שלישי 13 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    המוסף לשבת • 02.10.2015
    "פתאום הוא שוב היה לפניי: המנהיג הבודד"
    נעם ברקן

    המומה ונסערת עשתה מרית דנון בלילה ההוא את הדרך מירושלים לתל־אביב, לצידה חוה לוי, מזכירתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין. כשהגיעו לשער הגיא בקע קולו של איתן הבר מהרדיו: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", וגם היום דנון מצטמררת כשהיא חוזרת על ארבע המילים האלו. "אני מרגישה עדיין את לפיתת היד של חוה בזרועי הימנית", היא אומרת.

     

    עכשיו שוב עושה מזכירתם הוותיקה של חמשת ראשי ממשלה – בתוך זה שלוש שנים אינטנסיביות לצד יצחק רבין – את הדרך מירושלים לתל־אביב, הפעם כדי לחזות בחזרה הגנרלית של ההצגה "עשר דקות מהבית", והיא מתרגשת. לחזור לימים הקשים ההם, לראות את בת דמותה על הבמה, לפגוש שוב אותו, את ראש הממשלה שכל כך אהבה.

     

    "מאיה ערד, המחזאית, פנתה אליי בבקשה מאוד טכנית", היא מספרת. "דני יתום, שהיה המזכיר הצבאי של רבין, הפנה אותה אליי כדי שאעזור לה להשיג את היומן של רבין מהשבוע של חטיפת נחשון וקסמן. ותוך כדי שהתחלנו לדבר היא אמרה, 'את מספרת לי דברים אחרים ממה שהגברים שאיתם נפגשתי סיפרו. את מדברת על שפת הגוף, על האווירה בלשכה. בואי ניפגש'.

     

    "ישבנו שלוש שעות בגן ציבורי בירושלים. צחקתי ובכיתי והראיתי לה איך זה בדיוק נראה. איך יצחק רבין היה עומד, מי ישב ליד מי בלשכה. דיברתי איתה לא על הדמות הציבורית, אלא דווקא על האיש הביישן והמופנם מאוד. סיפרתי לה למשל שלרבין לא היה נעים שאני מפנה את המאפרות המלאות בדלי סיגריות. הוא אמר לי, 'תקראי לאחת הנשים במזנון שתפנה', אבל לא היה זמן לחכות לה בין כל הפגישות, אז יום אחד מצאתי את עצמי מפנה את המאפרות עם ראש הממשלה. או על קערת השוקולד שהייתה למזכירות שלו על השולחן. לפעמים הוא היה עובר ושואל, סמוק כולו, 'אני יכול לקחת בבקשה?' אחר כך הייתה לנו עוד שיחת טלפון ואז מאיה החליטה להכניס את בת דמותי להצגה. היא שאלה אותי אם מפריע לי שיקראו לה גם מרית ואמרתי לה שלא. כל הזמן נראה לי שמה שהיא עושה זו משימה בלתי אפשרית. איך ניגשים לנושא כזה בלי להכיר באמת את הבן אדם?"

     

    וכך הפכה הבקשה הטכנית של המחזאית לדמות מרכזית בהצגה, שמחזירה אותנו לשנה שקדמה לרצח ראש הממשלה – ימי חטיפתו של החייל נחשון וקסמן ז"ל – עוברת לאורך כל ההיסטוריה העקובה מדם ובו־זמנית זורקת אותנו קדימה, אל העתיד, שנראה כשחזור מדויק של הימים שקדמו לרצח רבין – רק בלעדיו.

     

    כשאנחנו מגיעות ל"הבימה" מקדמת ערד את פניה של דנון בהתרגשות. "אני מאוד מקווה שתיהני ממה שתראי", היא אומרת. "וואו, מרית האמיתית!" שמחה לקראתה איילת רובינסון, השחקנית שמגלמת את דמותה. שתי הנשים בוחנות זו את זו. "המלבישה עשתה עבודה מצוינת", אומרת דנון, "זה יצא כל כך מחויט, כאילו לקחת את הגרדרובה שלי".

     

    דב רייזר, שמגלם את יצחק רבין, מצטרף לחבורה. "או, כבוד ראש הממשלה", לוחצת דנון את ידו ואומרת: "אף פעם לא קראתי לו בשמו הפרטי. אתם יודעים, השתדלתי שזו לא תהיה סחבקייה". היא שואלת את רייזר: "אתה כל ההצגה עם סיגריה?" והשחקן אומר שהסיגריה נעוצה בין אצבעותיו כמעט כל הזמן. "אז לימדו אותך לפחות איך לעשות את הכיבוי שלו?" מקשה דנון ומדגימה עם רגלה את התנועה המדויקת. כך מעך ראש הממשלה המנוח את הסיגריה שלו.

     

    נשמות קשורות זו בזו

     

    כמה ימים קודם לכן ישבו על אותם כיסאות אדומים ב"הבימה" יהודה ואסתר וקסמן, הוריו של נחשון ז"ל, וכמו דנון התרגשו עד דמעות. "ההצגה החזירה אותי לאותם ימים", אומר יהודה וקסמן. "השחקנים, במשחקם המצוין, הצליחו לקחת את הסיפור ולהחדיר שוב לליבי את כל הרגשות שהרגשתי אז".

     

    רבין נורה למוות בי"ב בחשוון, יום קבורתו של וקסמן שנה קודם, ושניהם נרצחו במרחק עשר דקות מביתם, כשם ההצגה שביים שי פיטובסקי. אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה לבחירתה של ערד להתמקד דווקא בימי החטיפה. המחזה שלה מתאר את השתלשלות האירועים בפרשת חטיפתו של קסמן ואת האופן שבו התמודד ראש הממשלה עם הימים הקשים, בהם חזון השלום שלו עמד למבחן, שנה לאחר שחתם על השלב הראשון של הסכמי אוסלו.

     

    נחשון וקסמן, לוחם גולני, בנם השלישי מתוך שבעה של בני הזוג וקסמן, נחטף ב־9 באוקטובר 1994 בצומת הטייסים, בזמן שהמתין לטרמפ, על ידי ארבעה מחבלי חמאס שהתחפשו למתנחלים. הוא הוחזק בביר־נבאללה, מצפון לירושלים. בקלטת שצילמו החוטפים העביר וקסמן בקולו את דרישתם מראש הממשלה: שחרור השייח' אחמד יאסין ו־200 אסירים עד יום שישי ב־8 בערב. את הקלטת הם העבירו דרך עזה על מנת לטשטש את עקבותיו של החייל החטוף.

     

    רק ביום שבו פקע האולטימטום התחוור לארגוני הביטחון שוקסמן מוחזק בביר־נבאללה ולא בעזה. רבין אישר את תוכנית הפריצה לבית. מיד עם הישמע הפיצוץ, נורה וקסמן הכפות על ידי אחד החוטפים. לוחמי סיירת מטכ"ל הרגו את המחבלים. במהלך המבצע נהרג סרן ניר פורז.

     

    ההצגה מתארת את הימים הקריטיים עד תום פקיעת האולטימטום, כשרבין ניצב מול דילמה מנהיגותית ואישית אדירה בעוד שעון עצר קוצב את חייו של וקסמן. מולו מתייצבים הוריו, המתחננים על חייו, וגם מקהלה יוונית של אמהות שכולות – מכל מלחמות ישראל וגם מאלה שעוד יהיו.

     

    הלב של דנון נחמץ כשרבין שעל הבמה מרים כוסית שמפניה לכבוד השלום, ביום שבו בישרה לו שהוא עתיד לקבל פרס נובל לשלום יחד עם פרס וערפאת. ובעודם משיקים כוסיות, מתפרסמת הקלטת המדווחת על חטיפתו של נחשון. בצידה הימני של הבמה ניצבים הוריו של החייל החטוף, צופים בתמונות של בנם המוחזק בשבי, מזועזעים ואחוזי אימה.

     

    "קראתי פעם ראיון עם יהודה וקסמן, שבו הוא אמר שבאופן מיסטי הנשמות של רבין ושל נחשון קשורות זו בזו, וזה מאוד ריגש אותי", מספרת ערד. "נזכרתי בזה כשהבימה פנו אליי וביקשו שאכתוב מחזה לציון 20 שנה לרצח. בהרבה מובנים המחזה עוסק בקונפליקט בין הרגש לשכל – רבין מייצג את האיפוק, הריסון, ההובלה של ההיגיון, והשכול והפחדים שלנו כעם זה מה שמניע את המדינה. אני חושבת שבאותם ימים, עד פקיעת האולטימטום, רבין היה ברגע קריטי של החלטה איזו מדינה נהיה: מדינה מזרח־תיכונית מונעת רגש ואמוציות, או מדינה שמונעת מקול ההיגיון".

     

    בלי מילת פרידה

     

    האולם מחשיך ודנון לוקחת נשימה עמוקה. על הבמה יושבת בת דמותה בשיער אסוף ואיפור מוקפד. היא יושבת זקוף, עיניה נוצצות, מלאות עצב. ואז היא פותחת במונולוג:

     

    "את הקשר הכי טוב, הכי אישי, בואי נגיד, היה לי עם אריק. הוא ידע עליי הכל. אבל את יצחק רבין... עם רבין היה לי הקשר הכי מיוחד... אפילו ש... הוא לא ידע עליי כלום. אני לא חושבת שהוא ידע אפילו איך קוראים לבעלי. זה לא שהוא לא התעניין, הוא פשוט היה איש סגור, מופנם. הוא לא היה סחבק. איש שפניו מעלים סומק בכל דו־שיח סתמי במסדרון. אני לא אשכח את היום בו נכנס ללשכת ראש הממשלה. הוא התיישב על הכיסא של שמיר ובבת אחת, כמו שהוא נהג לומר: 'השתנו סדרי העדיפויות!'... סדרי עדיפויות?! השתנו סדרי עולם! אני זוכרת שפתחתי את ספר הטלפונים והיה כתוב שם, בכתב יד 'ערפאת'!"

     

    המזכירה הנאמנה שעל הבמה משיגה לרבין את ערפאת, מבטלת עבורו את כל הפגישות, מפנה את היומן עד ליום שישי שבו יפוג האולטימטום. וראש הממשלה שעל הבמה לא מוותר לרגע על חלומו, נאחז בשאיפה לשלום בציפורניים, גם כשהאמהות השכולות מציגות בפניו את העתיד לבוא, את חטיפתו של גלעד שליט לעזה ואת שחרורם של יותר מאלף מחבלים. "אף אחד לא ימשיך את המלחמות שלך על השלום, יצחק", הן אומרות לו, ודנון לוקחת נשימה עמוקה. "וואו", היא אומרת בשקט.

     

    קירות התפאורה נפתחים וחושפים עשרות זוגות נעליים שחורות צבאיות, עמוסות חול. רבין יושב לבד, סיגריה בידו, כתפיו שפופות. מקהלת האמהות מפזרת את החול סביבו. דנון הצופה מניחה יד על ליבה. "לאה קופמן! אמא של מנחם קופמן!" קורא רבין בפליאה. "אתה זוכר אותו?" שואלת האם, ורבין עונה: "אני זוכר כל שם של כל לוחם שלי מחטיבת הראל שנפל". "אתה זוכר את כל 418 השמות?" שואלת קופמן, ורבין משיב: "את כל 418 הפרצופים".

     

    דנון שעל הבמה אומרת:

     

    "רבין לא היה אדם שמשתף. הוא לא היה האדם שיגיד 'אני מוטרד' או 'אני מאוד שמח'. מהסיור הזה, שהתנפל עליו פעיל ימין, כולם חזרו מזועזעים. המומים. אבל הוא? הוא אף פעם לא הראה פחד, היסטריה. מי יודע מה עבר אצלו בראש".

     

    "הוא באמת לא היה אדם שמשתף", תאמר אחר כך מרית דנון, "ובהצגה הוא שוב היה לפניי: המנהיג הבודד. המחזאית וגם השחקן הצליחו להעביר את הבדידות הזאת, הבדידות בתהליך קבלת ההחלטות שראיתי אצל כל ראשי הממשלות, שמהבוקר עד הערב הם מוקפים עשרות אנשים, אבל ברגעים האמיתיים הם מאוד לבד. ברגע קבלת הפתק על פיגוע רב נפגעים, ברגע של יציאה למבצע. זה רק אתה ואלוהים ואין אף אחד לידך.

     

    "שרון, לעומת רבין, באמת מאוד שיתף בתחושות וברגשות. כמה ימים לפני ההתנתקות נכנסתי בבוקר ללשכה והוא אמר לי, 'מרית, חלמתי בלילה חלום נורא שאני משתלשל עם חבל לבאר והחבל נקרע'. החלום מעיד על סערת הרגשות שהוא היה נתון בה. רבין בחיים לא היה מספר דבר כזה".

     

    את מאורעות השבוע שבו הוחזק וקסמן בשבי דנון כמעט שאינה זוכרת. כך גם הודחקו מזיכרונה רגעים רבים מהימים שבאו אחרי רצח רבין. "יש לי ממש בלק־אאוט מוחלט", היא אומרת. "אני חושבת שזה סוג של הגנה". וכך מספרת השחקנית על הבמה:

     

    "אני בעצמי לא נסעתי לעצרת. הייתי צריכה לנסוע. לא חשבתי שזה יהיה אירוע משמעותי כל כך ובטח שלא העליתי על דעתי שלא אראה אותו יותר שוב לעולם... תביני, אני הייתי צריכה להיות בלשכה למחרת ב־7 וחצי בבוקר, ורבין, הוא מעולם לא איחר אפילו בדקה. מוצאי שבת, למחרת מתחיל עוד שבוע. אז הלכתי לישון מוקדם".

     

    באותו לילה, אחרי הרצח, ישבו שתי מזכירותיו של רבין עם לאה אשתו בבית המשפחה. כשחזרה דנון לביתה, בחמש לפנות בוקר, מצאה פתק עם הודעה ממזכירתו של המזכיר הצבאי: "ב־7 וחצי תהיי בלשכה. פרס יגיע". דנון הספיקה רק להחליף בגדים ונסעה ללשכה. היא התיישבה על כיסאו של רבין ופתחה את המגירה.

     

    "זה היה נורא", היא משתנקת. "הכל היה באמצע. חפיסת סיגריות קנט – באמצע, אנטיביוטיקה – באמצע, משחת שיניים – באמצע. חיים שלמים נצררים בשקית קטנה. כששרון קיבל את האירוע השני, כשהוא אושפז ומאז לא קם, הייתה לי תחושה דומה. פתאום צף לי הכאב של רצח רבין. ההליכה הזאת בחטף, בלי יכולת להיפרד, להגיד מילת פרידה, מילת אהבה, מילת הערכה.

     

    "כי העבודה הזאת זה לא מקום עבודה, זה החיים. ופתאום האדם נעלם בצורה כזאת טרגית ולא אמרת לו מילה. לא אמרת לו 'מאוד אהבתי לעבוד איתך', 'היית ראש ממשלה נפלא', 'הייתה תקווה בתקופה שלך', 'הרגשתי שיש אור בקצה המנהרה'. וגם את המשפט שחוזר בהצגה: 'אף אחד לא יעשה את המאבק על השלום במקומך'.

     

    "בתקופה של רבין זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני לצד מנהיג שיש לו אומץ ללכת עד הסוף, גם אם הוא ישלם על זה מחיר פוליטי. היה לי מאוד קשה בהצגה לחוות שוב את הימים הקשים ואת הרצח עצמו, אבל גם את מה שקרה אחר כך ואת מה שלא קרה וכנראה גם לא יקרה. זו בעצם הצגה עלינו, על מה שקרה לנו מאז".

     

    פגישה לפני הקבורה

     

    אחד מרגעי השיא בהצגה הוא הפגישה בין רבין לאמו.

     

    "'אני מבקשת שתלבש אפוד מגן, יצחק'. 'אמא, גם את כאן?' 'אני כאן עם משפחת האמהות השכולות'. 'את לא אמא שכולה'. 'אבל אני אהיה'. 'איך את יכולה להיות אם שכולה אם את כבר לא בחיים, ובנך כבר מלאו לו בינתיים 72?' 'כל אמא שבנה נהרג במלחמה היא אם שכולה, גם אם היא כבר לא בחיים וגם אם בנה בן 72, או שלוש'. 'אבל בנך לא נהרג במלחמה. בנך עושה עכשיו שלום'. 'בני נלחם עכשיו על השלום... אתה ניצחת מלחמות רבות, יצחק, אבל בקרב הזה על השלום אתה תפסיד...לבש אפוד מגן, אני מוכרחה להתערב עכשיו, אני אמא שלך!... הגורלות שלכם קשורים, יצחק'לה. שניכם תמותו, אתה ונחשון. שניכם תירצחו בי"ב בחשוון, הוא עשר דקות מהבית שלו ואתה עשר דקות מהבית שלך'".

     

    הרגעים האלה ריגשו במיוחד את בני הזוג וקסמן. "הרעיון שגם אמא מתה יכולה להיות שכולה זו גאוניות של המחזאית", אומר וקסמן, בעצמו מנהל ובמאי בתיאטרון הקהילתי "שבט יהודה". "המחזה שלה מעביר את התחושה שאנחנו חיים בעולם שאין לנו שליטה עליו, שהגורל הוא הקובע ולא רצון האדם. גם הרצון לעשות שלום לא מצליח לנו.

     

    "ההצגה גם מעבירה יפה מאוד את העובדה שכשהשב"כ חושב על קונספציה, קשה לו לזוז מילימטר. עובדים לפי קונספציות גם כשהמחבל צועק על חוקר השב"כ, 'אתה לא מקשיב לי, הוא לא בעזה', אבל החוקר לא מוכן לשמוע. הסכסוך הזה בינינו לבין הפלסטינים פוגע בשני הצדדים בצורה קשה, וההצגה מעלה הרבה שאלות ועצב גדול".

     

    באוקטובר 94', אחרי שהקלטת של בנו המדקלם את דרישת חוטפיו הופצה, שוחח וקסמן עם רבין בטלפון. "ביקשתי ממנו לשחרר את השייח' יאסין. רבין אמר לי שהוא לא ישוחרר בשום אופן מהכלא, כי הוא ראש החמאס ואת ההסכמים רבין עשה עם הפת"ח, עם יאסר ערפאת. הוא אמר שהוא לא מתכוון לחזק את החמאס בעזה. 'אני נתתי נשק לערפאת, ואני לא מעוניין לשחרר את ראש החמאס שעומד נגדו. לכן יאסין ימות בכלא', אמר. וכמו שמראים את זה יפה במחזה, בראש סדר העדיפויות של רבין היו הסכמי השלום שהוא חתם באוסלו עם ערפאת. כל מה שהפריע לו, הוא הזיז הצידה. גם חטיפת נחשון הייתה לו מכשול בדרך לשלום.

     

    "הפעם הבאה שדיברנו הייתה כשרבין הגיע אלינו הביתה אחרי הרצח. הוא בא מיד בצאת השבת, לפני הקבורה של נחשון, יחד עם אהוד ברק, שהיה אז הרמטכ"ל. ביקשתי מכולם לצאת, כדי שנוכל לדבר בארבע עיניים. שאלתי אותו, 'תגיד לי, למה לא נכנסת למשא מתן עם המחבלים דרך התקשורת? הרי היה להם שם רדיו וטלוויזיה באותו בית. יכולת להבטיח להם שאתה מוכן לשקול שחרור אסירים, לפחות כדי להקל על הפעולה הצבאית ולא להיכנס לבית בצורה כל כך ברוטלית ולסכן את החיילים ואת נחשון'.

     

    "מאוד חרה לי שלא היה דיבור עם המחבלים עצמם, כי אני פניתי למחבלים בנשק היחיד שהיה לי כאדם פרטי והצעתי כסף, בניגוד למה שמוצג במחזה כאילו אשתי הציעה ואני סירבתי. רציתי להיות איתם בקשר, אם ממשלת ישראל לא מנהלת איתם משא ומתן. חוץ מזה רציתי שנחשון יראה אותי, שיראה שאבא שלו עושה משהו בשבילו".

     

    רבין שמר על קשר עם משפחת וקסמן. "הוא היה מתקשר לשאול לשלומנו, לאחל חג שמח והייתי מברך אותו שיצליח בדרך שהוא הולך בה. טסתי איתו לטקס הסכם השלום עם ירדן. שמחתי מאוד על הסכמי אוסלו ושמחתי מאוד שיש אדם שיש לו את האומץ להוביל אותנו, לקרב אותנו לשלום. כולנו רצינו שיהיה שלום, שהסבל הזה שאנחנו עוברים פה ייגמר. אפילו נפגשתי עם אחד מהאבות של חוטפי נחשון, אבל זה נתקע כי בחמאס איימו עליו שיהרגו אותו אם ימשיך את הקשר איתי.

     

    "בערב סוכות לפני 20 שנה עוד הספקתי לדבר איתו. אמרתי לו שאני איתו, וכאדם דתי הדגשתי שכתוב בתורה שזו מצווה גדולה לרדוף אחרי השלום. אני גם זוכר שסיפרתי לו שהנביא ישעיהו מדבר על כך שכולנו נעלה יחד לירושלים ונתפלל יחד, כל הדתות, נקבל אחד את השני. אמרתי לו שעוד נזכה להגיע לימים שכל העמים יוכלו לעלות לירושלים להתפלל יחד, ורבין ענה 'אמן'.

     

    "כשהוא נרצח, הרגשנו כאב עצום. השאלה היא האם התקווה לשלום לא נרצחה איתו, ואין לי תשובה על זה. ראינו שגם פרס לא הצליח ואפילו שרון שהלך בכיוון לא הצליח, ואחר כך לא בחרו באנשים שימשיכו את הדרך. זה כואב שאנחנו קורבנות של המצב הזה".

     

    על הבמה, אחרי שתיקה ארוכה, רבין נותן את הפקודה לפרוץ לבית שבו מוחזק נחשון וקסמן. "החיילים האלה יצאו מהבית על מנת להציל את הבן שלי", יגיד אחר כך האב. "כל אחד ואחד מהם ידע שהוא יוצא למבצע מסוכן, ובכל זאת הם הסתערו על הבית והיו מוכנים לתת את נפשם כדי להציל חייל ישראלי שבוי שהם לא מכירים".

     

    האמהות השכולות בהצגה חוזות את העתיד ומבשרות לאמהות של לוחמי סיירת מטכ"ל שיצאו לפעולה כמה בניהן יעשו חיל בעתיד. ורק אמו של ניר פורז ממתינה לשמוע מה יעלה בגורל בנה.

     

    הנער שעוד יירצח

     

    על הבמה פוגש רבין גם את רחל פרנקל, שבנה נפתלי נחטף ונרצח בקיץ שעבר יחד עם גיל־עד שער ואיל יפרח. בזמן הפגישה האם בהיריון. רבין מספר לה שהוא רואה בעיני רוחו שני מצבי עתיד אפשריים: "אחד טוב, בו ארצות ערב חותמות איתנו על הסכם הגנה עתידי, יישובי עזה פורחים, צופרי האזעקות מחלידים ומעלים אבק. ראיתי עוד עתיד מלא בשנאה כה עזה. ראיתי שלושה נערים שנחטפים. אחד מהם הוא בנך השני". האם השכולה מתחננת בפניו, "בבקשה אדוני ראש הממשלה", אך הוא ממשיך לתאר בפניה נבואת זעם:

     

    "יהודים בני טובים ישרפו נער ערבי בעודו בחיים. יהיו שיבקשו לגנות את המעשה הלא אנושי הזה, אבל השנאה תגבר על החמלה, והפיות של שוחרי השלום ייסתמו באלימות!... ראיתי רקטות של חמאס נופלות במטחים על כל עיר בארץ כמו ברד, ועם מפוחד יושב תחת מטרייה ענקית של ברזל. ראיתי פצצות מן האוויר שיהפכו את אדמת עזה לבית עלמין אחד גדול שהריסות הבתים משמשות בו מצבות... והמילה 'שלום' מנותקת כל כך מהמציאות עד שמי שמשתמש בה נחשב לתמהוני.

     

    "על העתיד הראשון שראיתי אני נלחם עכשיו, ובשביל העתיד הזה אני לוקח את ההימור הנורא הזה. אני מהמר על החייל היושב בשבי מחבלים, ואני יודע שאין נחמה להוריו בכך שבנם עלול להיות קורבן של שלום. אבל העתיד השני שראיתי מפחיד אותי יותר. ראיתי וידעתי שעכשיו אנו עומדים בפני רגע מכריע: איזה משני העתידים מצפה לנו? ומה המחיר?"

     

    כשהמסך יורד, איילת רובינסון קרבה, נרגשת, אל דנון. השתיים מתחבקות חיבוק ארוך ומוחות את דמעותיהן. "כשידעתי שאת יושבת בקהל", אומרת רובינסון, "המילים קיבלו עוד משמעות. הכאב התעצם והתעצם". סביבן נאספים השחקנים האחרים. דמעות עומדות בעיני כולם. "זה לא קורה הרבה בתיאטרון, שאדם מהסיטואציה האמיתית מגיע", אומר אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה, "זה מאוד מרגש את כולנו".

     

    "זה היה כל כך קשה לחזור לתקופה הנוראית ההיא", מודה דנון. "באחת השיחות שלנו סיפרתי למאיה שבחודשים הראשונים שאחרי הרצח, בכל פעם שהייתי הולכת לשירותי הבנות בלשכה מצאתי שם מישהי שיושבת ובוכה. פתאום בן אדם נעלם ולמחרת, בשבע וחצי, פרס מגיע. אנחנו הרגשנו שאי־אפשר פשוט לדפדף את מה שהיה".

     

    ואחרי שהיא מחמיאה לשחקנים – לרובינסון שהיטיבה כל כך להיכנס לנעליה, לרייזר שאימץ אפילו את תנועת מעיכת הסיגריה שהדגימה לו – דנון מתנצלת ואומרת שדווקא בגלל זיכרון הימים ההם לא תגיע לפרמיירה החגיגית. "זה כואב מדי. יהיה לי קשה לראות את כולם, את כל האנשים מאז, בחבורה אחת, ורק אחד חסר". ¿

     


    פרסום ראשון: 02.10.15 , 00:50