החגים עצמם

הצעקות נשמעות בשש ורבע בבוקר, בדיוק כשאני עומדת על המרפסת ומשקיפה על הבוקר האפרפר, הקריר, שעולה על השכונה. שקט מוחלט בחוץ, השדרה ריקה מאנשים, רק מנקה רחובות דופק על פחי האשפה הירוקים כמו גרסה סודנית ובודדה מאוד ללהקת מיומנה. כן, עוד מעט מאיה תרד למטה בהמולת המאיה הרגילה שלה. מישהו ראה את החולצה הלבנה שלי? אפשר לראות חצי פרק של "האי" לפני בית ספר? אפשר לחם עם שוקולד למריחה?

בינתיים אני עומדת על המרפסת ועושה מה שאני עושה כל בוקר. משקיפה על הכביש ובודקת אם התחיל כבר פקק. שכן מאז שהחליטו לבנות רכבת קלה בתל אביב, אי־אפשר לקום בסבבה כמו פעם. לא, חייבים לקום שעה וחצי לפני בית הספר, לקחת מרווח בטיחות ענקי, ממש כאילו אנחנו חיים בחיפה בדירה ענקית עם גינה שעולה לנו חצי. כי זה העניין, פשוט אי־אפשר לדעת מתי יתחיל הפקק, מתי יחליטו לצאת מהבית כל הנהגים שמנסים להיכנס לעיר מרעננה, פתח־תקווה, יבנה. יש ימים שזה מתחיל ברבע לשבע, יש ימים שבשבע וחצי. יש ימים קסומים שבהם הכביש נשאר פנוי, כאילו כולם החליטו לעשות חרם על העיר הנצורה והחפורה הזו שמחזיקה מעצמה ניו־יורק, אבל מזכירה יותר את מומבאי במונסון.

בחיי שאני לא מהחתיארים האלו שמתקוממים נגד הקִדמה — ולא משנה שכשהרכבת הקלה תיסע, אני אעלה עליה עם כרטיסייה של גיל הזהב — זה פשוט נראה לי כל כך פרטצ'י, כל כך לא מתוכנן. שנים הם כבר דוגרים על התוכנית הזו, וזה מה שהעלו בחיקם? כביש אחד בשם "דרך השלום" שדרכו אפשר להיכנס ללב תל־אביב? מה עם נתיב האוטובוסים המיוחד שהובטח לנו? מה עם השאטלים המהממים שהיו אמורים להסיע אותנו מצמתים מרכזיים?

אז כן, כל בוקר אני נעמדת על המרפסת כמו חוזה מדינה בשמלת בית הודית. ד' ספקטור, תצפיתנית הצמתים העשויה ללא חת. עומדת ומשקיפה, מחכה לתפוס את השנייה המדויקת הזו שבה התנועה נהיית כבדה יותר. "רני", אני צורחת, "זה התחיל!" ואז כל הילדות נורות מכל החדרים עם לחם חצי לעוס בפה וסנדל אחד ביד, לחוצות לא לאחר לבית הספר.

והכי מטריפים אותי כל הטוקבקיסטים האלו שקוראים לנו מפונקים ולא מבינים למה להתעקש לגור בתל־אביב, ולמה לנסוע באוטו ולא באופניים, למשל. ובכן, אני מתעקשת על תל־אביב כי הילדה שלי היא ילדת גירושים ועברה מספיק טלטלות בחיים מכדי שאעביר אותה עוד פעם בית ספר. ואני מתעקשת לנסוע במכונית, כי מה לעשות שאני אמא בורגנית ולא גרובית. בכל פעם שאני רואה את ראש העיר מדווש לו על האופניים שלו — הוא בדרך כלל מצטלם עליהם כדי להראות איזו עיר אמסטרדמית מגניבה הוא מנהל — בא לי לצרוח עליו: היי, אדון ואן חולדאי, תנסה להרכיב שתי ילדות מאחורה בפקק במעלה דרך השלום, נראה כמה אורבני וקליל תרגיש עם זיעה של נהג ריקשה סיני על הפנים.

אני חושבת על זה כשהצעקות נשמעות. הן באות די מרחוק, אבל פולחות את השכונה הרדומה כמו חצוצרת השכמה של רס"ר. "לא תאמיני מה קרה", רן נכנס, מתנשף ונסער, הכלבה מאחוריו, מנסה לתפוס זבוב מהאוויר ואדישה לחלוטין לדרמה. "עצר אותי פקח של העירייה, בשש ורבע בבוקר. ניסה לתת לי דוח על כלבה שמסתובבת בלי רצועה, בפאקינג שש ורבע, כשהשדרה ריקה לגמרי".

על הנייר הפקח צודק, אכן אסור להסתובב עם כלבים בלי רצועות בעיר, כי מה יהיה עם כל האנשים האלו שמפחדים מכלבים. רק שהשעה שש ורבע בבוקר, ראבק, אין נפש חיה ברחוב, רן עומד בפיג'מה, יחף וחצי ישן, כל כך ברור שכל מה שהוא רצה זה לגנוב דקה אחת אחרונה של שקט, של חופש, לתת לכלבה לרוץ קצת, לעשן סיגריה אחרונה לפני שהעולם מתעורר והוא עולה על הכבישים.

"עצור", אני אומרת לרן בדרך חזרה מבית הספר, "צריך להוציא 200 שקל מהכספומט". בדיוק נזכרתי שעוזרת הבית אמורה להגיע, ומיד אני נמלאת אשמה. על מה אני מתבכיינת, הרי יש לי כסף לעוזרת בית. יש מישהי שמנקה אחריי, יש בעולם פליטים סורים שטובעים כמו משקולות נייר בסירות גומי, אז איך אני מעזה להתבכיין? רק שקשה למצוא כספומט ארור בעיר לאחרונה. נראה שהיחידים שנשארו נמצאים ברחובות גדולים כמו דיזנגוף או אבן גבירול, ונחשו מה? אי־אפשר להגיע אליהם באוטו, כי הפנייה שמאלה אסורה, ובכלל, כל העיר הזו הפכה לבייגלה אחד גדול ומפותל.

לא, באמת, גם אתם שמתם לב שבדומה לברווזים באגם הקפוא, יום אחד קמנו וגילינו שכל הכספומטים פרחו ונעלמו? שקשה למצוא כספומט אמיתי ויותר קל למצוא את המכונות החדשות המרושעות האלו, שעומדות בפיצוצייה ומחכות לפראיירים מוכי הפקקים. אני נכנסת לתא קטן וצבוע באפור כזה. 5.90 שקלים עולה כל משיכה במכונה כזו, ופתאום מטפס בי כעס: "סליחה, אבל האם זה לא תפקידו המינימלי של הבנק שלי? אחרת, למה אני משלמת לו את העמלות האלו?"

"לא נורא", אני אומרת ושמה יד מרגיעה על הירך של רן. ולרגע אחד זה באמת לא נורא, יש יום סתיו קורן ובהיר בחוץ, אולי נספיק לעצור לקפה לפני העבודה, נהיה ביחד. יש משהו בלהתעסק באותיות הקטנות האלו של החיים, כמו פקקים והסדרי תנועה וכספומט סגור, שפשוט הורס את כל הקסם. בכל פעם שרן מעז להתלונן על זה, אני קצת נעלבת. "כשטוב לך איתי, אתה לא מתעסק בשטויות", אני אומרת. "סימן שאתה כבר לא מאוהב, אם אתה מתעסק במה עשה הממונה על ההגבלים העסקיים שהוביל לסגירת הכספומטים".

יומיים אחר כך אנחנו פורצים כמו שני גורים מצחקקים לחדר המלון שלנו. הגענו לפה בספונטניות, בהחלטה של רגע. זה היה אחרי עוד יום מעצבן. בשיאו הגעתי לדואר לקבל חבילה מחו"ל, והפקידה, החמודה דווקא, בישרה לי שאני צריכה לשלם 87 שקל. "על מה?" תהיתי. "לא יודעת", אמרה. "אולי מע"מ, אולי מס אחר. מה שאני יודעת הוא שאת צריכה לשלם או שלא תקבלי את החבילה".

שילמתי את המס, כי אני בזבזנית מגעילה שהעזה להזמין מכנסי ג'ינס מאסוס. יש כל כך הרבה אשמה בלהיות אזרח נורמלי במדינה הזו, ללכת לקניון, להזמין טייק־אוויי ממסעדה הודית. בכל פעם שכרטיס האשראי שלי נשלף אני נזכרת באחד הנאומים, נדמה לי של ביבי, שבו טען שמצב הישראלים מעולם לא היה טוב יותר, אנחנו סתם מקטרים. ובאמת, חצי שעה אחר כך מצאתי את עצמי בשוק האיכרים החדש והמפונפן במתחם שרונה, בוהה בקבוצת מולים טריים ומגרים, כשמאחוריי תור של לא פחות מ־25 ישראלים עצבניים שמתים לממש את זכותם לשלם 200 שקל לקילו דג.

"כדאי לקחת לרן קצת ברבוניות?" שמעתי את עצמי חושבת, הדוכן היה כל כך מגרה, כל מגשי הקרח הכתושים האלו שעליהם מונחות מוליות ורדרדות כמו דוגמניות עירומות של צייר אקספרסיוניסטי. ואז זה פתאום היכה בי, הבחילה. תראי את כל האנשים האלו, חשבתי. תראי את הצעירה הזו, עוד לא בת 22 וכבר קונה עם החבר לוקוס לארוחת שישי. אני מכירה שתי נשים, אמא ובת, שפותחות ברגע זה שקית במבה לארוחת צהריים.

יצאתי משם בלי לקנות והדבר הבא שעשיתי, כמה אקטיביסטי מצידי, היה להחליט שאני בורחת מהעיר הרקובה מרוב צרכנות ומזמינה לשנינו חופשה. אילת, זה כל מה שרציתי. מדבר והרים אדומים ושנינו טובלים במימי הקטיפה החלקים כמו מראה בספטמבר. רציתי מלון זול, אבל בגלל שהכל היה תפוס מצאתי מלון גדול, דווקא לא מהכי יקרים. "850 שקל ללילה זה לא הרבה", אמרתי לרן. "כלומר זה כן, אבל זה לא הרבה בשביל לברוח מהמחנק הזה". ולרגע אחד, מרוב שרצינו להרגיש שוב שמחים ונקיים וחופשיים כמו דולפינים, הסכמנו שנינו שזה לא נורא.

"מה זה?" רן עומד בפתח החדר ומרחרח. לא צריך להיות חזיר כמהין כדי לזהות. "הביוב לא בסדר", אני אומרת והולכת לבדוק את השירותים, וכבר חצי מהשמחה של להגיע לחדר מלון חדש ולא מנוחש הולכת. הרי זה כל הכיף, להחדיר את הכרטיס המגנטי ולפתוח את החדר כמו מתנה, לקרוע את הדלת של המיני־בר כמו צלופן, לקפוץ על המיטה ולקחת את הבתולין הלבנים של הסדינים. בחדר הזה אין מיני־בר והסדינים נראים כמו ראיה מפוצצת דנ"א לכל חוקר רצח שייכנס לפה.

200 דולר עלה לנו החדר הזה, קודם לא חשבנו על זה, אבל עכשיו זה פתאום עומד פה בחלל כמו הריח. 200 דולר בשביל חדר באגף הכי ישן של המלון, זה שכנראה שמור לפראיירים שנכנסים לאינטרנט ברגע האחרון כי הם כל כך נואשים להרגיש קצת כמו זוג נופשים מפונקים וחסרי דאגות, במקום שני עכברי מסים והיטלים שאף אחד לא סופר. 200 דולר היו קונים לנו חדר חמוד במנהטן, הם היו מחזיקים אותנו חמישה ימים במלון בוטיק משכר ביופיו בהודו. ועצוב לי פתאום, עצוב לי על כל התיירים שעומדים ובוהים בשטיחי הסבנטיז הכתומים עם המעוינים שלא נוקו מאז ביקור סאדאת, באמבטיה עם עיגול החלודה שעלתה, כן, 200 דולר. אני כל כך אוהבת את הארץ שלי וכל כך מתביישת שמישהו זר יראה אותה במערומיה, יגלה איך היא אוהבת לדפוק ולנצל ולגזול. כן, לגזול בלי בושה מכל מי שמעז לאהוב אותה.

דפיקה בדלת, כבר חשבנו שאף אחד לא יגיע. נציגת שירות הלקוחות נשמעה חמוצה כסוכריית מנטה, כשדיווחנו על הריח. שוב ושוב היא חזרה על המנטרה שזה החדר האחרון במלון, רומזת שהיה לנו מזל שבכלל נקלטנו במוסד הנחשק. אנחנו פותחים את הדלת, מצפים למצוא שם שרברב, אולי מנהל צעיר ונמרץ עם זר פירות קלופים ובקבוק יין כדי לפצות על עוגמת הנפש. אבל לא, בפתח עומד נער סודני או אריתריאי ובידיו, לא ייאמן, ספריי של שירותים. הוא מפזר קצת ריח של סחלב כימיקלי, מניד בראשו ויוצא מהחדר. הבעיה נפתרה, כמו חדש.

"חכה", אני קוראת לו באנגלית במסדרון, "שכחת טיפ". אני נותנת לו 20 שקל, מבושה, מאשמה, מזה שלא נעים לי שהוא הגיע בספינת גומי כדי שישלחו אותו עם בקבוקון ספריי להילחם בריח של שירותים מקולקלים.

spectorit@gmail.com