שאלת היום: האם לנתניהו יש חלק בהידרדרות המצב הביטחוני?

אריאלה רינגל הופמן ובן דרור ימיניעדכון אחרון: 06.10.15 , 00:15

נרדם במשמרת שלו / אריאלה רינגל הופמן

התשובה היא כן. כן, כי זה קורה במשמרת שלו. כן, כי ההידרדרות הזו נמשכת כבר למעלה משנה והיא לא נפלה עלינו יש מאין. כן, משום שכל ההתנהלות שלו כראש ממשלה, ושל הממשלה כולה תחת הנהגתו, היא התנהלות שחוגגת על ההפוגות בין ההתפרעויות/האינתיפאדות, ומתעוררת לחיים כשהן כבר נוקשות באלימות אכזרית על דלתות הבית. ובעיקר בעיקר משום שבנימין נתניהו מחמיץ כבר קדנציה שלישית את ההזדמנות לשנות את סדר היום, להחליף את השיח. לפתוח במה שהוא עצמו הגדיר כ"משא ומתן בלי תנאים מוקדמים".

אז נכון שאבו־מאזן הוא הפרטנר האחרון שמי שמאמין בדו־קיום מאחל לעצמו, ונכון שהפלסטינים כמאמר הקלישאה לא יחמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות, ונכון, מאוד אפילו, שלא הכל תלוי בנו, ועדיין יש מה לעשות.

התעקשות לדבוק בנוסחאות עקרות, ולהאמין שיום אחד הן יילדו תינוק חי, היא כישלון המונח לפתחו של נתניהו. גם אם — וזו כמובן זכותו המלאה — רעיון ארץ ישראל השלמה הוא חלק בלתי־נפרד מתפיסת עולמו. רק שתפקידו של ראש ממשלה מחייב יותר מאשר לדבוק באמונתו. הוא מחייב, למשל, לבדוק עד כמה היא ישימה. והאירועים האחרונים מלמדים כי נתניהו לא השכיל לייצר מסלול אלטרנטיבי כזה שמלמד שישראל אכן מוכנה לפשרה, גם אם חלקית וזהירה. שישראל מבינה שלא חטיבות החי"ר הן הערובה לשקט, וכך גם לא תוספת כוח אדם והקלות בהוראות לפתיחה באש. שישראל מבינה ומפנימה שרק הליכה להסדר תבטיח סיכוי, קטן ככל שיהיה, לרגיעה.

ובשביל זה ראש הממשלה לא צריך היה לחזור בבהילות מארה"ב כמו שדרשו, בתזמור מדאיג, פוליטיקאים מהאופוזיציה עם מומחים בבניית פניקה והיסטריה מימין. היה לו מספיק זמן לעשות את מה שצריך לפני וושינגטון, וחשוב יותר — יש לו זמן ואפשרות לעשות את זה גם עכשיו.

בן דרור ימיני

המתפרעים לא צריכים סיבה / בן־דרור ימיני

כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה, האצבע המאשימה הופנתה לאריאל שרון, שהתעקש לעלות לביקור בהר הבית. ייתכן שזה היה ביקור מיותר. אבל עברו ימים, יועצי ערפאת התראיינו, התגלו מסמכים, והתברר שהביקור היה לא יותר מתירוץ. אולי טיפה בחבית של שמן שכבר הייתה שם.

עכשיו הסיפור הזה חוזר על עצמו. יש מי שמעדיף להאשים את נתניהו. אין שום צורך להסכים עם הדרך הפוליטית שלו כדי לדעת שאם יש משהו שהוא לא רוצה, זו התלקחות על רקע מתחים באגן הקדוש. הרי ההצהרות שלו נגד שינוי הסטטוס־קוו בהר הבית נאמרות בערך פעמיים ביום. רק שוטה־חרש מסרב לשמוע אותן.

אין שום צורך בשרון או נתניהו כדי להדליק את הר הבית. יש צורך להתבונן בהיסטוריה של המקום, מדובר בעלילת "אל־אקצה בסכנה". מי שהתחיל בה הוא המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל־חוסייני, כבר בשנות ה־20 של המאה הקודמת. עיקר העלילה הוא שהיהודים מתכוונים למוטט את מסגדי הר הבית כדי להקים שם בית מקדש. לרוב היהודים זה נשמע כמו בדיחה. אבל בחוגים מסוימים בעולם המוסלמי זה דווקא עובד.

עובדתית, השלטון הישראלי העניק שליטה למוסלמים על המקום שהוא קדוש לא רק להם, אלא המקום הקדוש ביותר ליהודים. זה לא עזר. העלילה, כדרכן של עלילות, ממשיכה להתפשט. בעשור האחרון נושא את הדגל הוא בעיקר השייח' ראאד סלאח. הוא מקדיש את חייו להפצת העלילה. הוא מטיף ומסית ודורש מהפלסטינים להקריב את חייהם נגד המזימה היהודית.

הצעירים שמתפרעים בירושלים אינם זקוקים לתהליך מדיני וגם לא להסדר שלום. הרי האינתיפאדה השנייה פרצה בדיוק בימים שבהם יוסי שריד ויוסי ביילין היו שרים בכירים וישראל הייתה מוכנה לפשרות. כך שאין צורך להסכים עם דרכו של נתניהו כדי להבין שמי שמפנה נגדו אצבע מאשימה, מוסיף שמן למדורת העלילה.