הוא שלט במרוץ מרגע שנכנס אליו, ומאז הוא מוביל בהפרש גדול. הבעיה: ההתנגדות כלפיו מרקיעה שחקים. כשליש מהאזרחים בעלי זכות הבחירה במפלגה הרפובליקנית אומרים שלעולם לא יתמכו בו.
בתוך כל ההיסטריה נשכחות לפעמים האיכויות שהביאו את טראמפ עד הלום. אי־אפשר להגיע אפילו לחלק קטן ממה שעשה בחייו — שליטה בשוק הנדל"ן של ניו־יורק במשך כמה עשורים, בניית ערי חלומות לאלפיון העליון בחופים המרוחקים של דובאי ואיסטנבול, רייטינג עצום בפריים־טיים במשך עשר שנים ויותר וצבירת הון שמביא אותו למקום גבוה ברשימת עשירי אמריקה — בלי להיות פיקח כמו שד, מוכשר מאוד ובעל אינסטינקטים של קילר. במהלך עשרה ימים וכמה וכמה מפגשים הצלחתי לזכות בהצצה אל מעבר למסך הרברבנות והמיתולוגיה העצמית, ולקבל תמונה טובה ואמיתית של האיש. די היה לי במה שראיתי כדי להשתכנע שצריך להתייחס אליו במלוא הרצינות. אם אתם מצפים שטראמפ יאבד את עצמו לדעת בהתפוצצות של פליטות פה ובנאומי שטנה, אתם הולכים להתאכזב מרה. דונלד טראמפ מתכוון להישאר על המפה — והוא צובר עוצמה ויכולת הישרדות בכל שעה שעוברת.
אני חזק, הם חלשים
בניו־המפשייר, כששיירת רכבי השטח שלנו חנתה בחצר בית הספר התיכון המפטון, התנפלו עליו העיתונאים בהתלהבות של בני נוער מעריצים שמבקשים חתימה. הוא התעלם מהשאלות שלהם — על עיראק, רוסיה, מהגרים — והתמקד ישירות בקהל האלפים שבאולם, כמו בכל אלה שלא הצליחו לתפוס מקום ישיבה ונאלצו להסתפק בהאזנה לרמקולים בחוץ.
"אני צברתי הון של יותר מעשרה מיליארד דולר. הייתי איש עסקים ברמה בינלאומית. זאת צורת החשיבה שהמדינה הזאת זקוקה לה. קחו בחזרה את המשרות שלנו מסין, מיפן וממקסיקו... תראו מה קורה בסין... אנחנו חייבים להם 1.4 טריליון דולר, כי למנהיגים אין שום מושג. ברצינות, אני חושב שאנחנו מונהגים על ידי טיפשים".
ככה, במילים אלה, מתנהל הקמפיין שלו: אני חזק, הפוליטיקאים חלשים. אני אומר אמת ולא נסוג, הם משקרים ונכנעים לאויב. הם רוששו אותנו, אני אבנה אותנו מחדש ואקים מדינה שכל העולם יחשוש ממנה. כל הדברים שהוא אומר הם גרסה כזו או אחרת של המסרים שהציבור שלו — "הרוב הדומם" — כמה לשמוע מאז ימי ריצ'רד ניקסון. "הוא מעביר מסר של עוצמה ואומץ בלי שום ביסוס של מצע מדיני", אומר סטיב שמידט, מוותיקי הרפובליקנים, הנחשב למומחה בקמפיינים של בחירות. "מה שמושך את המצביעים אליו הוא טון הדיבור והמתקפה שלו על אותם רפובליקנים שהם חשים כלפיהם בוז תהומי".
האודיטוריום המחניק בהמפטון מתפקע מקהל החסידים. יש שם צעירים ומבוגרים, אנשי צווארון כחול וצווארון לבן. טראמפ ניחן באוזן קשובה לתרעומת ולחוסר שביעות הרצון שלהם, ויש לו יכולת מופלאה לומר להם את המילים שהם כל כך רוצים לשמוע, אבל לא מסוגלים לבטא בעצמם. כשאני מקשיב לרחשי הקהל, עוד לפני שהוא עולה לבמה, אני שומע שוב ושוב את אותם משפטים: "סוף־סוף מישהו אומר את מה שתמיד רצינו לומר — שיותר מדי לחצו אותנו במשך יותר מדי זמן", אומרת טינה, אם אתלטית בחולצה ללא שרוולים. "אני אוהבת את העובדה שהוא לא פוליטיקלי קורקט, אין לנו זמן לזה עכשיו", אומרת ליזה, בלונדינית־פלטינה, שמכנה את טראמפ "רונלד רייגן החדש". "הוא מתכוון למה שהוא אומר, ואומר מה שהוא מתכוון", אומר דינו, דמוקרט לשעבר. "כל שאר המועמדים, נדמה שיש להם גולות בפה — אתה אפילו לא מצליח להבין מה הם אומרים".
טראמפ עולה לבמה לקול תשואות הקהל שקם על רגליו. "24 מיליון בני אדם צפו בעימות הטלוויזיוני אמש. אתם חושבים שהם צפו בגלל ראנד פול? ראנד, נמאסת! הגעת לי עד כאן!" הוא אומר ומצביע על בית השחי שלו, רמיזה ברורה לפול המאותגר אנכית. ואז הוא התמקד בקרלי פיורינה. "קרלי הייתה קצת נבזית כלפיי — זהירות, קרלי! זהירות! אבל אני לא יכול להגיד לה שום דבר, כי היא אישה. הבטחתי שלא אגיד שהיא דירדרה את חברת היולט פקארד לקרשים. אמרתי שלא אגיד את זה! שערך המניות שלה צנח. שהיא פיטרה עשרות אלפי עובדים ושהיא עצמה פוטרה באכזריות. אמרתי שאני לא אגיד את זה. אמרתי שוב ושוב: 'אני. לא. אגיד. את. זה!'"
הקהל העצום מזנק על רגליו בצחוק רועם. ובמשך 58 הדקות הבאות ממשיך טראמפ להפעיל את הקהל: מקסיקו גוזלת את המשרות שלכם. חברות כמו פורד ונביסקו בורחות לשם. מה שמדהים הוא הקלות שבה טראמפ עושה את זה — בלי דפים, בלי טלפרומפטר, בלי הכנות מוקדמות וחזרות במכונית. הוא הגיע לקמפיין הנשיאות הראשון שלו כשהוא בן 69 — גיל שבו גברים אחרים מחפשים הקלה לבעיות הפרוסטטה שלהם — ונראה כמי שפשוט נולד לזה. שלא לדבר על כך שהוא נהנה מכל רגע.
עסק משפחתי
לפני כשבוע זומנתי ללשכתו של טראמפ בקתדרלה הזוהרת שלו — טראמפ טאוור. קשה להפריז ברושם שהבניין הזה עושה. אתה נכנס ללובי שנראה שילוב של לאס־וגאס והותיקן, מזבח מקומר מנחושת ואבן וולקנית שחורה מתנשא כלפי מעלה, לעבר השמיים. איפשהו שם למעלה, סמוך למזרקה בגובה 20 מטר, יש סניף של סטארבקס. אתה נלחם בתשוקה העזה להטביל את הראש במי המזרקה, ומנסה במקום זה לאסוף את כל הכוחות המנטליים שלך במהלך הנסיקה המהירה של המעלית לקומה ה־26.
שם פוגשת אותך הראשונה מתוך שורה של אסיסטנטיות צעירות ונאות. לטראמפ תמיד הייתה חולשה לתיאטרליות של היופי. הרבה מבין העוזרים הקרובים שלו הן נשים בשנות ה־20 לחייהן, שזה עתה סיימו את הקולג'. הופ היקס, מנהלת יחסי הציבור של טראמפ, מובילה אותי ללשכתו של הבוס, שהיא הרבה יותר מחדר עבודה. כל משטח בחדר מקושט בדמותו של טראמפ: תמונות ממוסגרות של שערי כתבי עת, שבין החשובים שבהם, לפחות על פי טראמפ, הוא השער של "פלייבוי" משנת 1990. "אני אחד הגברים הבודדים שהופיעו אי פעם על השער של 'פלייבוי'".
טראמפ מציע לי לשבת ליד שולחן המהגוני שלו. מעבר לכתפו מתנשא פסל ראשו של רונלד רייגן. כפי שעיתונאים רבים למדו על בשרם, מפגש עם טראמפ אף פעם לא מתנהל בצורה של ראיון עם שאלות ותשובות. במקום זה אתה מנסח שאלה, ואז מתיישב בצד ומשאיר לו את הבמה בתקווה שאי שם בתוך המונולוג הארוך שיגיע, הוא ייגע ולו בעקיפין בנושא שהעלית. אבל הפעם טראמפ דיבר באריכות וברגש אמיתי על אביו, פרד טראמפ, השני בשושלת הטייקונים (סבו, פרידריך, עשה את הונו בתקופת הבהלה לזהב), זכה גם הוא במתנה המשפחתית הייחודית: היכולת לחזות את העתיד ולהגיע אליו לפני כולם.
"כשהמכוניות הראשונות הופיעו, לא היו מקומות חניה בבתים", אומר טראמפ. "בשנות ה־30 אבא הסתובב בכל רחבי קווינס ובנה חניונים בבניינים. היו לו חזון והמון אנרגיה, הוא עבד שבעה ימים בשבוע ואהב כל רגע. אני רואה אנשים יוצאים לחופשות ונראים אומללים. הוא הסתפק בבילוי של שעתיים בחוף הים עם המשפחה ביום ראשון ומיד חזר לעבודה".
פרד טראמפ היה מראשוני היזמים בתקופת מלחמת העולם השנייה, שידע לנצל את ההלוואות הממשלתיות הנדיבות לבניית מגורים לבני המעמד הבינוני והנמוך. הכסף הגדול הגיע מבנייני מגורים לחיילים ששבו הביתה אחרי המלחמה – מפלצות לבנים ענקיות שהקים תוך עמידה בלוח הזמנים והוזלת עלויות.
אף שפרד חי ומת כאדם עשיר מאוד, הוא הכריח את ילדיו לעבוד כאחרוני האיכרים. טראמפ אוהב לספר איך אביו היה גורר אותו לסיבובים של גביית דמי השכירות. "היינו במקומות שבהם הזדקקנו לבריונים שידפקו על הדלת", הוא אומר. "אתה רואה אותם מצלצלים בפעמון ותופסים מרחק. כששאלתי, 'למה אתה עומד כל כך רחוק?' התשובה הייתה, 'כי הבני זונות האלה יורים! הם יורים דרך הדלת'".
כמו אביו, גם דונלד טראמפ לא איפשר לילדיו ליהנות מפאר שלא התאמצו בשבילו. "עבדתי במספנה תקופה מסוימת ואז עברתי לעבוד בעיצוב נוף", אומר דון ג'וניור, כיום סגן נשיא החברה האחראי על פרויקטים בינלאומיים, שיושב קומה אחת מתחת למשרדו של אביו. "אחי ואני כנראה בני המיליארדרים היחידים בעולם שיודעים להפעיל קאטרפילר די־10". דון ג'וניור, איוונקה ואריק, שלושת ילדיו של טראמפ מנישואיו לאשתו הראשונה איוונה (יש לו עוד שני ילדים מנשים נוספות), מנהלים את אגף מלונות הפאר ואתרי הנופש שלו. ולהבדיל מילדי מיליארדרים אחרים, אף אחד מהם לא הסתבך בסקנדלים פומביים.
כילד, טראמפ הסתובב עם סכין בכיס ונהג להתחצף למורים. הוריו המאוכזבים הוציאו אותו מבית הספר ושלחו אותו לאקדמיה צבאית בצפון מדינת ניו־יורק. "הוא חשב שהוא 'מר אמריקה' והעולם סובב סביבו", אומר קולונל טד דוביאס, מאמן הבייסבול שלו בתיכון, שמתקרב היום לגיל 90. כשהגיע לכיתה ט' טראמפ כבר היה צוער למופת וכיכב בנבחרת הבייסבול של בית הספר.
כשסיים את לימודיו בבית הספר לעסקים וורטון, טראמפ התחיל לעבוד בעסק של אביו בברוקלין, אבל לא גילה עניין רב בדירות להשכרה למעוטי יכולת. מה שבאמת רצה זה לראות את שמו מופיע באותיות ענק על גורד שחקים במנהטן. התקופה הייתה אמצע שנות ה־70, כשניו־יורק הייתה נתונה במשבר כלכלי, אבל טראמפ כבר הסתכל עשר שנים קדימה, לתור הזהב של שנות ה־80, והחל לבנות רבי־קומות בשכונת מידטאון מנהטן. יחד איתו הגיעו מיליונרים חדשים, שנהנו מהגאות בבורסה והשתוקקו להשקיע בפרויקטים באזור.
טראמפ בנה את דירות החלומות של העשירים החדשים במגדלים של מתכת וזכוכית, לא לפני שהטביע את חותמו הסגנוני בטראמפ טאוור. הבניין הזה סייע להחיות מחדש את השדרה החמישית, שכמו סמלים רבים אחרים של ניו־יורק, הייתה במצב של דעיכה עצובה. זה היה ציון דרך משמעותי מבחינתו: ההישג שהפך אותו ליזם הנדל"ן הגדול של דורו.
"הנה סיפור שמעולם לא סיפרתי", הוא אומר. "כשבניתי את טראמפ טאוור, אבא שלי עמד מעבר לכביש ואמר, 'אל תשתמש בזכוכית וברונזה, עדיף להשתמש בלבנים. זה טוב יותר, זול יותר, ולאף אחד ממילא לא אכפת איך נראה הבניין מבחוץ. כל מה שמעניין את הלקוחות זה גודל חדרי הארונות בדירה!" טראמפ צוחק ומניד ראשו בפליאה סרקסטית. אגב, הסיפור הזה כן סופר בעבר.
טראמפ מזנק מכורסת המנהלים שלו וקורא לי לגשת לחלונות הענקיים, מהרצפה ועד לתקרה, שפונים צפונה. מתחתינו, מאחורי בניין חנות התכשיטים טיפאני ומלון פלאזה, משתרע הסנטרל פארק, מרהיב במעטה ירוק וזהוב של קיץ. "למי עוד יש כזה לוקיישן? אני הבעלים של המקום", אומר טראמפ, כשהוא מתפעל ממזלו הטוב. "אני נמצא בנקודה בחיי, שבה יש לי הרבה כסף נזיל ומעט מאוד חובות ואני יכול לעשות כל מה שמתחשק לי. אז אני אומר, 'עכשיו אקח את הסיכון וארוץ לנשיאות. המדינה זקוקה למוח כמו שלי כדי לעשות עסקאות מצוינות'".
מנופף בעושר
כשאנחנו עומדים שם, מאות מטרים מעל ניו־יורק, אני מוצא את עצמי תוהה: איך, לעזאזל, מהמקום שבו הוא נמצא, מצליח טראמפ להבין לליבם של מובטלים? מאיפה לו לדעת שהם עסוקים באובססיביות בנושאים של מהגרים וסחר חופשי וזועמים על הרפובליקנים העשירים שניצלו אותם ומכרו אותם במשך עשרות שנים? "הדבר שעלית עליו", אני אומר לו, "הוא שאנשים מסתכלים על כל החבר'ה האלה ואומרים לעצמם, 'המועמדים האלה נמצאים בכיסים של אילי ההון ואנשי העסקים הגדולים'. ואז הם מסתכלים עליך..."
"אני רכושו של הציבור!" אומר טראמפ. "אני מודה שאני לא מלאך, אבל אני מתכוון לעשות לאנשים טוב!"
אבל התשובה לשאלה שלי נותרה באוויר. טראמפ גדל בחברתם של פועלי בניין בקווינס ולמד לדבר כמוהם כשהצטרף לאביו באתרי הבנייה. הוא ניסח את המסר שלו במיוחד לאוזניהם. בניו־המפשייר ראיתי איך הקהל הגדול נתקף זעם כשהוא שלח את חיציו היישר לעבר תאוות הבצע של ראשי התאגידים הגדולים. "כשמנכ"ל פורד יתקשר אליי ויאמר, 'אדוני הנשיא, אנחנו מאוד רוצים לבנות את המפעל במקסיקו', אני אגיד לו, 'בהצלחה... אבל אני מתכוון לגבות ממך 35 אחוז מס על כל מכונית, כל משאית וכל חלק רכב שיגיעו משם!' 'אבל אדוני הנשיא, אתה לא יכול לעשות דבר כזה!' הוא יגיד, אבל תאמינו לי, אני יכול, ומה שיקרה הוא שעוד באותו יום הם יתקפלו".
לאף אחד לא אכפת שהתרחיש הדמיוני הזה מתעלם מהעובדה, שרק הקונגרס יכול להחליט על מסים חדשים. האולם כולו נע כאיש אחד. האחידות המחשבתית הזאת היא שמאפשרת לטראמפ לנופף בעושר שלו ולהציג אותו כהוכחה לכך שהוא בצד שלהם. כך, למשל, כשהוא מתרברב בנוגע ליחסים הטובים שלו עם ראשי השלטון בסין ובסעודיה: "כולם קונים אצלי דירות. הם משלמים מיליוני דולרים. אז אני אמור לשנוא אותם? אני אוהב אותם! אני מוכר להם דירות ב־50 מיליון דולר, ב־30 מיליון דולר, ב־18 מיליון דולר, ולפעמים בעשרה מיליון דולר. אלה הזולות שבהן".
למה הוא צריך לנופף בעושר הזה בפני אנשים שבקושי גומרים את החודש? כדי להדגיש שיש טייקונים טובים, אנשים פטריוטים, חכמים, כמוהו, שרק מחכים להיכנס לתמונה ולהציל את כלכלת ארצות־הברית על ידי פתיחה מחדש של כל העסקאות האומללות שנחתמו עם סין ויפן. "אנחנו רוצים אנשים נחמדים, או שאנחנו רוצים שמי שמנהל את המשא ומתן בשמנו יהיו אנשים רעים ונוראים? אני רוצה אותם נוראים... אנחנו נעשה עסקאות מצוינות. אנחנו נבנה רווחה ללא קיצוצים ותמורת הרבה פחות כסף. חברות הביטוח לא יהיו מרוצות, אבל הן לא תורמות לי כספים. אני לא רוצה את הכסף שלהן!"
המתקפה על הרעים העשירים, הגזלנים ויצואני המשרות היא ההברקה של הקמפיין שלו. לא רק שהוא מתייחס בזלזול לכסף שלהם, הוא חושף את הדרכים שבהן השתמשו במערכת וניצלו אותה כדי להתעשר בחסות המפלגה הרפובליקנית. "היו סנטורים שהגיעו אליי בטיסה לניו־יורק, ואני תרמתי לכולם", אומר טראמפ. "למה? כי זה ביזנס: כשאני נסעתי לפגוש אותם, הם היו תמיד נחמדים אליי. אם הייתי מסרב להם, ואז מגיע ומבקש עזרה בנושאי מס — אין סיכוי! הם היו אומרים: שיזדיין! זאת השיטה והציבור מבין את זה טוב יותר מכל אחד אחר".
הצהרות הכפירה השמרניות שלו אינן נגמרות כאן. הוא קורא להגדלה מיידית של אחוזי המס על רווחי קרנות גידור; להגדלת המיסוי על העשירים הגדולים, כמוהו, כדי לממן קיצוצים ופיטורים בקרב המעמד הבינוני; להגדלה ניכרת של תקציבי בריאות לציבור בכלל ולנשים וקשישים בפרט; להשקעות עצומות בתשתיות המדינה; ולהגדלה משמעותית של תקציב הביטחון, "כדי שהצבא שלנו יהיה חזק כל כך עד שאף אחד לא ירצה להתעסק איתנו". איך הוא יצליח לקבל מנדט לכל הדברים האלה מקונגרס שנשלט בידי אותה מפלגה שלה הוא מפנה עורף עכשיו? ומאין יגיעו התקציבים לעשות את כל הדברים האלה עם גירעון של 19 טריליון דולר? נכון לעכשיו, ה"איך" הוא לא הנושא המרכזי. מה שחשוב הוא שטראמפ הצליח לנכס לעצמו את הקו המרכזי של מצע המפלגה מתחת לאפם של הבוסים, להרחיק אותו מג'ב בוש ומהיועץ הכל יכול קארל רוב, ולהחביא אותו במקום שאיש מהם לא יוכל למצוא אותו.
בשלב זה, לפחות, נראה שהוא מנצח בקרב הזה: טראמפ מפציץ את יריביו מדי יום, מבלי שהארטילריה תופנה אליו בחזרה. אבל מתקפת הנגד צפויה בקרוב — מאמץ מתואם של האליטות של המפלגה להכפיש את שמו ואת הרעיונות המפחידים שלו. "טראמפ משתתף בתוכנית ריאליטי שהוא עצמו יצר ומתייחס לכל הופעה שלו כאל פרק בסדרה", אומר האסטרטג הרפובליקני סטיב שמידט.
בפגישה הראשונה שלנו טראמפ גרם לי להבין שעד כה המרוץ לנשיאות עלה לו מעט מאוד. בעיקר הוצאות על דלק למטוס ומשכורות לעובדים בעצרות הבחירות, אבל שום סנט לא הושקע בפרסום או בעלונים. "חשבתי שאצטרך להוציא עשרה מיליון דולר על כרזות תעמולה, אבל עד עכשיו ההוצאות עומדות על אפס. אני מופיע בטלוויזיה כל כך הרבה, שזה טיפשי להשקיע בפרסום. ההופעות שלי יעילות יותר משלטי בחירות". אבל לקראת הפריימריז בניו־המפשייר ובדרום־קרוליינה הוא נאלץ לגייס צוותים באופן מהיר ואגרסיבי. "אנחנו בונים צוותים גדולים במדינות הראשונות שבהן מתקיימים הפריימריז. אני יודע שזה עולה כסף, אבל תאמין לי שיש לי מספיק. שתי ההוצאות הגדולות ביותר בקמפיין הן התעמולה והתחבורה. ולי יש שני מטוסים ומסוק סיקורסקי, כך שאפשר לומר שאני די מכוסה, לא?"
עם זאת, למרות כל המיליארדים שלו, יש לטראמפ הרבה פחות רכוש נזיל. אתר בלומברג העריך את המזומנים שברשותו ב־70 מיליון דולר; לפי אתר פוליטיקו, הסכום מתקרב ל־250 מיליון. זה נשמע כמו הון עתק, עד שמסתכלים על תעריפי ההוצאות היומיות בשני סיבובי הבחירות הקודמים לנשיאות. ברק אובמה הוציא 1.6 מיליון דולר ביום בשלב הזה במרוץ הראשון שלו ב־2007. תג המחיר הוכפל בשמונה השנים שעברו מאז. אבל אובמה היה עסוק בגיוס תרומות באותה מהירות שבה הוציא את הכסף, בעוד שטראמפ לא טורח לנקוף אצבע. האם הוא באמת מוכן להשקיע 30 מיליון דולר בחודש, ואולי אף יותר, במהלך הפריימריז?
"בהחלט", הוא אומר לי. "אני מוכן לחתום על זה! אני מרוויח בין 400 ל־600 מיליון דולר בשנה".
על פי נתונים שהוא עצמו פירסם, הוא הרוויח בשנה שעברה 362 מיליון דולר. השנה המספרים יהיו נמוכים יותר: שבעה שותפים עסקיים נטשו את טראמפ ברגע שנכנס למרוץ ופתח במתקפה נגד המהגרים, כולל רשת אן־בי־סי, שהפיקה איתו את תוכנית הריאליטי "המתמחה". מאז הימים הקשים בראשית שנות ה־90, כששוק הנדל"ן צנח והחברה שלו הכריזה על פשיטת רגל בעקבות חוב של כמעט מיליארד דולר לבנקים, הוא נרתע מהשקעות במזומנים. חלק קטן מהבניינים שנושאים את שמו באמת שייכים לו, והוא מרוויח עשרות מיליונים בעבור ליסינג של הלוגו שלו לבתי מלון ולאתרי נופש יוקרתיים. הוא קוצר תשואה מרשימה גם מקשת רחבה של מוצרים על שמו, מבגדים ועד אלכוהול.
אבל פוליטיקה היא לא בדיוק מכירת וודקה יוקרתית. האם טראמפ יצליח לעשות את כל הדרך כשהוא מהמר על עצמו ומוכר את נכסיו? או שאולי, בשלב מסוים, הוא יפנה לאותם אנשים שהוא מוקיע היום — אילי ההון שמממנים את יריביו — ויגיע איתם להסכם חשאי? מה יקרה אז לקהלים הממורמרים והכועסים שתמכו בו עד היום?
ניצח את פוקס
בסיום העצרת בהמפטון, טראמפ כל כך מאושר שהוא מרחף כל הדרך חזרה למטוס. על מסלול ההמראה הוא מחלק שטרות של מאה דולר לנהגים של השיירה ולוחץ בהתלהבות את ידיהם של אנשי הצוות — חלקם, כך הוא אומר, יחזרו לבית הספר כדי לאסוף שמות ומספרי טלפון של האנשים שעדיין נותרו במקום. "זה מדהים", הוא אומר. "האנשים האלה מתרגשים כל כך, שהם נשארים באולם שעות ארוכות אחרי המפגש".
הוא מתיישב ליד שולחן האוכל בחלל המרכזי של המטוס, מדליק את המסך השטוח הענקי, שמכוון ל"פוקס ניוז", וצופה בדיווחים על הנאום שנשא זה עתה, בזמן שהוא בולס במרץ את ארוחת הערב שהגיעה בטייק־אוויי. הדיווח מתמקד בטראמפ, אף ששום חלק ממנו לא מוגש על ידי מייגן קלי, הכוכבת יקירת הרשת. שבוע אחרי העימות הרפובליקני, שבו ניסתה לנגח את טראמפ בגלל הערותיו הבוטות בנוגע לנשים, היא נעלמה מהמסך. בקרב הקצר שהתחולל בעקבות ההתנגחות המכוערת עם קלי, טראמפ יצא מנצח מול רוג'ר איילס, שעומד בראש רשת פוקס. אחרי ארבעה ימי חרם מצד פוקס, הוא הקפיץ את הרייטינג של הרשתות היריבות כשהופיע בתוכניות האירוח שלהן, וכל זאת תוך שהוא מחריף את העימות עם קלי בהערות מבודחות. בסוף פרץ השלום ואיילס קיבל אותו בחזרה. אבל אפילו ברגע הזה, טראמפ לא היה יכול לשמור על הפסקת האש. כשישבנו במשרד הגיש לי טראמפ עותק של כתבה שנשאה את הכותרת: "איך רוג'ר איילס העדיף את טראמפ ואת קהל הצופים של 'פוקס ניוז' על פני מייגן קלי". "אני לא זה שמתחיל את המלחמות האלה, אבל אני בהחלט זה שמנצח בהן", אמר לי.
וזה דונלד טראמפ כולו: הוא לא יכול/לא מוכן להפסיק לרדוף כל אחד שמעז להתגרות בו. ביום שבו קלי חזרה מהגלות, טראמפ תקף אותה מחדש עם שורה של הערות וציוצים סרקסטיים, מסרב להניח לה. זה עוד משהו שהוא למד מאביו, שלימד את בניו "לתקוף, לתקוף, לתקוף".
זאת התמצית של הברכה והקללה של טראמפ: הוא לא יכול לפרוש כשהוא מוביל. האינסטינקטים שהביאו אותו ליטול את ההובלה הם אלה שמכניסים אותו לבוץ המכוער בעימותים עם נשותיו לשעבר, עם שותפיו לעסקים, עם רשתות השידור, עם דוגמניות־על ועם נשים מפורסמות אחרות. בגיל 69 הוא עדיין מתנהג לפעמים כמו אותו נער שסולק מבית הספר היוקרתי והועבר לידיו של קולונל דוביאס בפנימייה הצבאית. אחרי שפגשתי את איוונקה והחמאתי לה באוזני אביה, הוא אמר, "כן, היא משהו. ואיזו יפהפייה... אם רק לא הייתי נשוי באושר, ולא הייתי... אתה יודע... אבא שלה..."
הוא השמיע את אותה הערה לפני תשע שנים, במסגרת קידום העונה השלישית של "המתמחה" – אבל עכשיו הוא נושא את עיניו לנשיאות, לא לפסלון אמי. אולי מה שטראמפ זקוק לו זה עוד דוביאס, מישהו שיגיד לו שדי כבר עם השטויות ושיחזור לתלם. אבל גם אם היה לו יועץ ואיש אמון כזה, עד כמה הוא היה מקשיב לו? הוא הגיע לאן שהגיע הרבה בזכות העובדה שהוא מקבל הוראות מעצמו בלבד, פועל על פי תחושות הבטן שלו וחוש הריח, שמזהה דם. "לתקוף, לתקוף, לתקוף", אמר אבא שלו כשהם נסעו ברחובות ברוקלין בימי ראשון בקיץ כדי לעשות ביקורות פתע למשגיחים עצלים.
בינתיים, חייבים להודות: האיש ממלא את הבטחות הקמפיין שלו, לפחות בנוגע לקינוח. בתום הארוחה על המטוס, טראמפ קם על רגליו ומתמתח ועובר לקדמת המטוס בחיפוש אחר משהו מתוק. הוא נובר בארונות, שם מאופסנות עוגיות האוריאו האהובות עליו. טראמפ אוחז בחבילת העוגיות, מעביר עליה מבט מלא חיבה, ואז מחזיר אותה למדף כפי שהיא. אחרי הכל, חברת נביסקו מייצרת אותן מחוץ לגבולות ארצות־הברית. כשהוא חוזר לכורסה שלו, הוא מבחין במבט שאני שולח לעברו וגונח. "אני מתכוון למה שהצהרתי: טראמפ לא ייגע עוד באוריאוס! ואתה יכול לצטט אותי אם אתה רוצה". •
תרגום: לילית וגנר
