שני 12 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דני דיין. אחד מדובריו הטובים של מפעל ההתנחלויות, ולכן המינוי שלו הוא איתות שגוי לקהילה הבינלאומית | צילום: אלכס קולומויסקי
    המוסף לשבת • 01.10.2015
    אין דין, יש דיין
    בן־דרור ימיני

    דעותיי הפוליטיות רחוקות מאלה של דני דיין מרחק מזרח ממערב. חוששתני שפרויקט ערבוב האוכלוסיות, הקרוי גם מפעל ההתנחלויות, הוא האסון הגדול ביותר של החזון הציוני. מה שהיה נכון בתקופת היישוב, לפני קום המדינה, היה לטעות לאחר קום המדינה. דיין הוא אחד מדובריו המובהקים, ובדרך כלל הטובים, של המפעל הזה. יש לו נימוקים מעוררי מחשבה. זה לא מקרי שהוא גם אורח מבוקש בפורומים בינלאומיים מכובדים שבהם יש למישהו עניין לשמוע דברי טעם, גם בלי להסכים לתוכן.

     

    דווקא משום שדיין מזוהה באופן עמוק כל כך עם עמדה מובהקת כל כך, המינוי שלו לתפקיד שגריר הוא איתות שגוי לקהילה הבינלאומית. אם ישראל ממנה אנשי ימין המתנגדים לכל יוזמת שלום, כמו דני דנון, כמו דיין, הם יתקשו, בלשון המעטה, לשווק מסר של שתי מדינות לשני עמים. זה המסר של ראש הממשלה. אלא אם כן הם יצטרכו לבגוד בכל דבר שהם מאמינים בו. וזה לא מצב מומלץ, אפילו לדיפלומטים. המינויים הללו מחזקים את הגישה שאומרת שנתניהו לא מתכוון ברצינות. עובדה, הוא ממנה שגרירים בעלי עמדות הפוכות לשלו.

     

    אלא שהוויכוח הפוליטי הוא כאן. ישראל היא דמוקרטיה קוצפת ותוססת. חופש הביטוי הנהוג כאן מאפשר כל ביטוי וכל אמירה. תוצאות הבחירות מוכיחות שלא מדובר בוויכוח עקר וחסר תוחלת. להפך. המטוטלת נעה. עד לפני שנים אחדות היה השלטון בידי המרכז־שמאל. אהוד אולמרט וציפי לבני הובילו קו מדיני שתמך בפשרות כואבות. זה לא עזר, הם נתקלו בסרבנות. בשנים האחרונות, כדאי לשים לב, מתקשה הימין לגבש רוב מוצק. גם ממשלת הימין הנוכחית כוללת מפלגת מרכז, שרוב חבריה רחוקים מעמדות ימניות מובהקות. כל הצבעה חשאית בכנסת הנוכחית בנושאים מדיניים הייתה מבהירה שלמרות השמועות חסרות השחר, לתומכי הרחבת מפעל ההתנחלויות, למשל, אין רוב בכנסת.

     

     

    העניין הוא שבמקום לקיים את הוויכוח החשוב הזה, במקום לשכנע, יש מי שהחליט לרוץ לממשלת ברזיל כדי לפסול את דיין. הנימוק של יוזם הצעד הזה, אלון ליאל, הוא ש"למחנה שלי אין סיכוי להגיע לשלטון בקרוב". בוודאי. ככל שדמותו של המחנה דומה לדמותו של ליאל - אז באמת אין סיכוי. מי שבז לבוחרים, מי שרוצה להכתיב מהלכים מבחוץ - אף פעם לא יוכל לחזור לשלטון.

     

    ליאל לא מייצג את "המחנה". בדיוק כמו שבימין יש קשת דעות, כך גם בשמאל. יאיר לפיד, בוז'י הרצוג ושלי יחימוביץ' הביעו עמדה ברורה נגד הצעד הזה. אבל המאמץ של הרצוג להציב חומה בינו לבין השמאל הקיצוני מתרסק מול עוד ועוד מצגים בנוסח ליאל של שמאל מאוס, מתנשא, אנטי־דמוקרטי, שרץ לפריץ כדי לכפות משהו על היהודים.

     

    יש כאן משהו עמוק יותר. משום שנניח, רק נניח, שהרצוג כראש ממשלה היה ממנה את יריב אופנהיימר, המזכ"ל היוצא של שלום עכשיו, לשגריר בוושינגטון, כאשר השלטון שם בידי רפובליקנים. ונניח שקבוצת אנשי ימין סהרורי הייתה פונה לבית הלבן כדי שיפסול את המינוי. הרי מיד הייתה צצה הטענה על רדיפה פוליטית, סתימת פיות, פגיעה בדמוקרטיה ומקרתיזם. הכל נכון.

     

     

    ליאל חצה כבר מזמן את כל הקווים האדומים. הוא אינו מסתפק בתמיכה בחרם על מוצרי ההתנחלויות, אלא פירסם תמיכה בחרם תרבותי כללי על ישראל. זהות כמעט מוחלטת עם ה־BDS, שמנהל קמפיין נגד עצם קיומה של ישראל. הוא מנהל קמפיין אדיר שעיקרו פנייה לפרלמנטים בעולם בדרישה שיאשרו את בקשת הפלסטינים להכיר בהם כמדינה. הוא לא מצליח להבחין בהבדל שבין מאבק על דעות בישראל, לבין חתרנות מחוץ לישראל. הבדל תהומי. האיש, שהיה פעם שגריר ישראל בדרום־אפריקה, הפך את עצמו לסוכן של הרשות הפלסטינית, במאבק החובק עולם שהיא מנהלת נגד ישראל. למעשה, מדובר באותו היגיון של גופים שדורשים להעמיד ישראלים לדין בפני טריבונלים בינלאומיים. הם אינם סומכים על הדמוקרטיה הישראלית. ליאל חושב כמוהם.

     

    אם ליאל היה לבד - ניחא. כל עם נורמלי, ובעיקר דמוקרטי, סובל גידולי פרא. הבעיה איננה האיש. הבעיה היא התופעה. משום שליאל מצליח לגרור אחריו אנשים רציניים, כמו השגריר לשעבר בצרפת, פרופסור אלי בר־נביא. לקמפיין למען הכרה בדרישה הפלסטינית להכרה כמדינה הוא הצליח לגרור את הסופרים הבולטים של ישראל, וביניהם א.ב. יהושע, עמוס עוז ודויד גרוסמן. הם לא שייכים לשום שמאל סהרורי. הם אינם גידולי פרא. הם בדרך כלל מייצגים את השמאל השפוי, הציוני והפטריוטי. מה קרה להם? אין כמו החבירה הזאת לדרך החתרנית, כדי להמאיס מחנה שלם, שבמקום להיות מחנה השלום מתעקש להצדיק את מי שטוען שמדובר במחנה אנטי־ישראלי.

     

     

    בתחילת השנה נשא עמוס עוז נאום במכון למחקרי ביטחון. הוא התמודד שם לא רק עם הדרך השגויה של הימין, אלא גם עם טענות שגויות משמאל. לא הסכמתי עם כל מילה, אבל עוז ייצג את מה שהשמאל הציוני היה יכול להיות: מפוכח, הוגן, ציוני, ובעיקר - אלטרנטיבה למסלול שמוביל אותנו לאסון של מדינה אחת, שכפי שאמר עוז בצדק, לא תהיה דו־לאומית אלא ערבית.

     

    וזו הטרגדיה. לשמאל הציוני יש דוברים מפוכחים. הם יכולים לשכנע את אנשי הימין המתון - ויש רבים כאלה. אלא שאז מגיעות יוזמות מהאסכולה של ליאל ומציבות את השמאל בדיוק במקום שהימין רוצה לראות אותו: סהרורי ואנטי־ישראלי. יש שמאל ציוני, מהסוג של שלמה אבינרי ואמנון רובינשטיין, שאוהב את ישראל. ויש שמאל, מהסוג של ליאל ויוסי שריד, שמשדר שנאה, ייאוש ותיעוב.

     

    הטרגדיה כפולה. היוזמות בנוסח ליאל לא רק משניאות את השמאל בתוך ישראל, משום ששנאה גוררת שנאה. הן גם מחזקות את הסרבנות הפלסטינית. הרי הפנייה הפלסטינית לפרלמנטים באירופה לא נועדה לקדם יוזמת שלום של שתי מדינות לשני עמים. להפך. היא נועדה לאפשר לפלסטינים להמשיך בסרבנות, ולערפל את הסיבה לכך שהשיחות נכשלו בעיקר בגלל הדרישה לשיבה המונית לתוככי ישראל. הרי יהושע, גרוסמן ועוז מתנגדים לשיבה המונית ותומכים בישראל יהודית ודמוקרטית. הפלסטינים רוצים משהו הפוך. והנה, הם מצטרפים ליוזמות האנטי־ישראליות של האיש שמייצג את כל הרע במה שהיה אמור להיות מחנה השלום.

     

    השאלה המטרידה שנותרה באוויר היא: מדוע רבים כל כך בשמאל נגררים אחרי התופעה, עד כדי כך שאפילו הגינוי של הרצוג נשמע כמו מס שפתיים. בעניין אחד ליאל צודק: עם עמדות כאלה, שילוב של חתרנות אנטי־ישראלית, עם מקרתיזם אנטי־דמוקרטי, המחנה אף פעם לא יחזור לשלטון. ובכלל, לרגעים נדמה שליאל הוא בעצם קריקטורה. הימין הקיצוני המציא דמות מגוחכת של השמאל, כדי לחסל את האופוזיציה משמאל וכדי לעודד את הסרבנות הפלסטינית. וזה עובד. ¿

     

    bdyemini@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 01.10.15 , 12:41