"יש בחגי משהו שגורם לנו לרצות להיות לידו, לא לעזוב"

שלוש משאלות היו לרס"ן חגי בן ארי: שיעבור שבוע בשלום, שתהיה לו חופשה ראויה באילת ושהמלחמה תתחיל לאחר שימונה למפקד סיירת הצנחנים. אף אחת מהן לא התגשמה. באמצע החופשה באילת עם אשתו מוריה ושלושת ילדיהם - מורן (היום בן שבע וחצי) שלו (חמש וחצי) ועופרי (שנה וחצי) - וימים ספורים לפני שקיבל את הפיקוד על הסיירת שבה גדל, החל מבצע צוק איתן. הוא עזב הכל ונסע לשטחי הכינוס, התעדכן והצטרף ללחימה.

ב־21 ביולי, בשש בערב, קצת לפני השקיעה, בעודו מסתער לצד מפקד הסיירת, רס"ן ח', שאותו עמד להחליף, פגע בו כדור של צלף וחדר דרך הקסדה אל מוחו. ימים פירפר בין חיים למוות. הרופאים לא נתנו תקווה. קראו למשפחה להיפרד. אבל כנגד כל הסיכויים, חגי עוד איתנו. ללא הכרה. ללא מודעות. הפצוע הקשה ביותר של מבצע צוק איתן. נוכח־נפקד בחייהם של אוהביו: הוריו, אשתו, ילדיו, אחותו, ששת אחיו וחבריו.

קצת לפני המלחמה סיימו חגי ומוריה לבנות את ביתם במושב נוב ברמת הגולן, שבו נולדו וגדלו שניהם. לאחרונה הושלמה בנייתו של בית נוסף, לחגי בלבד, בחצר של הוריו. ביולי האחרון, שנה לאחר פציעתו, הוא חזר לשם. בית יפה, נוף הגולן נשקף מהמרפסת, חדר מרווח - מצויד בכל מה שנחוץ כדי לטפל בחגי - והמון צילומים שלו במדים, עם הילדים, עם החיילים, עם ההורים. משרד הביטחון בנה את יחידת הדיור הזו וההורים אומרים שברגע שחגי יחזור לעצמו, ישמחו להשיב להם אותה. רק שיחזור.

חגי בן ה־32 שוכב במיטה הצחורה, מכורבל כתינוק, ידיו ורגליו מקופלות אל תוך עצמן. השיער השחור שצימח מחדש מכסה את החור שנותר בראשו מהפציעה הקשה. לא מודע לקורה סביבו, פניו שלווים, נשימתו יציבה. מספר פעמים ביום מזין אותו המטפל הצמוד שלו בעזרת צינור. פיזיותרפיסט מגיע כמה פעמים בשבוע כדי להניע את איבריו, רופא מבקר אותו לפי הצורך. ההורים בסביבה כל הזמן. כך מוריה, הילדים ובני משפחה אחרים, אך עיקר העבודה הרפואית מופקדת בידי האח הפיליפיני.

בן ארי )מימין( עם ברק ספקטור, שהיה אמור לכהן כסגנו בסיירת, ונדב נחמיאס, ששירת איתו במגלן

"כל כך צעיר וכבר יש לו פיליפיני צמוד", אומר סרן ברק ספקטור, שהיה אמור לכהן כסגנו בסיירת, כשהוא יוצא עם חברים מעוד ביקור אצל חגי. חצי שעה קודם ביקרו שם גם חבריו לקורס פו"ם. הם לא עוזבים אותו ואת המשפחה. עשרות פעמים ביקרו אותו בבית החולים, ומאז שעבר לנוב מגיעים גם לשם. המרחק לא מרתיע, המצב לא מייאש. יש משהו בחגי, הם מסבירים, שגורם לנו לרצות להיות לידו, לא לעזוב, לא להסתפק בשגרת חיינו. הוא חלק מהשגרה הזו וכך יישאר.

"לחגי הייתה תכונה נדירה של יכולת לגעת באנשים", אומרת מוריה, "לתת להם את ההרגשה שהם החברים הכי טובים שלו. סוג של אינטליגנציה רגשית יוצאת דופן, שגרמה לאנשים להעריץ אותו ולרצות לשתף אותו בסודות הכי כמוסים שלהם ובתוכניות שלהם ולהתייעץ איתו. אותי זה לא מפתיע. אנחנו יחד מגיל 16 וידעתי מי זה חגי. צר לי שמי שנמצא שם עכשיו בבית זה לא חגי".

אנחנו יושבים בפינת האוכל של יוני וחני בן ארי, הוריו של חגי, שמחבקים בחום את החברים שלו. רס"ן במיל' רז שטאוב (48), איש עסקים, מילואימניק בסיירת הצנחנים, קצין מהולל בעל סמכות בלתי מעורערת. סרן ברק ספקטור (25), מ"פ בפלוגה המבצעית של גדוד 101 בצנחנים. סרן במיל' אסא קסלר (30), לוחם בסיירת וכיום סטודנט לרפואה, שנה חמישית. רס"ן ניר דופט (32), לוחם בצנחנים שבימים אלה לומד בפו"ם וגם שכן של חגי בנוב.

בלי טיפת זיוף

חגי עם שלושת ילדיו: עופרי, שלו ומורן. עזב חופשה באילת כדי להצטרף לחייליו במלחמה

מחלון הסלון ניתן לראות את הבית של חגי, במרחק 20 מטר. "הוא הילד שלנו", אומרת חני, "והיה ברור שהוא יחזור הביתה ואנחנו נטפל בו. למוריה יש שלושה ילדים, ובהם היא מטפלת". ביתם פתוח, מואר ומלא רוח טובה. כל כמה דקות נכנס מישהו. יוני מגיע עם ארגז מלא פירות מאדמת נוב, האם עם קערה ובה ענבים לבנים ואדומים. האח הצעיר, אבנר, ששירת בשלדג, ההורים והרעיה מוריה מקשיבים לסיפורי החברים ואוספים לתוכם כל בדל מידע, כל מחמאה, כל כאב.

רז שטאוב: "בסיירת אני עוסק בהכשרת החיילים הסדירים וכך גם הכרתי את חגי כשהגיע כלוחם ולאחר מכן כמפקד צוות, מפקד פלוגה ומ"פ. מה שמאפיין אותו זה המנהיגות, המקצועיות, הבגרות והבנת המציאות, וזה מה שמבדיל בין לוחם טוב ללוחם טוב מאוד. למרות פער הגילים, של קרוב ל־20 שנה, הפכנו לחברים טובים".

ניר דופט: "אנחנו גם שכנים, גם חברים וגם קצינים בצנחנים. בשנה שעברה אני הייתי קצין האג"ם של חטיבת הצנחנים והוא היה בחפיפה לתפקיד מפקד הסיירת. כשהגזרה התחממה, כשהיה בחופש ולפני שירד לנופש באילת, הוא לא הפסיק לשלוח לי סמסים כדי לדעת אם יוצאים לקרב. ביקש שאעדכן אותו אם נכנסים או לא. אני שומר את ההודעות שהחלפנו בינינו.

"ב־9.7.14, אני: 'בני (גנץ) בא. כנראה לא יהיה (כניסה קרקעית)'. חגי: 'ממתין לעדכון'. אני: 'יש דחייה'. ב־10.7.14 חגי: 'חייב לקפוץ. לדעת לאן פנינו'. אני: 'לא יודע. לא נראה לי היום'. ב־17.7.14, חגי: 'האם החבר'ה של גורדין (מח"ט הנח"ל) התחילו לפעול?' אני: 'עדיין נראה רציני'. חגי: 'חלאס, אני יוצא'. אני: 'יש שיחת מח"ט'. חגי: 'ניפגש. בהצלחה'.

עם אשתו מוריה. "מי שנמצא עכשיו בבית זה לא חגי"

"היו בינינו הרבה שיחות והערכתי אצלו מאוד את היכולת לתכנן. אני אפילו זוכר שבאחת השיחות אמרתי לו שהוא לא חייב לפקד על הסיירת ויכול בקלות להיות סמג"ד ולהתקדם. הוא צחק עליי ואמר שהוא רוצה את הסיירת. מבחינתו זו הייתה סגירת מעגל. הוא היה מהקצינים המצטיינים בחטיבה. יצא לנו להילחם יחד בעופרת יצוקה. הוא היה מפקד פלגה בסיירת ואני מ"פ במבצעית בצנחנים. הסיירת נכנסה ראשונה ואנחנו אחריה, כך שיצא שנכנסנו פיזית יחד לקרב. לפני צוק איתן הוא הזכיר לי את זה ואמר: 'הלוואי שייצא לנו עוד פעם להילחם ביחד'".

מה גורם לכם, החברים, להמשיך לבוא לכאן?

"אין כמו חגי, ואני לא אומר את זה רק בגלל שהוא נפצע. הוא היה הכי אמיתי שיש. בלי טיפת זיוף. הכל נקי. אומר ומתכוון למה שהוא אומר. הוא הסתדר עם כולם והיה לו חשוב שלכולם יהיה טוב. תמיד נתן תחושה שהוא אחראי".

אסא קסלר: "אני גדלתי בסיירת ועשינו מסלול מקביל בקורס מ"כים, כקצינים וכמפקדי צוותים. הוא המשיך ואני עברתי לרפואה. כשהיינו יחד בצבא, בסיירת, היינו נפגשים כל יום. במסלול חגי היה בצוות מולי ותמיד שמענו על יכולותיו, עד כדי כך שנתנו לו להיות המחליף של מפקד הצוות שהיה חולה. זה לא דבר טבעי שלוחם במסלול, בקושי שנה וחצי בצבא, מחליף את מפקד הצוות ומצליח בזה. כששנינו היינו מפקדי צוותים, הוא היה המפקד האחראי בינינו. הייתה לו את האחריות להחליט מבין חמישה מפקדי צוותים. בסוף, תמיד, המילה שלו הכריעה. שיגעתי אותו לקבל את תפקיד מפקד הסיירת וידעתי, וגם שמעתי ממנו, שהיו לו המון תוכניות לגבי הסיירת, למרות שזה לא היה הצעד הנכון מבחינת קידומו המקצועי".

יחידת הדיור של חגי. נוף הגולן מהמרפסת והמון צילומים על המדף

רז: "זה נכון. הצבא חשב שהוא בשל להתקדם, אבל הוא התעקש לקבל את הסיירת. היה לו חשוב לסכם את הפרק כמפקד הסיירת".

ניר: "עם הרבה רגש, לא בחשיבה קרה".

רז: "הוא גדל בסיירת וצבר בה חוויות, וזה מה שעשה אותו רגיש לחברים ולדרך, שלא כמו מפקדים שמגיעים לסיירת ממקומות אחרים. הוא היה מדהים".

אסא: "תקשיבי טוב לרז, הוא האוטוריטה בסיירת. אין הרבה אנשים בגילו שיש להם את האוטוריטה שלו, ואם הוא אומר שחגי היה מדהים, תאמיני לו, גם מקצועית וגם חברית".

ברק ספקטור: "אני חוויתי את חגי כמפקד שהפך לחבר קרוב. הכרתי אותו כשהיה מפקד מגמה במגלן ואני לוחם. כשהוחלט שיקבל את הפיקוד על הסיירת, הוא ביקש ממני לבוא להיות הסגן שלו. הוא אמר לי, 'בוא נחליט שאתה הסגן שלי, לפני שיחליטו בשבילך לאן תשובץ'. לא יכולתי לסרב. גם אחרי שנפגע והביאו לו מחליף, נשארתי שם סגן, כי היה ברור לי שזה מה שחגי מצפה ממני".

למה?

"חגי מאוד השפיע עליי, והוא עדיין משפיע. חגי היה מאוד ישר, אישי, קרוב. במהלך השירות, אבא שלי קיבל דום לב וחגי היה שם בשבילי. ביקר, תמך. הקרבה שלו הייתה ברמה המאוד אישית. יחד אכלנו, מדי ראשון..."

מוריה: "את המאפינס בננות שהייתי מכינה לו ושולחת איתו לצבא".

ברק: "נכון. בגלל המכלול אי־אפשר היה שלא להעריך ולהעריץ את חגי ואת היושר שבו הציג את מה שהאמין בו".

באיזו תכיפות אתה מבקר אותו?

"בכל רגע פנוי. אני מגיע ומעדכן אותו. לאחרונה, לפני שעליתי לבמה לקבל את התפקיד החדש כמ"פ המבצעית ב־101, התקשרתי וביקשתי לדבר עם חגי, להגיד לו תודה, כי הרגשתי שאני במקום שאני נמצא בו בגלל ובזכות חגי. תסלחי לי שאני מתרגש..."

יוני, האב: "ברק שאל אם אני ליד חגי. הרגשתי שקולו חנוק, כמו עכשיו, ושהוא לא יכול לדבר. רציתי להקל עליו וביקשתי שיסמס. כשקראתי שהוא רוצה לדבר עם חגי, אמרתי לו להתקשר לטלפון של חני, שבדיוק הייתה לידו".

חני, האם: "אומרים שחוש השמיעה הוא האחרון שהולך. מבחינתי, חגי כבר שנה וחודש מקשיב. אז כשברק התקשר, שמתי את השפופרת ליד האוזן של חגי וברק דיבר איתו".

ברק: "סיפרתי לו שאני עומד לעלות לבמה עוד חמש דקות ולקבל את התפקיד ואמרתי לו תודה. שהכל בזכותו, שהוא התחיל את הדרך. סליחה שאני משתנק. גם כשאני מספר את זה, אני מתרגש".

יוני: "כשהחליפו את הפיקוד על הסיירת, שלושה חודשים אחרי שחגי נפצע, נסעתי לטקס בבסיס בבית ליד. היה לי קשה. זה סחט אותי לראות את המפקד היוצא ואת המפקד הנכנס ולדעת שחגי היה צריך לעמוד שם על הבמה. אבל גם ראיתי כמה קשה לברק. הוא הסתובב שם אבוד. חגי הביא אותו להיות סגנו ועכשיו חגי לא שם".

ברק: "חגי תמיד היה שם בשבילי. למילה, לייעוץ, לשיחה על ענייינים אישיים ומקצועיים. ואפילו סוג של דמות אב. גם היום, כשאני במגלן, אני מרגיש שחגי יושב לי על הכתף ומדריך אותי לעשות את מה שאני מאמין בו. וכן, גם אני רוצה להגיע לפקד על הסיירת, לסגור מעגל ולהמשיך את דרכו".

אסא: "אני מבין על מה ברק מדבר. רוב הפעמים יצאתי מהפגישות עם חגי מחוזק, גם כשהוא במצב שבו הוא נמצא. אני עומד לידו, לא בהכרח מדבר, רק נוגע בו. אני לוקח איתי את הזיכרונות, את החברות. כי גם אם לא דיברנו חודשים, הרגשתי מאוד קרוב אליו. אגב, הוא רצה שאהיה רופא ילדים, חשב קדימה".

רז: "ברגע שיצאנו מהלחימה ויכולנו להגיע לבית החולים, טסתי לשם. פגשתי את חני, היא תפסה לי את היד ואמרה, 'אל תספר לי מי זה חגי. אני יודעת. ספר לי מה הוא תרם לך'. זו שאלה שמהדהדת לי בראש. כשאני אצלו אני מדבר איתו, אבל האמת היא שבסיטואציות כאלה למילים אין משמעות. וכמובן, יש את תחושת ההחמצה".

יוני: "חגי לא הרבה לשתף אותנו בענייני צבא, למרות שאני אל"מ במיל' ושנים הייתי בשריון. לכן למדתי הרבה עליו מהחברים שלו. מאוד התרשמתי מהחברות האמיצה ביניהם, מהנכונות לעשות הכל בשבילו".

החבר הכי טוב שלי

גם רס"ן ח', היום סמג"ד מגלן ולשעבר מפקד הסיירת, שאותו חגי היה אמור להחליף, מרבה לבקר. הם נפגשו לראשונה בשלהי שנת 2005, כש־ח' היה מפקד פלגה בסיירת וחגי הגיע לשם כלוחם, להכשרה ייחודית. "הוא רצה לצאת לקורס קצינים, אבל לא אישרו לו כי היה לו איזה פגם בלב. חגי נלחם והתעקש. ראיתי את העקשנות שלו, ומתוך מחשבה שאת הטובים אני רוצה לצידי, שלחתי אותו לקורס והוא חזר לסיירת והיה מפקד צוות לוחמים.

"מאז נוצר קשר חברי אמיץ בינינו וגם בין המשפחות, כשבתקופה מסוימת הוא עבר לגור במרכז. לאורך כל השירות שלנו היינו בקשר כמעט יום־יומי. אני יכול לומר שהרגשתי שהוא החבר הכי טוב שלי. היום אני מבין שבדרך שהוא נגע באנשים, כל אחד חשב שהוא החבר הכי טוב שלו".

רס"ן ח' הגיע לסיירת הצנחנים מסיירת מטכ"ל והיום הוא מספר שחגי, שהכיר את הנפשות הפועלות טוב ממנו, ליווה אותו בכל הדילמות האישיות והמקצועיות. "כשעמדתי לסיים את תפקידי בסיירת, חגי היה במגלן והיה ברור שמייעדים אותו לתפקידים בכירים. והוא, הוא התעקש לחזור לפקד על הסיירת, למרות שאמרו לו שהוא יכול להתקדם להיות סמג"ד. רצה לסגור מעגל ולהיות עם הדרג הלוחם, שזה סוג של שיקולים שנעדרים ממקומותינו. אין מי שיכול להתקדם ולא מתקדם. חגי היה שונה.

"כך גם לפני הלחימה, כשנסע לחופשה אבל כל הזמן הסתמס איתי. הסתמסנו בקודים. עכשיו אני מבין שאני לא היחיד שממנו הוא שאב מידע. מתאים לו. כשהגיע היום לכניסה הקרקעית, אמרתי לו והוא חזר מיד מאילת. חיכיתי לו בשטחי הכינוס בכיסופים, הבאתי לו מדים וציוד ואמרתי לו מי מספר הברזל שלו, במקרה זה רז שטאוב, שאמור להיות לצידו בקרב".

ספרו לי על הרגע שחגי נפצע.

רס"ן ח': "חגי ואני היינו צמודים לצוות הראשון שנכנס לאזור הקרב בח'אן יונס. התחיל ירי. זה היה אחד האירועים המורכבים שהיו בצוק איתן, עם מארבים מתוכננים של המחבלים משלושה מוקדים שונים.

"רצנו קדימה ותוך כדי ריצה היה שיח בינינו אם מדובר בהתקלות או בדו"צ (ירי דו־צדדי של כוחותינו על כוחותינו, נ.ד). ראינו רימון שנזרק ונפל בין שנינו. קפצנו הצידה ואמרנו אחד לשני, 'כנראה שזה לא דו"צ'.

"רצתי חזרה לקדמת הכוח, מול הכדורים, כדי להיות עם החיילים ובראשם. אני מדלג וחגי אחריי. כשסיימתי את הדילוג, הסתכלתי לאחור וראיתי שחגי נפגע. הוא נפל על הצד שנפגע, כך שלא ראיתי את חומרת הפציעה ולא ידעתי אם הוא חי או מת. שני חיילים רצו אליו, לחלץ אותו לאחור, ואני ושאר הלוחמים רצנו קדימה והמשכנו את הלחימה. אני זוכר שהרגשתי שהכדורים כאילו מחפשים אותנו. באותה התקלות נהרג גם הלוחם אוהד שמש ז"ל.

"אחרי בערך שבועיים, בתום הלחימה, הגעתי לבית החולים. לפני שאני מעבד את זה בראש, יש את הלב ואת העובדה שחגי הוא חייל שלי ושאני פיקדתי על הכוח. ואני שואל את עצמי, מתוך הלקאה עצמית, אם עשיתי הכל טוב, אם יכולתי לעשות משהו אחרת. אני פוסע במסדרונות של בית החולים והמחשבות מעורבבות ומולי באים ההורים והם מחבקים ואני מתחזק מהם ולא ההפך. אני נכנס לחדר וחגי אז עדיין חסון ויפה, לא כמו עכשיו, ואני משוכנע שעוד רגע הוא יתעורר. אבל המציאות שונה וזו החמצה, כי חגי קורץ מחומר של אלו שמגיעים רחוק בצבא או באזרחות. בסל שלו יש את שרביט המנהיג הטבעי".

רז שטאוב: "בתור מספר הברזל של חגי, התפקיד שלי היה לפקוח עין עליו והתפקיד שלו לפקוח עין עליי. במסגרת הלחימה עסקנו בפעילות לאיתור מנהרות, ויום לפני ההיתקלות שבה הוא נפגע עצרנו באיזה בוסתן. ניהלנו שיחה מתחת לגפן, ושם הוא סיפר לי על הבית שבדיוק סיים לבנות למוריה ולילדים. דיברנו על החיים והמשכנו במשימות שלנו.

"למחרת החלטנו לחזור למקומות שכבר היינו בהם, כדי לנסות לחשוף עוד אמצעי לחימה של המחבלים. חגי ומפקד הסיירת ניגשו למג"ד ובנו תוכנית פשוטה, נקודתית: טשטוש מקום כוחותינו כדי שנפעל למציאת האמל"ח. הפקודה ירדה והכוחות החלו לנוע. באותו רגע מתחילה מכת אש, ובקשר שומעים על פצוע בכוח שלנו. אנחנו מנסים לאתר את מקור הירי ומזהים שהוא מגיע מתוך אותו בוסתן שבו הייתי עם חגי יום קודם. קשה לראות פנימה. אחד החיילים צועק שהוא מזהה את הירי ומכוון לשם.

"אנחנו נשכבים על תלולית עפר ומזהים רימון שנזרק באוויר. חגי מגיע אליי לסוללה, צפוף שם ואני פוקד עליו שיירד אחורה. כשהוא יורד הוא נפגע מירי של צלף. אני מביט לאחור. רואה את מפקד הסיירת ח'. אנחנו מביטים אחד על השני, אין צורך במילים, ומנהלים אש נגדית. במקביל שני חיילים מחלצים את חגי לאחור ומגיע כוח אחר שמוציא אותו מאזור הקרב ומשם לבית החולים. האם אני חושב מה היה קורה אם לא הייתי פוקד עליו לרדת? ברור, אבל זה קרב".

אסא קסלר: "אני הייתי בכוח אחר של הסיירת. התחלתי לשמוע בקשר שיש פצועים. כמפקד צוות נהגתי לחזור על כל מה ששמעתי ברשת בקול רם, כדי שכולם יהיו מעודכנים. לאט־לאט אני מבין שמדובר באירוע גדול, שיש הרבה פצועים ויש פצוע קשה. התקדמנו למקום ההיתקלות הבאה. בקשר מדברים ואני שומע את המפקד ח' אומר שיש פצוע קשה ומזכיר את חגי, ולא נופל לי האסימון. ואני שואל את הלוחמים שלצידי, מי זה החגי הזה מצוות 10, אני לא זוכר לוחם כזה, והרי אני מכיר את כל הלוחמים, כי התאמנו ביחד שבועיים לפני הקרב.

"והחייל מביט בי בתמהון ואומר: חגי בן ארי. אני עוצר רגע. המום, אבל חייבים להמשיך בקרב ואנחנו ממשיכים בלחימה. באיזשהו שלב האסימון נפל שזה אמיתי ואני חווה רגע של שקט מטורף בתוך הרעש מסביב. חגי נפגע. חגי נפגע קשה. ומאז אני מגיע אליו בכל רגע של פנאי. עומד. נוגע. שותק".

שיר מאבא

רגע לפני שהם נפרדים וכל אחד מהם שב לשגרת חייו, זו שכוללת גם ביקורים תכופים אצל חגי, מחלק להם האב יוני שיר שכתב להם.

"רציתי לכתוב לכם רס"נים יקרים/ אתכם פוגשים אנו בחודשים האחרונים/ אתם, חבריו המסורים של חגי/ שלרעותכם ומסירותכם אין די/ ראינו אתכם מגיעים לבית החולים/ ישירות משדה הקרב ומשטחי האימונים/ מביטים בעיניים כלות בחגי השוכב דומם במיטתו / משילים את הדאווין וללא בושה מלטפים / מנשקים ודומעים איתו", כתב.

והם מתרגשים ומודים ומבטיחים להמשיך להגיע. לבקר, לחזק, לגעת, לדבר, ללטף ולדמוע. בשבילם חגי הוא המפקד הנערץ, וגם אם הוא שוכב שם חסר אונים, בחייהם הוא אינו נפקד. הוא נוכח. ¿