"זו החלטה שלו אם לחיות או למות"

שמונה שנים מפרידות בין חגי לבין אחיו הגדול נעם, סא"ל במיל' ומג"ד בבה"ד 1. "כשסיימתי צבא, חגי עוד לא התגייס, אבל יצא לנו להיות יחד בכמה מבצעים, האחרון שבהם צוק איתן. שנינו נלחמנו. ביום שבו נפגע, הוא שלח לי סמס וביקש לקבל דו"ח מצב. שאל איפה אני נמצא ואם יש מצב שניפגש. לצערי זה לא הסתייע. נפגשנו כשהוא כבר היה בבית חולים.

"כשהוא נפגע, הייתי בהכנות לקראת כניסה ללחימה. כשראיתי שאחד אחרי השני האחים שלי מנסים להשיג אותי, חזרתי אליהם. הם אמרו לי: 'אתה הכי קרוב לסורוקה. סע לשם, אולי עוד תספיק לראות אותו חי'. הגעתי לבית החולים והייתי שם, עם חגי והמשפחה, במשך כמה ימים עד שראיתי שהוא לא חי ולא מת והחלטתי לחזור לגדוד. מאז החלטתי שאני חי עם חגי את הרגע. מה שיש לי זה שלי, בכל רגע נתון".

אתם משפחה דתית. אין שאלות וכעס על אלוהים על מה שקרה לכם?

"אין לי שום שיג ושיח איתו ברמה האישית. במקרה הזה אני לא מאמין בהשגחה פרטית. הוא נפגע וזה חלק מהסיפור של כולנו פה, במדינה שלנו. חגי עשה מה שעשה בלב שלם. הוא לא היה חייב להיות שם, כי היה בין תפקידים, ולמרות זאת עזב את אשתו וילדיו באילת, אמר לה, 'תהיי חזקה' ויצא להילחם. הוא חשב שהדבר הנכון ביותר לעשות זה להיות עם החיילים שהוא אמור תכף לקבל את הפיקוד עליהם. היה שלב שבא לי להגיד לו, 'מטומטם, מה עשית? למה נכנסת?' זה עבר ועכשיו אני מלא גאווה, כי אני יודע שהוא עשה מה שעשה מתוך שלמות. גדלנו במשפחה שחינכה אותנו שכל דור ודור התפקיד שלו להתגייס ולהגן על המדינה, והגיע התור שלנו, שלי ושל חגי, ולכן אין לי כעס כלפי בורא עולם".

עכשיו אתה מג"ד ואולי בסבב הבא תיקרא שוב להילחם. יש דילמה?

"לפני צוק איתן התחלתי קורס מג"דים. כשהיינו בבית חולים אמא אמרה לי, 'חכה קצת, אל תחזור'. גם לי יש אישה ושלושה ילדים, זה יושב בראש, ואני רואה את חגי. אחרי שהמבצע נגמר הייתי צריך לקבל החלטה אם אני ממשיך בקורס. באתי לאמא ואמרתי לה, 'זוכרת שאמרת לי לא לחזור? מה את רוצה שאעשה?' אמא הסתכלה עליי ואמרה, 'אם הצבא חושב שאתה מתאים להיות מג"ד, לך על זה. זו השליחות'. אז כן, בכל פעם עוברת בי המחשבה מה אני משאיר מאחוריי, ואני אפילו לא רוצה לחשוב מה יעבור על הוריי, אשתי וילדיי כשאהיה בלחימה. זה יהיה מעניין, לא?"

נעם מספר כמה גאה היה להגיע לבסיסים בצבא, בעיקר בצנחנים, ולספר שהוא אח של חגי. "היה ברור שהוא נגע באנשים, שהייתה לו יכולת מופלאה לעשות את הדבר הנכון, לומר את המילה המדויקת ולגרום לאנשים להיסחף אחריו. אני נתקל באנשים טובים בצבא. אני מלא גאווה שיש לנו אנשים כאלה. והוא היה אחד כזה ואולי קצת יותר.

"בעיניי זה מופלא שלא שוכחים אותו. המלחמה נגמרה, גמרו ללקק את הפצעים, וחגי עדיין נשאר דמות מופת. לא סתם מפקד החטיבה, אליעזר טולדנו, החליט למנות אותו למפקד הסיירת, למרות מצבו, כאקט סמלי. כך, באמצע הלילה, כשחשבו שרגעיו ספורים, הוא הגיע יחד עם מפקד היחידה ומינה אותו למפקדה הסיירת, בנוכחותת המשפחה. לא מזמן נכנסתי לחדר המפקדים של הסיירת ותמונתו תלויה שם לצד מופז, יעלון ומאיר הר ציון. זה כבוד שיישאר להרבה שנים. הילדים יגדלו וילמדו מי היה אבא שלהם".

כמעט מדי יום נכנס נעם לבקר את חגי ומקפיד לשתות לידו את הקפה השחור, כי הרופאים דיברו איתם על גירוי מוחי, והוא מקווה שאולי הריח יעיר אותו. "אני לא יודע אם הוא איתנו. גם הרופאים אמרו לנו שהרפואה זה המדע הכי פחות מדויק שיש. אם חגי רוצה להתעורר, הוא יתעורר. אם הוא רוצה למות, הוא ימות. הרופאים כבר הרימו ידיים ופעם אחת כבר הזעיקו אותנו ואמרו שאלו הנשימות האחרונות, עשינו וידוי וגם את זה הוא ניצח. לכן זו החלטה שלו אם לחיות או למות, והוא יקבל את ההחלטה הזו בינו לבין בוראו".

אני שואלת אותו על המתת חסד. "כיוון שחגי לא מונשם, הדרך היחידה היא לשים לו כרית על הפנים ואת זה לא אעשה", אומר נעם. "היה רגע שמצבו היה קריטי, הפסיקו לו את ההזנה ונתנו לו רק חמצן ומים. וגם על זה הוא התגבר. הבחירה לחיות היא בידיו. זו אחריות שלו, לא שלי".