האגדה לבית קירשנבאום

בוקר שאחרי ההלוויה יצאו כנען ונועם קירשנבאום לראות ציפורים נודדות. הטבע לא ממתין, והשיגעון של אבא מוטי ז"ל ללכוד אותו בעין חשופה דחק בילדיו לתפוס את רגעי השיא של נדידת העיט. בעמק חפר, על יד קיבוץ המעפיל, מצאו נקודת תצפית טובה לדאיית אלפי בעלי הכנף. "ידענו שזה מה שאבא היה רוצה", אומר נועם בפשטות. "יש נדידה עכשיו, לא בעוד חודש. עיטי החורש ממשיכים לאפריקה וממש לא לוקחים בחשבון את לוח הזמנים שהוא סידר לנו".

הבוקר התאחר, ראשוני המנחמים כבר גדשו את חצר הבית המוריק על חוף מכמורת, ואביב, הבן השלישי, התקשר בבהילות. "הוא שאל: איפה אתם? תחזרו מהר, אנשים מגיעים וצריך לקבל אותם", מספר נועם. "אמרתי לכנען, אם אבא היה חי עכשיו, הוא היה מבקש, אל תעשו כזה סיפור מהמוות שלי. אל תוותרו על כלום. אל תתעסקו איתי. אני לא רוצה להקשות על הסביבה".

ומה הוא ענה לך?

"כנען אמר: הציפורים הבוקר, זה היה סוג של הצדעה".

מימין: כנען, ענת, נועם ואביב קירשנבאום, השבוע | צילום: אילן ספירא

שלושת בניו ובתו של מוטי קירשנבאום ז"ל נפרדים ממנו על פי דרכו. בערב שאחרי פטירתו שיחקה מכבי נתניה בליגת העל והזמינה את ילדי האוהד המושבע של הצהובים לטקס לזכרו שערכה במגרשה הביתי. "והגענו, אלא מה", אומר כנען, "כי זה היה אבא. כי ככה היה רוצה. כי היה חשוב לו שנמשיך לעשות את הדברים שאהבנו לעשות בחייו". הם עלו על כר הדשא, עמדו דקה דומייה לזכרו ובסיומה מחאו כפיים. "ובבוקר ראינו את התמונות בעיתון ותפסנו את הראש", מחייך כנען והבכי מבצבץ בצחוקו. "אמרנו, איזו חבורת שלעפרים היינו שם, כולם בטריקו וברמודה. ואז אמרנו שוב, רגע, גם זה אבא".

למוטי מצייתים

ההלם ניכר בכל פינה בבית שבו גידלו יונה ומוטי קירשנבאום ז"ל ארבעה ילדים, חתול, תוכניות תעודה וסאטירה ועשרות חברי נפש. מותו של המגיש והיוצר הפורה, שהיה בין מקימי הטלוויזיה הישראלית, נחת על כולם בתדהמה מוחלטת. "תמיד ידעת להפתיע אותנו, מוטי", ספד לו הנשיא ראובן ריבלין בהלוויה. "אבל הפעם הגזמת". "אתה עצמך אמרת לא פעם: 'אנחנו נהיה פתטיים, אותנו יוציאו מהאולפן בכוח', הוסיף ירון לונדון בדמעות. "אז איפה אתה מוטי? איפה הדוגמה האישית?"

הדוגמה האישית של ילדי משפחת קירשנבאום השאירה להם חלל ענק. כנען הבכור (49), מעצב אופנה, ונועם (46), מו"ל של מגדירים לבעלי חיים ולצמחים, הם, כהגדרת אביב, "הנגלה הראשונה', הירושלמית". ענת (39), פקידה, ואביב (32), מנהל פרויקטים, הם ילדי מכמורת. "אבא אמר לי כמה פעמים שהפחד הכי גדול שלו, שתהיה רעידת אדמה שתחלק את כדור הארץ לשניים, בחצי אחד אנחנו נהיה, והוא ייתקע בחצי השני", אומר נועם. "מאז שאמא מתה ב־2006, הוא כל הזמן דאג ללכד את המשפחה. למרות שהיה עסוק בעבודה, אנחנו היינו תמיד בעדיפות הראשונה". בתשע השנים האחרונות, מספר אביב, נהג קירשנבאום לשוחח בטלפון עם כל אחד מהילדים לפחות פעמיים ביום. "הוא ראה איתנו משחקי כדורגל, נסע איתנו לטיולים ולמד לבשל מהמתכונים של אמא. היה חשוב לו שנגיע לארוחות שבת".

עם בנו כנען והנכד

ובאתם?

"למוטי מצייתים", מחייך כנען. "כשהוא היה צעיר יותר, אנשים ממש פחדו ממנו. לשחקנים ולאנשי טלוויזיה הייתה יראת כבוד כלפיו. עורכות ומפיקות סיפרו שכשהיה עובר במסדרון, הן רצו להתחבא בשירותים. כי הוא היה מאוד פרפקציוניסט ומאוד טוטאלי. העבודה הייתה הדרייב שלו. המנוע. הכושר הגופני. לצאת לריצה הוא לא היה מסוגל, אבל אם נתנו לו מצלמה, הוא היה מוכן ומזומן לעלות איתה על האוורסט. רק אחרי שאמא נפטרה הוא התמתן. הטמפרמנט שלו השתנה, ואבא מצא מנוחה מהטרדות, מהאינטנסיביות ומהארץ הקשה והמורכבת הזאת — בציפורים, בחיות, בספורט ובמשפחה שהייתה המפלט. אהבתי לצחוק איתו. היינו מדברים בטלפון ומתפקעים מצחוק וגם מציניות. היה לו חוש הומור יוצא דופן שהוא הוריש גם לנו".

מה עוד הוא הוריש לכם?

"את אהבת הארץ", אומר אביב. "כולנו מטיילים ברגל וברכב. ואת אהבת העבודה, אף אחד מאיתנו לא בטלן. וגם את אהבת החיים ואת היכולת למצות אותם וליהנות מהם כמה שרק אפשר. לנסוע ללונדון לראות כדורגל, לאכול טוב, לבלות איתנו. ואת אהבת התרבות, כי לא היה אדם תרבותי ממנו".

עם המשפחה בחתונת אביב

"אבל לפעמים", מחדד כנען, "גם קפץ לו הקירשנבאום. הוא היה עצבני. בנסיעות העבודה לאפריקה הפך לחרדת הנהגים. אני תיפקדתי על תקן משכין השלום, או המחזיר לחיים. כי המדריכים בקושי החזיקו מעמד איתו שבוע בג'יפ, עד שהייתי מתקשר לנועם ואומר לו, 'הנהג רוצה להתפטר. איפה להתפטר, לפרוש לגמרי מהמקצוע'. היה לנו ריטואל קבוע, לתפוס את הנהג כל יומיים לשיחת פיוס, כי אבא היה צועק, 'תראה את הנהג השני, למה הוא מגיע לשטח לפניך, בגללך נפסיד את הצילום'. בנסיעה האחרונה לאפריקה יצאנו לצלם גנו שבדיוק חצה את הנהר. יש קרב אדיר בין נהגי הג'יפים כדי לתפוס זוויות צפייה טובות, ומישהי, תיירת כנראה, חסמה אותו. אז אבא ירד מהג'יפ, הלך לנחל עם המצלמה, הסתיר לה את מרחב הראייה בגופו והתחיל לצלם. התיירת קיללה אותו, אז הוא הסתובב ונתן שאגה: 'שאט־אפ!' התיירת המסכנה הצטערה שבכלל יצאה למסע".

צעצועים מדוד עשיר

הפריצה המקצועית של קירשנבאום אירעה ב־66', כשנקרא לשוב ארצה מקליפורניה, שם למד קולנוע וטלוויזיה, ולסייע בהקמת הטלוויזיה הישראלית. תחילה ערך את תוכנית החדשות "מבט". לאחר מכן הפיק את תוכנית הסאטירה "ניקוי ראש", עם אפרים סידון, ב. מיכאל, קובי ניב וחנוך מרמרי, שעליה זכה בפרס ישראל לאמנות הרדיו, הטלוויזיה והקולנוע. ב־76' התמנה למנהל מחלקת התוכניות של הטלוויזיה הישראלית. "גרנו בירושלים בבניין משותף עם דן שילון ומיכה לימור", נזכר כנען, "ורוב הזמן גדלנו באולפנים. בכל פעם שב'ניקוי ראש' היה תפקיד של ילד, ליהקו אותנו למשימה".

"אבא תמיד אמר שרשות השידור היא הבית השני שלנו, אבל לפעמים זה גם היה הבית הראשון", אומר נועם. "בתקופת 'ניקוי ראש' הוא חי וישן בעבודה ולא היה נוכח בבית. אמא די גידלה אותנו לבד. הם מאוד אהבו זה את זו, אבל אני חושב שאמא הקריבה לא מעט כדי שאבא יוכל לעשות את מה שאהב וידע לעשות".

עם הבת ענת בילדותה

ובסופי שבוע?

"הוא הגיע מהעבודה ולקח אותנו לבריכה במעלה־החמישה. כשהזמינו אותו להרצות בקיבוצים הוא תמיד אמר, 'אבוא בשמחה, אבל בתנאי שאביא את הילדים'. נסענו איתו בארץ לאורכה ולרוחבה, פעם אפילו הטיסו אותנו בהרקולס לבסיס צבאי בסיני".

בחופשות הקצרות שלקח לעצמו, מוסיפה ענת, היה נוסע עם המשפחה לטיולים בארץ ובחו"ל ולימד את הילדים לדוג ולהבחין בין ענפי הספורט השונים. גם את אהבת הספרות טבע בהם, ואת חוסן אנשי המושבים והפריפריה. "וכשפרצה מלחמת יום כיפור", מספר כנען, "אבא בדיוק היה בארצות־הברית, בביתו של קרוב משפחה עשיר. הוא כמובן ביטל את כל התוכניות שלו וחזר מיד לארץ. אני זוכר שהוא הגיע באמצע הלילה. שמענו את המונית, הרמנו את התריסים וראינו אותו, סוחב מזוודה כבדה במורד הרחוב אל הבית. היא הייתה מלאה בצעצועים. הדוד העשיר לקח אותו לחנות ואמר לו, קח כמה שתרצה ותביא לילדים".

אביב: "היה לי הרבה מאוד חופש בילדות כי אמא שיחררה. יכולתי להגיד לה, אני נוסע לאילת, והיא הייתה אומרת, סע לשלום. דווקא אבא היה הפולני. דאג שניקח כובע וקרם שיזוף. בגלל שהוא לא היה בבית, היה לי המון חופש לעצב לעצמי גבולות. הבגרות שלי הייתה די עצמאית, אבל כשהתגייסתי, אבא הגיע עם אמא לבקר אותי בבסיסים הנידחים ביותר. זו הייתה תקופה ביטחונית מתוחה, אז אבא דאג לרכב משוריין כדי לחצות את ים המלח ומעלה־אדומים ולהגיע אליי. ביום האחרון של השירות הוא אסף אותי מהבסיס, מצומת תפוח, כדי להראות לאמא את השטחים. כפולני גאה, הוא אמר לא פעם שישמח אם יהיה לו בן רופא, וכשאשתי למדה רפואה והפכה לד"ר קירשנבאום לא היה מאושר ממנו".

יונה קירשנבאום ז"ל

ב־86' ערך קירשנבאום את הקברט הסאטירי־פוליטי "תולדות עם ישראל: תיקונים והשלמות". ב־93' מונה למנכ"ל רשות השידור. עם פריצת הערוץ המסחרי נאלץ קירשנבאום להתמודד עם ירידה חדה בצפייה ועם הפגנות נגד רשות השידור ומאבקים על חופש הביטוי. "אבא לא הביא את המתח הביתה", אומר כנען, "אבל עישן ארבע קופסאות ביום. רק כשאביב נולד הוא הפסיק בבת אחת. חמש שנים לעס מקלות של גפרורים ולא היה מסוגל לסבול ריח סיגריות".

באותה תקופה עברה המשפחה מירושלים למכמורת. "אבא הבטיח שעם סיום תפקידו כמנכ"ל רשות השידור הוא ייקח אותנו לפגישה עם יאסר ערפאת", מספר כנען. "נסענו לרמאללה עם ליווי ביטחוני של הרשות. אני זוכר את הרטט בשפתיים של ערפאת, את הכבוד שרחשו לאבא במוקטעה ואת הצעיף שהראיס הביא לאמא במתנה".

גם בתקופתו נעשה שימוש פוליטי בערוץ 1?

"לא. להפך", אומר נועם. "כשהיו ניסיונות להתערב בתכנים, אבא הדף אותם. וגם בהמשך, הוא היה בעד שידור ציבורי. הוא תמיד אמר, הכי קל לסגור, הרבה יותר נכון להבריא את הערוץ ולהפוך אותו לשידור ציבורי שממומן על ידי אגרה ומנותק מנציגי השלטון".

האחים קירשנבאום. "למרות שאבא היה עסוק בעבודה, אנחנו היינו תמיד בעדיפות הראשונה"

ב־2002 החל קירשנבאום להגיש עם ירון לונדון את תוכנית האקטואליה "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10. עם השנים הפכה התוכנית לרצועה היוקרתית היומית. "אבא מאוד העריך את החבר'ה הצעירים של הערוץ", אומר אביב. "מאבק ההישרדות על עתיד הערוץ היה קרוב לליבו בעיקר בגללם. הוא תמיד אמר שהעבודה בערוץ עבורם היא פרנסה, בניגוד אליו ואל ירון, שלכל היותר השתעשעו בקריירה הקיימת".

הוא לא רצה לעבור לערוץ 2?

"אבא אף פעם לא לטש עיניים למסיבה של ערוץ 2", חורץ כנען. "זה נראה לו שטוח. תרבות הריאליטי לא דיברה אליו".

למרות שהוא הסכים להצטלם על ספת "האח הגדול" בתוכנית של ארז טל?

"אבא היה שחקן מעולה ובן אדם זורם, ולכן הסכים להתנסות בזה באופן חד־פעמי. בשאר הזמן הוא ייצג את הטלוויזיה הישנה, הדוקומנטרית, הפחות מוכרת ואופנתית".

איך הייתה הזוגיות שלו עם ירון לונדון?

"הם היו כמו זוג הזקנים מה'חבובות'. היו להם לא מעט חיכוכים מקצועיים, בכל זאת, 14 שנה הם היו יום־יום ביחד, אבל הם גם מאוד הפרו אחד את השני. משהו בהתנהלות שלהם מאוד הסתדר, כי אבא לא אהב להוביל, אלא לתת את האינפוט שלו ממקום נוח, וירון בדיוק ההפך, מאוד אוהב להוביל. הסימביוזה הזו עבדה ביניהם מצוין".

כחובב ספורט מושבע, הגיש קירשנבאום ב־15 השנים האחרונות פינת ספורט בתוכנית הבידור השבועית "בילוי נעים" של מולי שפירא בגלי צה"ל. "החיבור של אבא לספורט היה חזק מאוד", מחייך אביב. "היינו נוסעים למשחקי כדורגל בארץ ובעולם וצופים בטלוויזיה בעיקר בכדורגל ובטניס. כשהתחלתי לשחק כדורגל בהפועל מכמורת, אבא תיפקד כמאמן הקבוצה בעיני עצמו. הוא היה מסוגל לראות עשרות ענפים של ספורט. היה יושב עם הנכד אופק ובמשך שבתות שלמות צופה במשחקים. לפעמים שאלתי, מה אתם רואים היום? הרי אין משחק. ואבא אמר בהתרגשות, אנחנו צופים בקפיצת מזחלות שלג בצ'כיה, והתחיל לפרט את השמות המלאים של הגולשים".

שלוש שנים איומות

ב־2003 התגלה סרטן הריאות בגופה של יונה קירשנבאום. "אמא הייתה טיפוס בריא ופעיל בצורה בלתי רגילה", מספר אביב. "היא עבדה בבית ספר לרכיבה טיפולית בקיבוץ גבעת־חיים איחוד (לימים, הסוסים הללו הובאו להלווייתה ולהלווייתו של מוטי – שמ"ב) ובמסגרת יציאה לטיול התבקשה לעבור בדיקות שגרתיות. ככה גילו כתם חשוד בריאה. רק בדיעבד נזכרנו שבחודשים שקדמו לגילוי היא השתעלה קצת יותר מהרגיל".

כנען: "הלכתי עם אבא ואמא לקבל את תוצאות הביופסיה באיכילוב. זה היה יום הדין. הרופא אמר, לדאבוני, סרטן ריאות. ולמרות שהיה אופטימי ופירט את כל הטיפולים האפשריים, אבא ואמא היו מספיק חכמים להבין את רוע הגזירה".

"התארגנו לניתוח", מספר נועם. "הוציאו לאמא גוש מאוד גדול מהריאות ומיד אחר כך טיפולים ומלחמה. אחרי כמה חודשים פתאום הופיעה גרורה פה ואחר כך גרורה שם. היו לנו שלוש שנים איומות. אבא עשה הכל כדי שבזמן שנותר לאמא היא תוכל ליהנות כמה שיותר ותסבול כמה שפחות. היא באה איתנו לאפריקה, נסעה איתו למשחקי טניס ובמקביל ניסתה את כל הטיפולים האפשריים. שלוש שנים היא נלחמה עד שמתה".

בשבוע האחרון לחייה כבר לא הייתה בהכרה. "הרופאים אמרו לנו, שבו בחדר ההמתנה ותחכו שהנשימות ייפסקו", מספר כנען. "ישבנו בחדר ההמתנה של המחלקה האונקולוגית, קומה אחת לפני הגיהינום, מקום שממנו ממשיכים רק לשמיים, וחיכינו. אבא היה מפורק לגמרי וגם אנחנו. בקיץ ההוא אביב נלחם בלבנון והקשר איתו היה מאוד קטוע. דאגנו לו ודאגנו לאמא. זה לא היה פשוט. אבא ניסה למצוא דרך להביא את אביב לבית החולים לפני שאמא תלך לעולמה. כשהבין שאולי לא יספיק, הוא נשבר. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מתרסק".

לא רק את יונה אשתו הוא הביא לאפריקה. על הפקת סרטי הטבע המדוברים שלו עבד קירשנבאום בשיתוף עם בניו ונכדיו. "היה לו חשוב שנהיה מעורבים עד הפרט האחרון", אומר אביב. "הוא היה מתייעץ ומביא את החומרים הביתה ומתכנן איתנו את הנסיעות והצילומים ברמת השוטים וזוויות הצילום. זה היה מתכון מנצח של אהבה, עבודה ומשפחה. וזו גם הייתה חוויה מדהימה. כשנסענו לאנטרקטיקה, אבא טיפס על ההר בקור המקפיא רק כדי לצלם פינגווין באיזה מפרץ. כשהוא היה בעניין, הוא לא ראה בעיניים. לא היו פשרות. הוא ידע מה הוא רוצה ודרש דייקנות מלאה כאילו מדובר לפחות בהפקה של הבי־בי־סי ובתקציב של מיליונים. היה יורד בבוקר בקבוצה מאורגנת כדי לצלם כלב ים, מחכה לזווית הנכונה, ולא משנה שכולם כבר עלו לסירה כדי להפליג למפרץ השני ושצריך לעמוד בלוחות זמנים. אבא נשאר עד שכלב הים יתרצה. ושכולם יחכו".

בסרטו "ההר האחרון", קירשנבאום נאלץ לטפס על הר תלול באוגנדה כדי לצלם גורילות. "הלכנו שעות ארוכות", אומר כנען, "ולקראת ראש ההר חמישה מקומיים נאלצו לדחוף את אבא כדי שנגיע לפסגה. זה היה מחזה סוריאליסטי: חמישה שחומי עור דוחפים איש גדול עם מצלמה גדולה. כשהגענו סוף־סוף לראש ההר אבא אמר, 'זהו, לא יהיו יותר הרים'. הוא קרא לסרט 'ההר האחרון'. אבל אחרי כמה שנים שוב התעורר בו חיידק הגורילות. חזרנו אל ההר, ואבא אירגן לעצמו אלונקה ואנשי צוות שנשאו אותו בתהלוכה".

בעקבות רוג'ר פדרר

ב־2009 הוענק לקירשנבאום פרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים ביחד עם סבר פלוצקר וירון לונדון. ב־2012 זכה בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה. ב־2015 העלה את ההצגה האחרונה שלו עם אפרים סידון וב. מיכאל, "רואים ת'סוף" בצוותא. "הוא היה מסתכל על ישראל גוריון, אחד השחקנים בהצגה, שר ורוקד על הבמה בגיל 80, ומתמלא קנאה", מחייך נועם. "כי ישראל היה שוחה כל יום בגורדון, ואבא לא היה מסוגל לעשות ספורט. הוא היה נהנתן שאוהב לאכול טוב. מהפכת הבריאות לא דיברה אליו ולא הייתה בו טיפה של כושר גופני. עד שהפסיק לעשן היה רזה כמו מקל, ברגע שנגמל הוא העלה במשקל. הוא לא היה חולה, אבל גם לא בריא".

הפוליטיקה המקומית לא הוסיפה לו בריאות. דעותיו השמאלניות קיבלו ביטוי מובהק בתוכניתו היומית וגם ביצירותיו על במת התיאטרון. "אבא היה נורא מתוסכל מהכיוון שהמדינה הולכת אליו", אומר כנען. "זה ממש חילחל אצלו. הוא רצה שהסכסוך ייפתר. היה בעד להחזיר שטחים תמורת שלום, אבל עם השנים הוא ראה שאין כיוון, אין תוכנית, אין מוצא. זה השפיע עליו ודיכא אותו מאוד. הוא לא הפסיק לדבר איתנו על זה. גם השחיתות והאדישות במוסדות הממשלה דיכדכו אותו. סיפור האונס של הנערה בת ה־14 שנאלצה לעבור חקירה משפילה בבית המשפט זיעזע אותו. אבא אמר, צפיתי בכתבה ובכיתי. בתי המשפט צריכים לבדוק את עצמם ולהתבייש. כשהיינו מדברים על דמוגרפיה ותחזיות, הוא לא הבין איך הצעירים עדיין נשארים פה. למרות שנורא אהב את המדינה, אם מישהו מאיתנו היה עוזב, הוא היה מבין אותו ועוד איך".

בשנים האחרונות הכפיל קירשנבאום את קצב היצירה. נדמה שצורך עמום דחק בו להספיק כמה שיותר. "אבא עשה רדיו וטלוויזיה וקולנוע ותיאטרון בו זמנית", אומר אביב. "העבודה הייתה החמצן שלו. הוא פחד משיעמום ותמיד אמר על עצמו, אני לא אפרוש בשיא, רק כשאהיה מוכרח, ונתן את הדוגמה של רוג'ר פדרר הנערץ עליו, שעדיין משחק טניס, גם אם הוא כבר לא בשיאו. המנטרה שלו הייתה: לא פורשים בשיא — תראו את רוג'ר".

ביום ההולדת האחרון בחייו שוחח עם ארבעת ילדיו. "אמרתי לו מזל טוב", אומרת ענת. "והוא הספיק להגיד לי תודה ושהוא אוהב אותי מאוד. אמרתי לו, 'גם אני אוהבת אותך, אבא'. אני שמחה שהוא הספיק לשמוע את זה לפני שמת".

הוא לא היה חולה ואת הלב בדק פעם בשנה כדי לקבל אישור שהכל עובד כתקנו. אבל בסוף השבוע שעבר מצאה אותו בת זוגו חני דיין שמוט ראש ומחוסר הכרה על שולחן העבודה שלו. צוות מד"א ניסה לבצע בו פעולות החייאה שעה ארוכה, אך לבסוף נאלץ לקבוע את מותו מדום לב.

"בדיוק הייתי בדרך לאילת", משחזר נועם. "הטלפון תפס אותנו עם האופניים וציוד הקמפינג. אשתי ביקשה שנעצור בצד כי לא כל כך הבנתי את משמעות ההודעה. הייתה נסיעה מאוד קשה אל הבית שלו, שלוש שעות מעין־יהב עם ילדים בוכים ברכב. אבא נפטר תוך כדי הנסיעה. השאירו אותו בבית כדי שאוכל להיפרד ממנו, והוא שכב שם כמו שהיה תמיד, רק מת".

כנען ואביב הספיקו להגיע בעיצומם של ניסיונות ההצלה. "הצוות עבד על אבא במשך שעה", אומר כנען. "אבל אבא לא הגיב. הסתכלתי על הפנים שלו ולא ראיתי תקווה. אז נישקתי וחיבקתי אותו. ונפרדתי".

בהלוויה נהגו באיפוק. "אני חושב שהיה טקס במידה הנכונה", אומר כנען. "הנכדים ריגשו והציבור חיבק והיה משהו מנחם באהבה הגדולה שהרעיפו עלינו. אבא היה מעריך מאוד את מה שאמרו עליו ועשו למענו. וגם היה מתחשבן עם מי שלא הגיע. אני חושב שאם הוא היה מפיק את ההלוויה של עצמו, הוא היה מאשר את הליין־אפ".

ומאז הם מקבלים את המבקרים הרבים בחיבה ובהכרת תודה. מספרים על קירשנבאום האב ושומעים על קירשנבאום היוצר. כשלונדון הגיע אל הבית, כנען ראה פתאום את אבא לצידו. ואביב התרגש מהנהג שלו שהגיח מימים רחוקים ברשות השידור. "אני עדיין לא קולטת", אומרת ענת בשקט ונדמה שבמילותיה הקצרות, הפשוטות, היא מזקקת את תחושת כולם: "זה כל כך קשה, שאני חייבת זמן".

"ואני הזדקנתי אתמול", דומע כנען. "בבת אחת הרגשתי, בום, את משא השנים. תמיד הייתי הבכור ובכל זאת הרגשתי צעיר, שטותניק. אתמול זה נגמר. פחדתי מהרגע הזה. ידעתי שהוא יגיע. ידעתי גם שככה אבא ימות. לא חולה וסופני וגורר את הזקנה באלף ואחת צורות, אלא בקלאסה. שאבא יקרע את עצמו עד הקצה ואחר כך יעשה יציאה. אבל כשזה הגיע, לא הייתי מוכן. אף אחד לא מוכן לראות אבא שלו בדרך אל הסוף".

"ואני מרגיש סוג של עלבון", מודה אביב. "אמנם אבא היה בן 76, אבל תמיד התנהג כאחרון הצעירים, ולכן ההרגשה היא שיש עוד כל כך הרבה לפניו. למה לא קיבלנו איזו התרעה לפני כן, מה היה רע לעשות כמה שיחות סיכום? ייקח לי הרבה זמן להכיר במוות הזה. הרי עד היום אני לא מעכל אפילו את המוות של אמא".

משהו להתנחם בו?

"כשבאתי הביתה ביום שאבא נפטר וראיתי שעובדים עליו הרבה וחזק, עברה בי המחשבה שהוא אפילו לא משתדל להילחם. אני חושב שאבא פשוט רצה את אמא, וזה מה שגרם לו לוותר ולא להחזיר פייט. הוא שיחרר. וככה הצטרף אליה". •

sari.makover@gmail.com