מעונב חלקית

כשעבר השבוע סגן ראש השב"כ היוצא רוני אלשיך את המטרים הספורים המפרידים בין מה שהיה חדרו בשנה האחרונה לבין לשכת ראש השב"כ, הוא בוודאי הביט בתמונות של ראשי השב"כ לדורותיהם התלויות על קיר המסדרון האפרורי, שמזכיר אלפי מסדרונות דומים בבניינים ממשלתיים בסגנון שנות ה־70. תמונתו ככל הנראה כבר לא תופיע שם. והוא היה קרוב מאוד.

אילו היו עורכים סקר בקרב המנהלים הבכירים של השב"כ כדי לבחור מי יעמוד בראש הארגון מהשנה הבאה, הוא היה כנראה היה זוכה לרוב מוחץ. אבל אלשיך ראה את הארץ המובטחת ואליה לא בא. בימים אלה הוא יושב בחדרו עם נ', מי שהיה סגן ראש השב"כ עד לפני שנה, ומעביר לו את השרביט. סוג של פינג פונג. לפני שנה בדיוק היה זה נ' שהכניס את רוני אלשיך לתפקיד סגן ראש השב"כ. היום שב נ' לתפקידו הקודם כסגן ראש השירות, והפך למועמד המוביל לרשת את ראש השב"כ הנוכחי, יורם כהן.

קדנציה כסגן ראש השב"כ היא תנאי הכרחי להתמודדות על תפקיד הראש. העובדה שכהן קרא לנ' לחזור ולשמש כסגנו, כשעמדו לרשותו לפחות שני מנהלים בכירים נוספים שיכולים היו לכהן בתפקיד, מעידה על כך שסימן את נ' כיורשו. ואולי לא רק הוא. ראש הממשלה, האיש שמחליט מי יהיה ראש השב"כ, נחשף לכישוריו של נ' במהלך מבצע צוק איתן. כסגן ראש השב"כ היה נ' מופקד על ההפעלה המבצעית של הארגון – החל מאספקה שוטפת של מודיעין לדרג המדיני ולכוחות הלוחמים וכלה בסיכולים ממוקדים. נתניהו מאוד התרשם מתפקודו.

מעטים בשב"כ האמינו עד לאחרונה כי נ' אכן יהיה המועמד המוביל לתפקיד ראש השב"כ. אמנם איש לא מטיל ספק בכישוריו, אבל בית הגידול שלו – אגף המבצעים של השב"כ – הוא לא חלק מהמסלול הטבעי אל ראש הפירמידה. המתמודדים לתפקיד מגיעים בדרך כלל מקרב מנהלי התחום הערבי בארגון, אנשים ששירתו כמפקדי מרחבים וכדומה. אבל בסיפור שלפנינו הכל בלתי צפוי. הפתעות היו ועוד יהיו.

בין המפכ"ל לפצ"ר

המרתון החל בערב יום הכיפורים, כשהתברר שגל הירש לא יהיה המפכ"ל הבא של משטרת ישראל. מי שניהל את המשבר היה ראש הממשלה, אבל הפיבוט המרכזי במגרש היה ראש השב"כ יורם כהן. מאחר שהדברים נסגרו ככל הנראה בארבע עיניים בין נתניהו לכהן, החשאיות נשמרה. אבל מותר לנו להניח כי כהן היה זה ששיכנע את סגנו לקחת על עצמו את תפקיד המפכ"ל.

אלשיך וכהן שונים זה מזה. אלשיך חייכן, חברותי, פתוח, בעל חוש הומור בריא, איש רעים להתרועע. כהן מופנם ומאופק. כבר שנים הם הולכים זה לצד זה, בעיקר בפעילות בגדה, והיחסים ביניהם הם הרבה מעבר ליחסי מפקד־פקוד. ב"מטבחון" של ראש השב"כ כהן – אותם שניים־שלושה מנהלים שאיתם הוא מתייעץ באופן אינטימי – היה אלשיך חבר קבוע לא רק כסגנו של כהן אלא גם בתפקידו הקודם, כראש אגף המטה של השב"כ. לכן, מרגע שראש הממשלה סימן את אלשיך לתפקיד המפכ"ל, טבעי להניח שיורם כהן יהיה המוציא והמביא והמשכנע.

כבר מהרגע הראשון, כשהחלו לחפש מועמד חיצוני לתפקיד המפכ"ל, נתניהו העדיף למנות את אחד מבכירי השב"כ. אלא שהם עצמם לא התלהבו מהרעיון. במקביל נשקלו שמות נוספים, בעיקר של אנשי צבא. כך הגיעו לתא"ל (מיל') גל הירש. כשמועמדותו של הירש התרסקה זז ארדן הצידה, ונתניהו חזר לרעיון המקורי: להביא איש שב"כ בכיר. אילו יורם כהן היה מסכים לפרוש מוקדם יותר ולקחת את תפקיד המפכ"ל – לא היה מאושר מנתניהו. אבל כהן לא רצה, גם נ' עמד בסירובו, ומכבש הלחצים הופעל על אלשיך. קשה לנחש מה הייתה נקודת השבירה שלו. אין סיבה שלא להאמין למקורביו, הטוענים שהצורך הלאומי גבר על האינטרס האישי.

ודווקא בנקודה הזו, כשאנחנו עוסקים באנשים מאוד טובים ומוכשרים, נכנס אלמנט מאוד מדאיג: האופן שבו מסמן ראש הממשלה את האנשים שימלאו תפקידים מרכזיים ברשויות אכיפת החוק. אנשים שעבדו עד לאחרונה במחיצתו מציינים כי בשנים האחרונות הוא חי בתחושת רדיפה הולכת וגוברת. בכל בוקר מגיע נתניהו לעבודה בתהייה מה מתכננים היום "האויבים". לכן החליט כנראה למנות לתפקידי המפתח רק אנשים שהוא יכול לתת בהם אמון מלא. הוא מאוד לא התלהב, למשל, מהמינוי של אל"מ שרון אפק לפרקליט הצבאי הראשי, ודאג ששר הביטחון משה יעלון יידע שהוא לא מרוצה. אלא שיעלון עמד על דעתו ותמך בעמדת הרמטכ"ל כי אפק הוא האיש המתאים ביותר לתפקיד. גם באגף הימני של הממשלה לא אוהבים את המינוי הזה. הם זוכרים לאפק את ימיו כיועץ משפטי בפיקוד המרכז ואת חוסר גמישותו בסוגיות של שלטון החוק, כמו בנייה בלתי חוקית. נתניהו לא צריך פצ"ר שיפתיע אותו עם כל מיני הנחתות ויגרום למתנחלים ממורמרים לעלות לרגל אל לשכתו.

בימים אלה נלחם נתניהו בשיניים כדי שהפצ"ר לשעבר אביחי מנדלבליט, כיום מזכיר הממשלה, ימונה ליועץ המשפטי לממשלה. לצורך כך הוא מוכן אפילו לשתף פעולה עם שרת המשפטים איילת שקד, ובלבד שלא ימונה מישהו בלתי צפוי מבחינתו. למנדלבליט יתרון נוסף: כפצ"ר הוא המליץ על סגנו, שרון אפק, כמחליפו בתפקיד, אלא ששר הביטחון דאז, אהוד ברק, דחה את ההמלצה והעדיף את דני עפרוני. הנחת המוצא שלפיה תהיה למנדלבליט השפעה על פצ"ר שהוא "לא משלנו", מעניקה לו עוד כמה נקודות זכות בלשכת נתניהו.

לגמד את ארדן

שניים מבין המועמדים לתפקיד המפכ"ל מתוך המשטרה נמחקו מיד אצל ראש הממשלה כאשר התברר שיש להם קשר כלשהו לאויביו. אחד מיודד עם איש עסקים שנוא נפשו, השני מזוהה עם אישיות פוליטית לא רצויה. דווקא הבנימין שבחבורה – ניצב זהר דביר – נמצא נקי מחטאים מן הסוג הזה.

נתניהו חיפש מפכ"ל מתוך שורות השב"כ לא רק בגלל היכולות האישיות והקרבה המקצועית בין שני הארגונים. לפני הכל, הוא מכיר את האנשים האלה אישית יותר מכל גורם פוליטי אחר. הוא המנהל הישיר שלהם, הם נותנים דין וחשבון רק לו והוא סומך עליהם. ראש הממשלה יודע היטב שלא מדובר ב"יֶסמנים", אבל הוא מאמין שהם ייתנו לו את השקט הנפשי, לא יפתיעו אותו ולא יחפשו אותו.

מינוי אלשיך הוא מבחינתו ניצחון כפול: גם מינוי שהתקבל במחיאות כפיים, וגם רווח פוליטי קטן על הדרך. הוא החזיר את ארדן למקומו הטבעי. לא עוד יורש בפוטנציה ורפורמטור נועז, אלא קצין בדרג בינוני בצבאו הפוליטי של נתניהו, שימשיך לעמוד בחזית ולחטוף את האש. נתניהו אינו זקוק ליורשים פוטנציאליים שינשפו בעורפו.

רוני אלשיך הוא מינוי בטוח הן מבחינה ציבורית והן מבחינת טוהר המידות שדורשת ועדת טירקל. האיש מגיע מארגון אליטיסטי, הנהנה מיוקרה ציבורית רחבה. הוא עובר באופן סדיר מבדקי פוליגרף הבוחנים אם דבק בו רבב. ועדת טירקל, שאישרה אתמול את המינוי, קיבלה לידיה גם את תיקו האישי של אלשיך, זאת מעבר לעדויות האישיות של ראש הממשלה ושל ראש השב"כ. אלא שחברי הוועדה לא יכלו ללמוד הרבה מהתיק הזה. השב"כ עוסק בפעילות מאוד חשאית, באזורים האפורים. לא הכל מתועד ולא הכל ידוע. אמנם אלשיך, השייך לדור שאחרי פרשת קו 300, צמח בשב"כ שיש בו נורמות הרבה יותר ברורות ונוקשות. אבל ועדת טירקל, שעמדה איתן מול סוגיות כמו תיק לחליפות שלא שילמו עליו בדיוטי פרי או כמה מטרים רבועים של בנייה לא חוקית, לא באמת יכולה לדקדק בפעילותו של אדם שיצא רק השבוע מתוך הצללים.

הרבה סופרלטיבים נקשרו השבוע בתקשורת לראשו של אלשיך, כולל התואר "גאון". דיברו גם על הקשר ארוך השנים שלו עם הרמטכ"ל גדי איזנקוט, עוד כשאלשיך היה צוער בקורס קצינים ואיזנקוט היה מפקדו. אז נכון, שניהם היו באותה עת בבה"ד 1, אבל איזנקוט פיקד בפלוגה אחת ואלשיך היה צוער בפלוגה אחרת, כך שאולי הם נפגשו בשק"ם. אבל אלה זוטות. בהמשך הם אכן עבדו יחד, בהצלחה מרובה, בלחימה בטרור בגדה, והיחסים השוררים היום בין הרמטכ"ל למפכ"ל המיועד הם מאוד קרובים ולא פורמליים.

יתרה מזאת: כשאין מחיצות בין ראש השב"כ, המפכ"ל והרמטכ"ל, והם נותנים זה בזה אמון מלא, מדובר בנכס לאומי אמיתי. סביר להניח שמשקלה של המשטרה בוועדת ראשי השירותים – שב"כ, מוסד ואמ"ן – שהיה עד כה שולי, יעלה מעתה.

הגב של איזנקוט

אין ספק שנורמות העבודה של השב"כ יגיעו מהר מאוד למשטרה. אלשיך לא יודע לעבוד אחרת. סיבונים ומריחות, בדומה למה שהתרחש אחרי הרצח שביצע ישי שליסל במצעד הגאווה, לא היו עוברים את הסף של השב"כ. מי שינסה להכשיל אותו מתוך המשטרה, או מחוצה לה, ייתקל בקיר של ראש הממשלה, של צמרת השב"כ ושל הרמטכ"ל. הם ייתנו לו גב.

אבל גם אם אלשיך ראוי לכל השבחים שהעטירו עליו, עדיין לא מובטחת לו הצלחה. הוא מגיע לתפקיד המפכ"ל עם שלוש מגבלות: אין לו היכרות עם המשימות הספציפיות של הגוף שהוא הולך לפקד עליו. הוא לא צמח בתחנות המשטרה; אין לו היכרות ארוכת שנים ואינטימית עם האנשים. הם לא ישבו יחד באותה ניידת, הוא גם לא קידם שם (עדיין) אף אחד, ומכאן שאין להם מחויבות אישית כלפיו; גם אין לו היכרות עם חלקים מסוימים בתרבות הארגונית של המשטרה. המשטרה, בניגוד לשב"כ, משרתת "לקוחות", אזרחים. שוטר טוב אוכף ביד אחת נורמות וחוקים, מבצע חקירות ועוצר את ראשי הפשע, וביד השנייה עוסק בפעילות קהילתית ומעביר זקנות את הכביש. כדי לזכות באמונם של האזרחים ובשיתוף הפעולה שלהם צריכה המשטרה להיות ידידותית ושקופה לקהילה. כמפכ"ל לא יהיו לאלשיך ההגנות שהיו לו בעולם היוקרתי והחשאי של השב"כ. הוא יצטרך ללמוד לשווק את עצמו, בתוך הארגון ומחוצה לו.

לעומת זאת, הוא מגיע מצויד בשלוש תכונות שיקנו לו אורך נשימה עד שילמד את רזי המערכת. ראשית, הוא מגיע מארגון היררכי, טוטאלי, והוא יודע היטב איך ארגון כזה צריך לעבוד. יש לו הבנה באנשים, הוא מכיר את המוטיבציות שלהם ויודע להפעילם בסיטואציות סבוכות. אלשיך נחשב למנהל מוכשר במיוחד. כראש אגף המטה הוא היה מופקד על ניהול התקציב — והשב"כ הוא גוף עתיר תקציבים – ועל ניהול כוח האדם. הוא עסק בבניין הכוח בתקופה של שינויים שהכניס ראש השב"כ הנוכחי, ובמסגרת זו הקפיץ את היכולות הטכנולוגיות של הארגון עשר שנים קדימה. כך שהוא מגיע למשטרה עם ניסיון עשיר הן בבניין כוח והן בהפעלתו.

תכונותיו כמנהל בשב"כ באו לידי ביטוי גם בחשיבה מחוץ לקופסה, בחיפוש אחר רעיונות מקוריים. הוא משתף את הצוות סביבו, מפרגן ונותן קרדיט. אנשים אוהבים לעבוד איתו. ואם לא די בכל אלה, ארבעה ראשי שב"כ קידמו אותו בתפקידי ניהול – מראש מחלקה ועד למספר 2 – מה שמעיד על האמון שנתנו בו ועל הלויאליות שלו לממונים עליו.

סביר להניח שבמפגשים בין יורם כהן לנתניהו עלתה השאלה אם הסרת מועמדותו של אלשיך לתפקיד ראש השב"כ תפגע בארגון. אין ויכוח על כך שאלשיך היה המועמד הטבעי והמנוסה ביותר, אבל כנראה שהשניים הגיעו למסקנה שלמרות "האבידה", השב"כ לא ייפגע באופן מהותי. מה עוד שקיימת אפשרות להאריך את כהונתו של יורם כהן — שראש הממשלה מאוד מרוצה מתפקודו – עד שיוכשר המועמד המתאים.

מרגע שאלשיך יצא מהמשחק, המועמד הבולט לרשת את כהן הוא נ', שכבר שימש כסגנו והיה אחראי על הפעלת הכוח של השב"כ בצוק איתן. הבאים בהיררכיה הם ראש אגף לשעבר שסיים תפקיד מרכזי כמפקד מרחב ירושלים, היה אחראי על סיכול הטרור במרחב יהודה שומרון וירושלים, ומושאל כיום למוסד, וראש אגף המטה הנוכחי, שניהל את המרחב הדרומי של השב"כ בצוק איתן. וישנם מועמדים חיצוניים לתפקיד. אחד הבולטים שבהם הוא יצחק אילן, שהיה סגן ראש השב"כ, התמודד מול יורם כהן ופרש לאחר שלא נבחר. מדובר באיש עתיר ידע וניסיון, מופת של דוגמה אישית. בדיעבד התברר שרבני יש"ע לחצו על ראש הממשלה לפסול אותו מתוך אמונה שבהיותו ראש האגף העוסק בסיכול ריגול, ומופקד גם על החטיבה היהודית, הוא רדף אותם. אילן שילם על כך שעשה את עבודתו נאמנה. אולי עכשיו יתקנו את העוול שנעשה לו. ¿

אלכס פישמן