"אני מגלומנית ואין בזה שום דבר רע"

"זו גופייה מ־H&M, נכון?" ניקול ראידמן רוכנת לעברי ובוחנת את מה שאני לובשת.

"דווקא לא", אני מצטדקת. "ויש לי נעליים של דיור בבית! ולואי ויטון!", אני שומעת את עצמי אומרת פתאום, "ואת הזוג האחרון שאלכסנדר מקווין עיצב לפני שהתאבד!". זה נפלט ממני בלי שליטה, כמו טורט מותגים, כאילו אני צריכה להוכיח משהו לצעירה, עוד לא בת 30, שעונדת שרשרת עצומה של שאנל על שמלה יקרה מדי. ראידמן מדליקה סיגריה, אחת מתוך חפיסה שתתחסל עד סוף היום, ונשענת אחורה. "אה", היא פולטת בהערכה, "אז כן יש לך".

יש לי גם חשק להפשיט אותך מהשמלה הזו ולהלביש אותך בג'ינס.

"אני הולכת בג'ינסים".

לא מאמינה לך.

"כשאני הולכת עם מישל לג'ימבורי".

את? לג'ימבורי?

"בטח, אני לא מרשה לאף אחד אחר לקחת אותה. אני אמא חרדתית, לא נותנת לה להיות לבד, לא מרשה לה אפילו להיות אצל חברה אחרת אם אני לא שם. אני אמא אובססיבית".

ראידמן היא שחקנית בנשמה. מאז שנכנסה לדמותה כאשת האוליגרך מיכאל צ'רנוי לקחה את התפקיד ברצינות והיא מסתובבת בחליפות מעצבים, מנהלת את מאדאם דה פומפדור, הבוטיק שלה בכיכר המדינה, עובדת על ליין תכשיטים ובגדים משלה, ובתוך כל זה מנסה להיות אם ורעיה למופת – אולי קצת יותר מדי לכתפיה הצנומות של ילדה־אישה במידה 34, שצריכה להוכיח כל הזמן לכל העולם שהיא שווה בזכות עצמה.

"לפעמים אני מרגישה את כובד החיים", היא אומרת ברגע של גילוי לב נדיר. "אני חייבת לעבוד כל הזמן כדי לא לשקוע במחשבות, כי זה הרסני. אני חיה עם מיכאל שמונה שנים כזוג נשוי לכל דבר, אני אמא של מישל שהיא בת חמש וריצ'י שתכף בן שנה, אני דואגת לבנות של מיכאל מנישואים קודמים ואני סבתא לנכדה שלו, יש לי עסק, תוכנית רדיו, אני מפיקה מופע ותקליט - העמסתי על עצמי הרבה מעבר ליכולות שלי. אני מגיעה הביתה מרוסקת וממוטטת".

אבל את יכולה לקום מתי שבא לך ולהתעסק במני־פדי כל היום.

"אני אמות! תני לי את ארמון בקינגהם עם כל המשרתים והיהלומים והנעליים וקחי ממני את העבודה - אני מתאבדת באותו רגע. אני חייבת להגשים את החלומות שלי. כשאני קמה בבוקר אני חייבת לדעת שיש לי יום עמוס, כשיש לי יום חופש זה הכי גרוע שיכול להיות. אם את רוצה להעניש אותי בייסורים, תשלחי אותי למניקור פדיקור או לספא. בעלי לקח אותי למלון הזה במדבר, אמר לי 'בואי ננוח, נירגע'. אמרתי טוב, אני ובעלי לבד חמישי־שישי־שבת, איזה יופי. לא ידעתי לאן הוא לוקח אותי, אבל 'בראשית' נשמע טוב, ואני מגיעה, מסביב מדבר, קליטה בטלפון אין וגם אסור לך, טיול גמלים לא בדיוק בשבילי. לא הבאתי נעליים מתאימות לגמלים. חשבתי שזה רזורט קוטור!"

זה מה שזה.

"יש שם ספא, השכיבו אותי על מיטת מסאז'ים לשיצו־שמיצו, כל מיני שמות כאלה של כלבים, אומרים לי 'תשכבי פה שבעים דקות'. הפנים נמחצות בתוך חור כזה במיטה, הריסים נמרחים, אין מצב שאני תוקעת את הפרצוף שם, הבנתי את הפרינציפ. נתתי למסאז'יסטית טיפ יפה של כמה שטרות ושלחתי אותה החוצה, נשארתי שבעים דקות בחדר, דיברתי בטלפון, שלחתי מיילים, יצאתי עם חלוק, מאושרת, ואמרתי לבעלי איזה מדהים היה".

ראידמן יודעת שזה לא פוליטיקלי קורקט לבכות על חיים בכלוב של זהב, אבל היא שמה פס אייליינר ארוך על כולם. "אנשים שואלים 'מה חסר לך? לאן את רצה?', אבל אני רוצה להשאיר חותם", היא אומרת, "אני רוצה שיגידו את השם שלי הרבה אחרי שאני לא אהיה פה".

מה אכפת לך, ממילא תהיי מתה.

"גם קוקו שאנל לא פה".

קוקו שאנל לא התפרסמה דרך הריאליטי "מעושרות".

"להגיד לך שאני לא מצטערת שהשתתפתי ב'מעו־שרות'? אני די מתחרטת ונראה לי שלקראת גיל 30 הגיע הזמן לסכם את תקופת 'מעושרות'. עשיתי הרבה דברים בשביל הפרובוקציה, ביקשו ממני וזרמתי, ובדיעבד זו הייתה טעות".

מה למשל?

"כמה את חושבת שאני מטורפת לקנות קולר יהלומים לכלב?"

זו שאלה מכשילה.

"עשיתי הכל בשביל הרייטינג! זה היה מחזיק מפתחות בצורת עצם עם אבני סוורובסקי ושיתפתי פעולה שיחשבו שזה יהלומים".

איך לא הבנת שזה יבנה לך תדמית שלילית?

"את לא חושבת על זה ככה באותו רגע, כי את נסחפת עם הצילומים והעריכה וכל השואו. אחר כך קראתי את הביקורות, מה לא כתבו עליי: ריקנית, טיפשה, מפוצצת, חיה על חשבון אוליגרך. לא היה נעים לקרוא את מה שכתבו עליי, אבל תרמתי לזה, ולא תראי אותי שוב בתוכנית מהסוג הזה. אם אעשה ריאליטי זה יהיה כמו הקרדשיאנז, אבל בלי הקטע של הטוסיק".

… פרארי בגיל 14

נרקיסיסטית לא פחות מקרדשיאן, ראידמן לא מתביישת ולא מתנצלת. "אני מגלומנית ואין בזה שום דבר רע", היא מפציצה עוד משפט לפנתיאון. "אני אוהבת שהשם שלי בכותרות, זה עושה לי כיף, אין על האדרנלין כשאת עומדת על במה ומוחאים לך כפיים. כנראה זה נובע מתוך תהליך קשה של הסתגלות, כשעליתי לארץ והייתי צריכה להוכיח לכולם שאני לא רוסייה זבל".

היא הגיעה מאודסה בגיל 10, ילדה בלונדינית מלאת אמביציה, שהתחנכה על ידי אמה וסבתה. עם אביה המתגורר בעיר הולדתה היא לא בקשר. "אני מפיקה המון לקחים מהנישואים של ההורים שלי", היא אומרת. "מיכאל הוא הבעל האידיאלי, מצאתי בגבר אחד דמות אב, מאהב, אבא, איש משפחה עם לב ענק. כסף בא כסף הולך, יום את למעלה יום את למטה. לא התחתנתי עם הומלס, אבל אני מתפרנסת למחייתי, כי אשה חייבת להיות פמיניסטית ולסמוך רק על עצמה".

את כל הזמן קוראת לו "בעלי", אבל אתם בכלל לא נשואים.

"שמונה שנים של זוגיות זה כמו נישואים. אנחנו מחכים שריצ'י יגדל קצת והוא ילווה אותי לחופה במקום אבא שלי".

לאחרונה נזעקו הכותרות כשראידמן פתחה לבתה הפעוטה חשבון אינסטגרם. בשביל מה ילדה בגן צריכה אינסטגרם, תהו כולם למורת רוחה של האם הגאה. "למה לא?" היא מתרעמת, "כולם מעלים תמונות של הילדים שלהם, אז למה שלא יהיה לה חשבון משלה?"

מה שהכי עיצבן אנשים זה שמישל לובשת דיור ועושה מניקור.

"למה, חולצה של דיור לא מתלכלכת? ילדות אחרות לא מורחות לק בגילה? אני לא מבינה מה רע בזה. תוך חודש היו לה 15 אלף עוקבים שרואים תמונות שהיא בוחרת ואני מעלה. הילדה הולכת לחמישה חוגים, דוברת עברית, רוסית ואנגלית, מציירת, מפסלת, היא בהתעמלות אמנותית של נבחרת מכבי ואוהבת פאשן. כל ערב לפני השינה היא מדפדפת בווג ושואלת 'אמא, זה קוטור?' היא מתה על פאשן טי־וי ודיסני כמו כל ילדה".

לא לכל ילדה בת 5 יש אייפון.

"לילדה שלי יש. זה בשבילי, לא בשבילה. לא גנבתי, לא רצחתי, לא הפלתי בורסה, מה קרה? הילדה לא נולדה לאמא שנקראת בת שבע, גרה בבני־ברק ואין לה טלוויזיה בבית. היא נולדה לעולם שאני חיה בו, זה מה שהיא מכירה, ואנשים שלא מכירים את העולם הזה יכולים להיחשף אליו באמצעותה".

זה עולם שבו יכולים לגדול אנשים ריקניים ומשועממים שמחפשים משמעות.

"בגלל זה החינוך שלי מאוד קפדני. היא אוכלת עם מפית על הברכיים, סכין ומזלג, כשריצ'י מעיף אוכל לרצפה היא מנגבת במגבון ומעירה לו. לפני כמה זמן הסתכלתי עליה ועברה בי מחשבה שפינקתי אותה יותר מדי, פתאום נבהלתי שבגיל 14 היא תבקש פרארי ולא יהיו לה שאיפות. התחלתי להציב לה מטרות. לפני שיצאנו לשייט באנייה של דיסני אמרתי לה שהיא חייבת ללמוד יצירות לפסנתר, והיא ישבה ללמוד את כולן בלי להתווכח. ילד צריך להיות מחונך, שתדע שלא תמיד אמא תעטוף אותה בצמר גפן. כשהיא לא עושה מה שאני רוצה אני לא מענישה, אני עושה החרמת מוצר. בדרך כלל זה האייפד. אני לא איזו אם למופת, יש לי המון רגשות אשמה, אני קוראת מחקרים כל הזמן".

עד שתקבל את האייפד בחזרה נהנית מישל מבגדים שאמא קונה לה בסכומי עתק ויודעת שאם זה מתלכלך תמיד אפשר לקנות חדש. לילדה אין מושג כמה עולה כל דבר, אבל אמה טוענת שיש לה מודעות חברתית מפותחת ויחד הן תורמות צעצועים לנזקקים. בינתיים מישל בוחנת כמה לייקים היא צוברת על כל תמונה שאמא מעלה בשבילה. "היא יודעת שאסור לה להעלות תמונות בלי אישור שלי, כי יש לה נטייה לצלם את אבא בתחתונים", אומרת ראידמן.

פתחת את חשבון האינסטגרם בשביל הפרובוקציה? הפרסום?

"אני עושה את זה כדי שמישל תהיה עצמאית ותעמוד בזכות עצמה. זה קטע כלכלי. אני גם פותחת לה בלוג אופנה שיתעד את חייה של ג.יפית הקטנה, שתמליץ על תחביבים שמעניינים אותה: מה עושים בחופש, חוויות מהג'מבורי. כשהיא תעלה לבית ספר נוציא את הספר 'מישל מתכוננת לכיתה א'. בהמשך נוציא ליין 'בייבי מישל', ערכות טיפוח לילדות. כל ההכנסות ייכנסו לחשבון של מישל".

את דוחפת אותה לסלבריטאות.

"הכל בא ממנה, אני רק מיישמת את הרעיונות שלה. אני לא קים קרדשיאן שמצלמת את הבת שלה נורת' בבגד ים. יש לי גבולות. אני חרדתית ברמה כזאת, שאם אני בחו"ל זה סיוט לכל מי שנמצא עם הילדים. כשהיינו בהפלגה הייתי כל היום על האייפד שמחובר לכל המצלמות בבית, חידשתי חבילות גלישה, נדנדתי לקפטן שיחבר אותי כדי לראות אם ריצ'י אכל, עשה קקי, ישן. תמיד בא לי לתת להם יותר, תמיד רגשות אשמה, מפחדת שיגדלו ויגידו שלא הייתי איתם מספיק. כל שבת אני נמצאת עם הילדים ובגלל שמישל כל הזמן רוצה לשחק באולינג וכבר אין לי כוח ללכת לשחק איתה, אני שוקלת להקים באולינג בבית".

אבל את לא הראשונה שתתנדב ללוות את הילדים לטיול בספארי.

"אני לא מרגישה בנוח כשאני צריכה להתעסק עם הורים אחרים. אני לא אמא נורמטיבית, בוחנים אותי כמו חיה בכלוב, רוצים להצטלם איתי. זה מציק ולא פייר כלפי הבת שלי. לאירועים כאלה אני שולחת את מיכאל או את דודה תמרה, שהיא לא באמת דודה, אלא תומר, חבר גיי שמתנדב בשמחה לפעילויות האלה".

ראידמן מוקפת גייז, מהחברים הקרובים עד אחרון העובדים, ואין ספק שהרבה יותר נעים להיות דיווה בחברת מעריצים מלחוות קנאת נשים. "אין לי חברות", היא אומרת, "יותר מדי פעמים תקעו לי סכינים, קינאו בי, לא פירגנו, החברות הכי טובות בעולם זה גייז. הן אמיתיות, מצחיקות, הכל אמיתי בינינו".

ראידמן מדברת בשפה של גייז, מילים כמו "וודג'" יוצאות ממנה כמו פושקין, ועכשיו דמיינו את מיכאל צ'רנוי עומד במרכזה של חבורה עליזה כזאת. "למיכאל נורא קשה", היא מתפוצצת מצחוק, "רוסי שבא מחינוך סובייטי, לא מבין איך זה שגבר לא רוצה ציצי. פעם בשנה יש אצלי מסיבת אירוויזיון ומגיעות טרנסג'נדריות וגייז עם נוצות ועקבים. מיכאל נטרף מזה, הוא מסתלק מהבית הכי מהר שהוא יכול. כשהיה את האירוויזיון עם קונצ'יטה כולם צועקים, שמחים, קופצים לבריכה, ואז הודיעו שהיא זכתה ואני שואגת משמחה כי הימרתי עליה, ופתאום דממה. רק אני צועקת. אני מסובבת את הראש ורואה את מיכאל בפתח וכולם מסתכלים עליו בשוק. הוא אמר 'פיזדייץ' (קללה רוסית גסה במיוחד - ג.ק) ועלה לחדר. אחר כך הוא שאל אותי מה זה היה, זה גבר או אשה? הסברתי לו עד 4 בבוקר מה זה כל דבר".

הפרש הגילים והבדלי המנטליות לא מטרידים אותה. "הוא מביא לי כדורגל וחבר'ה בני 60 הביתה", היא משווה, "אני עומדת לבשל להם ארוחות שלמות, אז יש בינינו הבנה שהוא מבלה כמו שהוא אוהב ואני מבלה כמו שאני אוהבת. גם ככה אני לא מבלה יותר מדי, לא יוצאת, אפילו למסעדות אנחנו לא יוצאים. מגיע הערב ושנינו עייפים, אין כוח".

בזמנה המועט משמשת ראידמן אוזן קשבת לילדיו של צ'רנוי. "אני חברה טובה של אלינה, הבת של מיכאל, שהיא בת 25, ואשתו האחרונה היא ממש חברה שלי. אני סוחבת על עצמי את כל הבעיות של כולם ומנסה לפתור אותן, כי בנשמתי אני מגשרת. אני יידישע מאמע גם אם זה עולה לי בבריאות ברמות קשות. אני יכולה לריב עם מיכאל על הילדים שלו אם אני חושבת שעשה משהו לא בסדר. למיכאל יש נכדה בת 5, אז אני גם בבושקה. כשאני קונה צעצועים בפריז אני מסדרת לפי חבילות לילדה ולנכדה, והמוכרות תמיד המומות, רוצות לדעת איזה ניתוח פלסטי עשיתי שאני נראית סבתא כל כך צעירה".

… 3,000 זוגות נעליים

בבושקה ראידמן מקפידה על סדר מופתי וניקיון מוחלט, תכונה מעולה לאספנית חולת שליטה. בחדר של מישל אין צעצועים זרוקים על הרצפה. המשחקים מסודרים בערימה מדויקת והבגדים יכולים לעמוד למסדר המפקדת. "הארון מסודר גסטפו", מודה ראידמן. "וזה לא רק הבגדים שלה או הנעליים שלי, מעל 3,000 זוגות. אם מיכאל ישים לי כוס בלי תחתית על השולחן אני יכולה לא לדבר איתו שבוע. יש שני מקררים, אחד מכולת ואחד חירום. אני מעריכה שיש לי יותר מ־500 קופסאות שימורים ויותר חומרי ניקוי ממה שיש בסופר".

למה?

"זה לחירום, מלחמה, אורחים, ואוי ואבוי אם משהו פג תוקף. אני חרדתית, נו".

כן אבל חיים שלמים לא יספיקו כדי ללכת עם כל הנעליים שלך.

"זה חזק ממני, אני חולת נפש. חדר הנעליים הפך להיות החדר של ריצ'י עד שנסיים את הבית החדש שלנו, וזה גומר אותי".

זה בבנייה כבר המון זמן, לא?

"את באמת רוצה לדבר על זה? כי אני לא רוצה שהקבלן שלי יקרא. הוא כבר לא יכול יותר, אני כל הזמן מפרקת לו דברים, שיש, אינסטלציה, אם זה לא בול כמו שביקשתי אני לא מאשרת להמשיך".

אז נחזור לנעליים.

"כשאני רואה דבר יפה אני צריכה אותו אצלי, גם אם זה במידה קטנה או גדולה מדי. זה מיצג אמנות עבורי".

כחובבת אמנות, ראידמן שוקדת על תכשיטי זהב ויהלומים בעיצובה, שיהיו נגישים (יחסית) במחירים נוחים (יחסית). "יש קולקציה לנשים פמיניסטיות עם ביצים ויש קולקציה בהשראת הצאר הרוסי", היא מפרטת. "אני גם עסוקה בעיצוב בגדים ברמת קוטור שאין בארץ וזה ממש מרגש אותי. אני אעשה מתישהו ליין בגדים לילדים עם מישל, אבל לא כרגע".

הנייד של ראידמן מצלצל והשיחה נקטעת. על הקו הזמרת ריטה. "היא מנסה להעביר אותי למעצב השיער שלה", היא אומרת ומעבירה יד בשיערה השחור הצבוע. הנייד שוב מצלצל והיא מביטה על הצג שמהבהב "גרושתי" והכוונה לגרושתו של צ'רנוי.

כשהנייד שוב רוטט היא עונה ברוסית. "זה מיכאל", היא מסבירה כעבור דקה, כשהיא מנתקת. "אנחנו מדברים כל היום, מתקשרים אחד לשנייה, שואלים מה נשמע וממשיכים הלאה. יש בינינו קשר חזק מאוד, שהתחיל כשהייתי חולה ובמקום יהלום 10 קראט הוא הביא לי קופסה מלאה בדקסמול, סירופ נגד שיעול, טיפות אף, אוזניים, תה, לימון ונענע. זה היה הרגע שהוא כבש אותי. אמרתי לו 'ככה אני אוהבת, אל תקנה אותי במתנות'. מאז הוא לא קונה לי כלום. אסור להגיד לגבר משפט כזה". •