בלבוב פנימה
בתוך שנה נעמי לבוב הגיעה לפריים–טיים וגם מצאה שם אהבה. בחודש החמישי להריונה היא מדברת על בן זוגה יוסי מרשק ("שנים הייתי מעין הומלס שמחפש קורת גג. עכשיו מצאתי בית"), מדגמנת את גרסת סתיו–חורף 2015 ללוק השחור–לבן הקלאסי ומודה: "אני מרגישה לפני קפיצת בנג'י"
ה שתוכנית בידור אחת יכולה לעשות. כמה שבועות לאחר שנעמי לבוב הוזמנה להשתתף ב"הכל הולך", התהפכו חייה. מי שהייתה עד אז שחקנית צעירה ומוכשרת, שחרכה את המסך כיונה וולך בסרטו של ניר ברגמן, זכתה לא רק בחשיפה נרחבת בתוכנית הפריים־טיים של ערב שבת (רשת, ערוץ 2), אלא גם מצאה שם אהבה גדולה — השחקן יוסי מרשק. בתוך זמן קצר עברו השניים להתגורר ביחד, והיום היא נמצאת בחודש החמישי להריונה. "שנים הייתי בחיפושים, מעין הומלס שמחפש קורת גג. עכשיו מצאתי בית", אומרת לבוב בת ה־29.
זה הפתיע אותך?
"אלוהים אדירים, איפה הייתי לפני שנה! זמן קצר לפני שפגשתי את יוסי דיברתי על הכוח של מחשבה חיובית ומחשבה בוראת מציאות, ופשוט ככה זה קרה. מה שיכולתי לבקש לעצמי — התרחש. יש כאן גם אלמנט של בגרות. במשך השנים תפסתי אהבה רק כעניין סוער ששורף לי, מכיל הרבה דרמות ופסגות גבוהות של רגש".
ועכשיו?
״אולי בגלל הפרש הגילים בינינו (מרשק מבוגר מלבוב ב־17 שנים – א"ה) יש משהו רגוע בקשר. יוסי סיפר לי שהוא נדר נדר שהוא לא יהיה שוב עם שחקנית (בעבר היה מרשק נשוי לשחקנית מיה דגן – א"ה). בגלל זה הפתיע אותנו החיבור הרגוע והטבעי שלנו. תמיד חיפשתי אישור, חיפשתי שיקבלו אותי, ויוסי הוא אדם שמאוד מקבל. אני בן אדם של מילים ורעיונות, ויוסי, בלי להגיד מילה, מהרגע הראשון, עצם הנוכחות שלו העלימה לי את הרעשים. כאילו כיבו לי את הכפתור של רעש הרקע. המון אנשים שמכירים אותי אומרים: 'נעמי יותר רגועה', וזה בכל תחומי החיים: משפחה, משחק".
דהרתם מהר לעבר האופק.
"הכל קרה כל כך מהר, עברנו לגור ביחד אחרי תקופה קצרה. לא היו שום פיצוצים, שום דרמות. פשוט שקט וביטחון טוב של אנשים שחושבים בית ומוכנים לעבוד בשביל זה. שנינו מותאמים לכך שזוגיות היא גם עבודה. עבודה שעושים בחדווה. אנחנו מאוד שם. מוכנים לעבוד קשה כדי שזה יצליח".
ועכשיו אתם הולכים להיות הורים.
"יוסי הוא הראשון שאמרתי עליו: 'הוא יהיה אבא של הילדים שלי'. לא דיברתי ככה בעבר על גבר. כשדיברתי על יוסי ככה, החברות שלי הופתעו. לא תיכננו את ההיריון, זה היה מפתיע וכיף. 'אה! או־קיי, הנה משהו שלא בלו"ז שלי!' פשוט לא התנגדתי. אני לא בת 16, אבל מבין החברות התל־אביביות שלי אני בין הראשונות".
איך את מרגישה?
"אני בחודש חמישי ויודעת איך להסתיר. בהתחלה לא הסכמתי לקבל את הרעיון שהגוף שלי משתנה במהלך ההיריון. אפילו הלכתי לדיאטן. עד שאמרו לי: 'את לא משמינה סתם, יש לזה סיבה, את בהיריון, זה טבעי'. יש נשים שחושבות שזה הזמן לחגוג ולתקוע גלידות, אבל לא אני. אני מרגישה לפני קפיצת בנג'י".
ובפנים, בלב?
"המדיניות שלי כרגע היא הדחקה חיננית. אני לא חושבת שהייתי באתר אינטרנט אחד שעוסק בהיריון. אני יודעת שככל שההיריון יגדל, אני אגדל איתו, ואני לא ממהרת. יוסי הוא המבוגר האחראי בינינו. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להיות הורה טוב לעצמי".
•••
תחושת הרוגע שלבוב מדברת עליה ניכרת אצלה גם בתחום המקצועי. "לפני כמה ימים מישהו אמר לי: 'נעמי, את צצת ברגע'. אם אני מסמנת את השינוי הגדול, זה שעכשיו נרגעתי. פתאום יש יותר שלווה בהגדרה שלי כשחקנית. אצל המון שחקנים ואמנים שנמצאים לפני ההכרה, יש דיסוננס בין התאווה האדירה למקצוע ובין האומללות הגדולה והתסכול שאין לך איפה לפרוץ. ברגע ששני השבילים האלו מתחברים, זה מרגיש כמו נהר זורם. אני משדרת לעולם יותר ביטחון, וזה עוזר לקרות".
לבוב לא נתנה לשנה הדרמטית שחוותה לבלבל אותה יותר מדי. "אנחנו חיים בישראל. הפרמיירה של 'יונה' הייתה ליד שווארמה דבוש. יש גבול לכמה שאפשר לתפוס תחת. בהתחלה היה מסובך להסתובב עם יוסי ברחוב, אבל עכשיו זה כבר נרגע. אני לא נינט שאנשים הולכים ומתנפלים עליי עם טלפונים שלופים, ואני גם לא חושבת פעמיים מה ללבוש לפני שאני יוצאת מהבית. מדי פעם אני נתקלת בסיטואציות מאוד נעימות. הולכת למכולת, משלמת ולפני שאני יוצאת המוכר מפתיע ואומר: 'להתראות, נעמי'. באינסטגרם אני בהקבצה ד'. באמת שניסיתי. פתחתי חשבון. בסופו של דבר העליתי תשע תמונות".
בשנה זו היא גם למדה להתמודד עם ביקורת. למרות תפקידה הבלתי נשכח ב"יונה", לבוב חטפה על הראש בטענה ששחקנית שבחייה האישיים לא חיה על הקצה — מינית, נפשית, נרקוטית — לא ממש יכולה לגלם את דמותה של המשוררת הסוערת. "זה נורא הצחיק אותי", היא אומרת. "כמו להגיד: איך יהודה לוי משחק גיי? בעיניי משחק זו אמנות ההשתנוּת. זה מזכיר לי אנשים שמתפלאים איך זה ששף חוזר הביתה ומכין לו חביתה. 'יונה' נגעה בי בעור וצרבה אותו, הפכה לי את החיים. היא הקנתה לי סוג של עוצמה נשית. בשנים שלמדתי משחק בניסן נתיב, כל הזמן נאבקתי עם המקום של להיות אישה חזקה. הייתי נורא בוכה בלימודים, כי העוצמה לא הצליחה לצאת ממני. פחדתי מהעוצמה הזו. 'יונה' הייתה סופה של כוח. דרכה למדתי לתפוס נפש ומקום".
עכשיו היא משחקת לצד יובל ינאי בהצגה "פציעות קטנות" בתיאטרון גשר (בבימוי ארז דריגס). במרכז ההצגה זוג חברי ילדות שבמשך 20 שנה נוהגים להיפגש בכל פעם שאחד מהם נפצע, במקרה או במכוון, במקום פשוט להתוודות על אהבתם.
מה מחבר אותך לתפקיד?
"הפציעות הכי גדולות הן פנימיות. בהצגה, הדמות חותכת את עצמה בחוץ כדי להרגיש משהו בפנים. אני הייתי פוצעת את עצמי בפנים בקולות לא טובים, קולות שמזכירים שאין תקווה. זה קרה בתקופות משמעותיות כמו גיל ההתבגרות הידוע לשמצה, וגם בצבא. פציעות שכל כך הכאבתי בהן לעצמי".
איך את מסבירה את הפגיעה העצמית?
"הייתי ילדה פסיכוסומטית. כשהייתי צריכה מנוחה, הגוף היה אומר 'די' ומכבה את עצמו דרך המחלה. לפעמים פציעות הן פאוזות מבורכות לחיים, הן דורשות ממך לרפא את עצמך. בהצגה, הפציעות הן דרך לקרוא לעזרה. אני לומדת עכשיו לבקש בלי לפגוע בעצמי. להישען על אחרים. לקבל". •
alonihadar@hotmail.com
לפנייה לכתב/ת 
