למרות 20 השנים שחלפו מאז נרצח יצחק רבין, זוכר פרופסור איתמר רבינוביץ' במדויק את שיחת הטלפון האחרונה ביניהם. רבינוביץ', שגריר ישראל בוושינגטון, היה עסוק באותם ימים בגישושי מו"מ עם סוריה. "ביוני 95' נפגש הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק עם הרמטכ"ל הסורי שיהבי ודיווח לראש הממשלה על פגישה טובה. אסד, לעומת זאת, קבע כי הפגישה הייתה גרועה. לאור זאת רבין הסיק שהשליט הסורי איננו רציני במו"מ והחליט להשהותו. המו"מ יחכה לקדנציה השנייה שלי", אמר.
"ביום חמישי האחרון לחייו התקשרתי אליו לשאול האם יהיה מוכן לפגוש את דניס רוס, המתאם המיוחד למזרח התיכון בממשלו של קלינטון, באמצע נובמבר, במהלך ביקורו המתוכנן בארה"ב. יצחק השיב שהוא טרם החליט וביקש שאתקשר לביתו בשישי בערב. כשהתקשרתי, הסביר שהוא זקוק לעוד יום וביקש שאצלצל למחרת לפני שש בערב, כיוון שעליו לצאת לעצרת בכיכר. בשבת ההיא הייתי בבוסטון וחיפשתי טלפון ציבורי כדי להתקשר אליו (ולא מטלפון נייד שחשוף להאזנות). כשיצחק ענה הוא הודיע שהחליט לקיים את הפגישה עם רוס", משחזר רבינוביץ' ונאנח. שעות אחדות לאחר שיחתם, במוצאי שבת ה־4 בנובמבר, נרצח רבין.
"כשהבשורה הגיעה אליי הייתי בשוק", אומר רבינוביץ'. "המכה הייתה כפולה. קודם כל ברמה האישית – בשלוש וחצי שנות עבודתנו המשותפת נוצרו בינינו יחסים קרובים. דיברנו בטלפון כמעט מדי יום, ובעת ביקוריי בארץ נסעתי היישר משדה התעופה למשרדו או לביתו. כחבר, ההלם והצער היו עצומים. כשגריר, מיד התרוצצו בראשי מחשבות על מה שעליי לעשות ברמת העבודה עם הממשל. המכונה האמריקאית מתגלגלת, וסביר להניח כי אנשי הממשל מוטרדים משאלות כגון מה השלכות הרצח על היציבות הפוליטית בישראל, מתי יהיו בחירות, מה משמעות כניסת שמעון פרס לתפקיד ראש הממשלה – וידעתי שעליי לספק להם הערכות מצב. הייתי ער גם ליחסים המיוחדים שהיו לקלינטון ולרבין והיה ברור שהוא ירצה להגיע להלוויה. מבחינתי פירוש הדבר היה להיות מעורב בתיאומים למיניהם".
רבינוביץ' עבד סביב השעון עד שעלה יחד עם הנשיא קלינטון ופמלייתו למטוס האייר פורס 1 שהוביל אותם להלוויה בהר הרצל. "זו הייתה טיסה מאוד עגומה ועמוסה בעבודה. התבקשתי במהלכה לתדרך את הבכירים האמריקאים על המצב הפוליטי בישראל לאחר הרצח. רוס הודיע לי שקלינטון ירצה להיפגש עם פרס, ולבקשתו הכנתי לו חומר בעניין.
"בשלב מסוים ניגש אליי בחור צעיר שהציג עצמו כעובד במחלקת כתיבת הנאומים של הבית הלבן וביקש לדעת מהו שמה הפרטי של אחותו של רבין. הוא הסביר שזה לצורך כתיבת הנאום שהנשיא יישא בהלוויה. כשגיליתי שבבית הלבן יש מחלקה שלמה לכתיבת נאומים אמרתי לאחד האמריקאים שאצלנו, במשרד ראש הממשלה, מחלקת כתיבת נאומים זה חצי איתן הבר".
הבן של רוזה
פרופ' רבינוביץ', שהיה בין השאר נשיא אוניברסיטת תל־אביב וכיום פרופסור במינוי מיוחד באוניברסיטת ניו־יורק, סגן יו"ר המכון ללימודי ביטחון לאומי ליד אוניברסיטת תל־אביב, עסוק מזה כשנה וחצי בכתיבת הביוגרפיה של רבין, שאמורה להופיע בחודשים הקרובים. הוא נענה לפניית הוצאת הספרים של אוניברסיטת ייל היוקרתית, המוציאה לאור את הסדרה "חיים יהודיים". 20 ספרים התפרסמו עד כה, ביניהם שניים שעסקו באישים ישראלים: דוד בן־גוריון ומשה דיין. "יצחק רבין – חייל, מנהיג, מדינאי", יהיה השלישי.
רבינוביץ' הקדיש לתחקיר כשנה, שבמהלכה אסף גם פכים קטנים מחייו של ראש הממשלה. למשל, כשהתחקה אחר ילדותו מצא תמונה של אמו של רבין, רוזה כהן, שכונתה "רוזה האדומה", באחת מהפגנות האחד במאי בתל־אביב. "היא הולכת שם מאוד זקופה, כשסנטרה נוטה קדימה והבעה נחושה על פניה. כשהתבוננתי בתמונה היה לי ברור שממנה יצחק ירש את הנחישות, האינדיבידואליזם, העצמאות והריבונות המיוחדת שאיפיינה אותו. נהגו לומר עליו שהיה מסוגר ומופנם וזה נכון במידה מסוימת, אבל הוא היה גם אדם ריבוני, כזה שיכול היה לחיות עם עצמו בלי בעיה. גם אמו הייתה כזו".
רוזה כהן הגיעה לבדה לארץ מרוסיה בספינה "רוסלאן" ועל סיפונה שמעה שיחות של עולים שהתכוונו ללכת לקבוצת כנרת. תיאוריהם הנלהבים עוררו את סקרנותה וכשהגיעה לירושלים, לביתו של דודה מרדכי בן הלל הכהן, שהיה קרוב משפחתה היחיד בפלשתינה, סיפרה לו שרעיון הקיבוץ מעניין אותה, וכיוון ששמעה על קבוצת כנרת הייתה רוצה לבקר שם. הכהן דיבר עם חברו משה שרת שאחותו, עדה גולומב, הייתה חברת הקיבוץ.
במהלך התחקיר לספרו מצא רבינוביץ' מכתב ששלח שרת לגולומב בעניינה של רוזה כהן. את המכתב הפקיד בידיה של הצעירה כהן בדרכה לקיבוץ כדי שתתקבל שם בסבר פנים יפות: "אשה צעירה 'חשובה', אינג'ינרית, סוציאליסטית אך לא בולשביקית, אבל עבדה כמה שנים בבית חרושת בולשביקי ליד פטרוגרד. רחוקה מענייננו... את מכירה את טיפוס הצעירה היהודית האינטיליגנטית, מהבורגנות הגבוהה, שניתקה כל קשר עם משפחתה והחוג החברתי שלה...", כתב שרת.
כהן שהתה זמן מה בקבוצת כנרת, ומשחלתה בקדחת חזרה לבית דודה בירושלים. עם החלמתה החלה במתן סיוע רפואי לפצועי מאורעות 1920 בעיר העתיקה, שם הכירה את נחמיה רבין, שהיה פעיל באיגודים המקצועיים, ונישאה לו. כל ימיה עסקה בפעילות ציבורית והייתה חברה במועצת פועלי תל־אביב ובמפלגת אחדות העבודה ומפא"י. "ביתם של רוזה ונחמיה היה מעין בית ועד לארגוני עובדים", אומר רבינוביץ'. "שניהם היו פעילים מרכזיים, אבל מעולם לא רצו שררה. כהורים ליצחק ולאחותו, דווקא רוזה הייתה חמורת הסבר והקשוחה ונחמיה היה ההורה המחבק". כשנפטרה "רוזה האדומה" ב־37' השתתפו המונים בהלווייתה, ביניהם גם דוד בן־גוריון. וכך, כששמו של יצחק מופיע לראשונה ב־1947 ביומן שכתב ראש הממשלה, כחלק מרשימה כלשהי של מפקדים בפלמ"ח, הוא מציין ליד השם: בנה של רוזה כהן. "בן־גוריון הכיר את נחמיה מהגדוד העברי ואת רוזה מהפעילות הציבורית, ולכן מבחינתו יצחק היה קודם כל הבן של רוזה", אומר רבינוביץ'.
"במלחמת העצמאות היה רבין סגנו של יגאל אלון וקצין המבצעים של הפלמ"ח. לבן־גוריון הייתה אובססיה לכיבוש לטרון ולמרות רצף ניסיונות כושלים הוא לא ויתר. בשלב מסוים החליטו אלון ומיקי מרכוס סטון, מפקד מרחב ירושלים, שהכוחות מותשים ולא יוכלו לבצע ניסיון נוסף לכיבוש לטרון, אלא שאף אחד מהם לא שש להודיע זאת. הם החליטו לשלוח אליו את רבין, אולי חשבו שלבן־גוריון יש פינה חמה אליו.
"יצחק, שהיה כבר אז בעל עוצמה פנימית, היה מוכן לנסוע אליו ולא פחד להיות השליח שמביא לו הודעה שבוודאי מאוד לא תמצא חן בעיניו. ואכן, כשרבין בא אליו, תגובתו של בן־גוריון הייתה כעוסה: 'צריך לירות ביגאל אלון', אמר. הוא כמובן לא התכוון שיש להוציא את אלון להורג, אך זה היה ביטוי לתסכול ולכעס הרב שלו וגם ביטוי לחוסר החיבה שהיה לו כלפי אלון.
"עימות נוסף שהיה ליצחק עם בן־גוריון אירע סביב עצרת המחאה על פירוק הפלמ"ח באוקטובר 49'. המטכ"ל הוציא פקודה האוסרת על קצינים להשתתף בעצרת בעלת אופי פוליטי. רבין, שהיה סגן־אלוף, הודיע על כוונתו להשתתף ובן־גוריון הזמין את יצחק – הקצין הבכיר ביותר בפלמ"ח שנשאר בצבא לאחר מלחמת העצמאות – לשיחה בביתו ביום העצרת. יצחק חזר באוזניו על החלטתו לקחת חלק באירוע וכשביקש לקום וללכת, הזמין אותו בן־גוריון לארוחת ערב עם פולה במטרה לעכבו. הוא, שחיבב מאוד את יצחק, לא רצה שישלם מחיר על השתתפותו. אך רבין סירב בנימוס.
"בשל התייצבותו בעצרת הוא נשפט אצל הרמטכ"ל יעקב דורי וקיבל נזיפה. בעקבות זאת קידומו עוכב וכאשר צבי צור מונה לרמטכ"ל, לרבין הייתה תחושה שקופח. בשיחה איתו בן־גוריון אישר שהפרת הפקודה ההיא אכן הייתה אחת הסיבות לעיכובו".
במקום אחר ביומן כותב בן־גוריון: "18:00. בא אצלי יצחק (רבין)... בדעתי להשאיר את צור עוד שנתיים בתפקידו, ואם אני אשאר בזמן זה עוד בתפקידי – משרת רמטכ"ל שמורה לו, ליצחק. אני יעצתיו ללכת ללמוד – כי זוהי ההזדמנות האחרונה שלו – אבל אין הוא נוטה לכך. אמרתי שיעיין בדבר וההחלטה הסופית בידו. מחר הוא יוצא עם מוטה (מהצנחנים) לקונגו. משם ילך לחבש, לשוחח עם הקיסר והצבא וישוב הנה". "משה דיין ניסה לדחוק את יצחק מהצבא", מסביר רבינוביץ', "לכן הוא לא רצה לזוז ממקומו ולצאת ללימודים, אפילו שבן־גוריון הבטיח לו רמטכ"לות".
לא סיפור אהבה
אחד הצירים המרכזיים של הביוגרפיה החדשה הוא דיון בשאלה כיצד הפך החייל והמפקד רבין למנהיג. רבינוביץ' מסביר כי הקפיצה האיכותית הגדולה שלו הייתה בשנות ה־80' כשר ביטחון. "זו הייתה מנהיגות שנבעה פחות מכריזמה ויותר מסמכות. בשנות ה־90, בקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה, הפך יצחק ממנהיג פוליטי למדינאי, כלומר — לאדם המנהל את המדינה על פי חזון ומקבל החלטות גם אם הן סוטות ממה שנחשב כגרעין המוצק של אמונתו.
"בעיניי, סוד מנהיגותו נבע ממיזוג של שלושה מרכיבים: אינטלקט, אופי והממד הביטחוני שהיה לו. יצחק היה איש חריף מאוד עם זיכרון מופלא ויכולת ניתוח כבירה. דיבורו הישיר אמנם לא עזר לו להפוך לפוליטיקאי מוצלח בתחילת דרכו, אבל מאוחר יותר דווקא סייע לו להפוך למדינאי שאמון הציבור ומנהיגי העולם נתונים לו.
"גם המופנמות המפורסמת שלו נמחקה כשהרגיש נוח בחברת אנשים. אני זוכר ארוחת צהריים בניו־יורק עם מערכת השבועון 'טיים'. רבין היה מאוד נינוח והעיתונאים שתו בצמא את דבריו על המו"מ עם סוריה. אחד מעורכי העיתון שאל האם ישראל יכולה לחיות בלי רמת הגולן ורבין, שהרגיש מספיק משוחרר, סיפר סיפור היסטורי: לפני סיום מלחמת ששת הימים שר הביטחון משה דיין לא רצה לכבוש את הגולן ושינה את דעתו. אם לא היה משנה את דעתו, היינו בלי הרמה והיינו חיים, הסביר רבין.
"ורבין המשיך לספר: 'מעל לראש שלי, כרמטכ"ל, דיין צילצל לדדו, שהיה אז אלוף פיקוד צפון, והורה לו לכבוש את הגולן. דדו התקשר אליי מיד כדי לדווח ותשובתי הייתה קצרה: 'דדו, תזכור את גלינקא'. כוונתו הייתה לסא"ל שמואל גלינקא, שנהרג במבצע סיני בהסתערות על מוצב מצרי במתחם אום כתף, כשאת ההוראה נתן לו הרמטכ"ל דאז דיין, מעל אלוף הפיקוד. בעצם רבין אמר לדדו, תזכור מה קורה למי שמקבל מדיין הוראות בטלפון מעל ראשו של הממונה עליו. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את רבין מספר את הסיפור הזה לאמריקאים כשהוא מחויך כולו ולא חוסך בפרטים.
"לעיתים היה בוטה, אבל הבוטות שלו שיקפה יושר ויושרה של מי שאומר דברים כהווייתם, שאינו מעגל פינות ומשדר לסובביו שהוא אדם כן, הגון ואמין. לכל אלה הצטרפה השליטה שלו בסוגיות ביטחוניות ועברו הצבאי, עובדה שהוסיפה לו הרבה נקודות בקרב הציבור הישראלי. בזכות התמהיל המסוים הזה הוא הפך למנהיג.
"רבין היה שונה לגמרי מפרס, שהיה פוליטיקאי יותר טוב ממנו ועשה עבודה יותר טובה עם הפעילים בשטח ובתוך המנגנון המפלגתי. לרבין היה מאוד קשה להרים טלפון לפעיל מפלגה באיזה סניף ולבקש את תמיכתו. לרבין היה מוח אנליטי ולפרס הייתה התסיסה והיצירתיות".
לו ולפרס הייתה זוגיות לא קלה.
"אחרי שנים, כששניהם הבינו שהם תאומים סיאמים שנגזר עליהם לחיות ביחד ובעצם הם משלימים אחד את השני, הם הפכו להיות צמד בעל עוצמה בלתי רגילה. ב־95', אחרי אוסלו ב', הייתה השלמה ביניהם. הם הסכימו גם על הדרך וגם על המדיניות. זה ניכר לעיני כל מי שעבד איתם. הייתה יותר נינוחות ביחסים, אבל זה אף פעם לא הפך לסיפור אהבה".
ימי שישי בפורום אוסלו
אחת מהנקודות המשמעותיות בביוגרפיה עוסקת בנכונותו של רבין לשאת ולתת עם אש"ף, להכיר בו כנציג הלגיטימי של הפלסטינים ולחתום עימו על הסכם. "ובהמשך", מוסיף רבינוביץ', "גם הנכונות העקרונית והמותנית שלו לסגת מרמת הגולן תמורת חבילת שלום וביטחון מספקת עם סוריה, היא החלטה רבת עוצמה".
למה רבין אימץ את מסלול אוסלו?
"הוא הבין שישראל לא יכולה להרשות לעצמה לנהל באופן בלתי פוסק את הסכסוך והגיע הזמן ליישבו. שריר לא יכול להישאר מתוח לאורך זמן, הוא נהג לומר. זו הייתה הכרה שבשלה בו לאורך זמן, ולאורה של שרשרת התפתחויות. האינתיפאדה הייתה אחת מהן, כשישראל התייצבה בעצם מול התנגדות עממית ולא מול גופי טרור, ואופי הלחימה השתנה. גם הנטישה של תל־אביב במלחמת המפרץ השאירה אצלו רושם רע מאוד.
"הוא רצה להפיח חיים בתהליך השלום שקירטע מאז מדריד. הוא לא האמין בהסדרים כוללים אלא בצעד אחר צעד. בימי שישי התכנס אצלו במשרד הביטחון 'פורום אוסלו' והוא קיבל דיווחים שוטפים, למרות שהיה אמביוולנטי ביחס לאוסלו. ביוני 93' הוא שלח את אפרים סנה ללונדון לפגישה עם נביל שעת', שהיה השר לענייני חוץ ברשות הפלסטינית, כדי לבדוק את אמינות מסלול אוסלו. במקביל הוא בדק ערוצים נוספים.
"שבועיים לפני החתימה על אוסלו, בראשית אוגוסט 93', הפקיד רבין בידי וורן כריסטופר, שר החוץ האמריקאי, את 'הפיקדון' – תוכנית סודית ששירטטה תנאים ישראליים להסדר עתידי עם סוריה ונכונות ישראלית לסגת מרמת הגולן. את תוכנית הפיקדון שפתחה פתח למו"מ לשלום עם סוריה, היו אמורים להוביל האמריקאים. רבין הטיל עליי את הבירור האם ניתן להגיע להסכם שלום עם סוריה. להבדיל מאש"ף, במידה מסוימת הוא סמך על סוריה כיוון שהייתה מדינה מסודרת. למרות שאסד היה ידוע כנושא ונותן קשוח, הוא היה מהימן ושמר על הסכם ההפרדה בין ישראל וסוריה מ־74'. אלא שאסד לא הסכים לפרט איך ייראה ההסכם הסופי ודרש שישראל תתחייב לסגת מהגולן. ליצחק היה ברור שאם אסד היה מגיב בצורה יותר קונסטרוקטיבית, תהליך השלום היה נבנה על הרגל הסורית ולא על הרגל הפלסטינית".
הייתה נקודה שהוא חשב לסגת מאוסלו?
"לא, חודשיים לפני הרצח הוא חתם על אוסלו ב' ואמור היה להמשיך בתהליך בתחילת 96'. אבל ב־5 באוקטובר 95', חודש לפני הרצח, בנאום בכנסת הוא אומר שתוצאת המו"מ צריכה להיות ישות פלסטינית שהיא פחות ממדינה. הספקנות שלו הייתה מוצדקת, גם בהיבט של הפרטנר, משום שערפאת המשיך לתמוך בטרור, וגם בהיבט של התוצאה. הוא לא היה בטוח שהמשך המו"מ יוכתר בהצלחה. במקביל יש לומר, שהאמביוולנטיות שלו, שהוא שידר אותה, הייתה גם חלק מ'שיווק' התהליך. להראות שהוא הולך לתהליך אוסלו בעיניים פקוחות".
אז שאלת השאלות – יגאל עמיר רצח את תהליך השלום?
"אין ספק שהיריות של יגאל עמיר היכו את תהליך השלום מכה אנושה. גם אם נניח שהתהליך היה נתקל בקשיים בהמשך הדרך, הוא לא היה נעצר לגמרי. אחרי הרצח הגיעו שלוש שנים שבהן נתניהו פגע בתהליך השלום, ולאחריהן ברק כבר קיבל אותו מנקודה אחרת לגמרי, וגם הוא עשה טעויות משלו".
כשבועיים לאחר הרצח, באמצע נובמבר 95', נערך כמתוכנן כנס הפדרציות היהודיות בבוסטון, אלא שבמקום נאומו של אורח הכבוד, ראש ממשלת ישראל, היה שם ערב לזכרו. "אנשים שונים דיברו במהלך הערב על יצחק וכולם הציגו אותו כאיש שלום מובהק", משחזר רבינוביץ'. "האמת היא שיצחק רצה לעשות שלום, אבל אצלו השלום תמיד בא בצמידות לביטחון. הנרי קיסנג'ר שישב לידי והקשיב לנאומים המהללים, גחן לעברי ולחש: 'יצחק הרי ממש לא היה נער פרחים'. לא הרשיתי לעצמי לחייך, אבל לגמרי הסכמתי איתו". ¿
