"זה שאני חושב פעמיים מה להגיד אומר שהפנמתי את שלטון הפחד. אבל אני כן מרשה לעצמי לומר שאני שמאלני ואני נגד הכיבוש. אם בגלל זה אני אקבל הודעות, אז יאללה"
לפני שיוסי מרשק נכנס לכוננות ספיגה, הוא חוזר אל הגירושים של הוריו, החוויות הקשות מהצבא, הטלטלה מרצח רבין, ההלם כשמגדלי התאומים נפלו לנגד עיניו והרגע שבו הקריירה שלו סוף–סוף הניעה עד שהגיע למעמד של אחד השחקנים העסוקים והאהובים בישראל. כעת הוא מככב ב'פרודים' ומתכונן בהתרגשות לתפקיד חייו: להיות אבא
יוסי מרשק נקרא על שם אח של אמא שלו, יוסף אלגמיס ז"ל, שהסתער על האויב בקרב בחאן־יונס, ונהרג ביום הראשון למלחמת ששת הימים. "ואני גם מאוד דומה לו", הוא מוסיף. "אז לאמא שלי לא היה קל כשהלכתי ליחידה קרבית". ובכל זאת מרשק מצא עצמו שם, הרי לא ציפיתם אחרת מהצבר הסחבקי הייצוגי שלנו. הוא מתנדב ב־87' לסיירת מורן ומגיע אל לב האינתיפאדה הראשונה.
"סיימתי את השירות עם חברון והתחלתי עם שכם", הוא מספר. "מהומות מסביב, אללה יוסתור. נשלחנו לשם בפקודתו של רבין, 'לשבור ידיים ורגליים'. אבל משהו שם הרגיש לי מאוד לא תקין. רק אני ועוד אחד הצלחנו להתחמק. לא שברנו. עד שהגיע לילה אחד שהלכנו שם בין הבתים. והמפקד אמר לי, 'נשאר לי רימון. מה אעשה איתו?' וזרק אותו. לתוך בית. פתאום התחילה המולה מטורפת. מהבית יצאו החוצה כולם, ותינוק בן מעט מאוד חודשים בכה. אבל אנחנו המשכנו ללכת. לא יודע מה עלה בגורלו.
"וזה היה סיפור קטן מתוך הרבה מאוד דברים נוראיים שנעשו. ולא שאני בא ומלכלך עכשיו, זה לא 'שוברים שתיקה', ולא דיווחתי על זה בזמן אמת - כי אתה הופך לחלק מהדבר הנוראי הזה שאנחנו עושים - אבל זה מאוד־מאוד הפריע לי. נכנסתי לצבא עם מוטיבציה, ופתאום ראיתי מה קורה. אני מאמין שכאבי הגב שהתחילו לי אחר כך, שהורידו לי פרופיל, התחילו מהראש".
מרשק ממהר לטהר את הרגע הרציני בחיוך. ככה זה איתו. "משם יצאתי לקורס חובשים וסיימתי את השירות במרפאה. נעשיתי רס"פ, מה זה קשוח. החזיק בדיוק שבוע אחד. באתי למסדר ומישהו הפליץ. 'מי הפליץ?' אף אחד לא ענה. אמרתי, 'אני רוצה שמי שהפליץ, יניילן לי נוד ויביא למסדר הבא'. משם כבר נשברה כל הפסאדה".
דיבור פוליטי מטריד את מרשק. כשהשיחה גולשת למקומות האלה, הוא עוצר, מהסס, מבקש לנסח בזהירות, מוודא אחר כך שמשהו לא יתפרש שלא כהלכה. אבל בניגוד למרבית הקולגות שלו, הוא לפחות לא מתבייש לחשוף את החשש. "במהלך 'היהודים באים' קיבלתי הודעה בפייסבוק ממישהו דפוק משהו טוב", הוא מגלה. "'שתמות אתה וכל המשפחה שלך ושתבוא עליך קללה ואיך אתה מעז לעשות סדרה שמאלנית ושיבוא יגאל עמיר וירצח אותך ואת כל השמאלנים'. אז התגובה הראשונה שלי הייתה לחץ. לך תדע, אולי אחד כזה יבוא ליד הבית שלי וידפוק לי כאפה. התקשרתי לנטלי מרכוס, התסריטאית. היא צחקה עליי. 'מה, אתה מפגר? רק הודעה אחת? בוא תיכנס לחשבון שלי, אתה לא מבין מה הולך שם בכלל'".
הרבה אמנים הורידו ומורידים את הראש כדי לא להפוך לאורנה בנאי 2.
"זה חמור מאוד, אבל אני לא יודע מה להגיד על זה בכלל. אני זוכר שפעם ב'הכל הולך' הייתי צריך לעשות משהו, ופשוט שיקשקתי ממה שאגיד. ממש רשמתי לי מה לא להגיד. ראיתי עכשיו את מודי בר־און, נדמה לי, שנשאל, 'מה אתה אומר על מירי רגב?' והוא ענה, 'עזוב, לא רוצה להתעסק בזה'. עכשיו, אין מה להגיד? יש. אבל להיכנס לדבר הזה? פשוט מסוכן להגיד מה שאתה חושב. וזה נורא".
אז לא לשאול אותך על סערת מירי רגב?
"אפשר. שני הצדדים פשוט דבילים. ואלה שמדברים על 'בהמות', זה עוד יותר מעצבן, כי זה מוציא אותנו, האמנים, כל כך רע. אני רואה בקביעות כל ערב חדשות. להרגיש שייך, לא יודע למה. וזה נורא מגוחך כל העניין, איך שמציגים שם דברים. מציירים תמונה מאוד לא נעימה ובגלל זה אני יכול להבין איך משטות שאמן אומר, בום!"
אי־אפשר להכחיש שמתפתחת פה מעין מלחמת תרבות. מזרחים־אשכנזים, פריפריה־מרכז, ימין־שמאל.
"וכולם מפספסים בגדול. בזמן כל כך קצר זה הגיע לשיח כל כך תפל. על מה הוויכוח עכשיו? אני באמת שואל. הרי מתעסקים בשטויות. מה זה, 'לא קראתי צ'כוב?' סבבה, לכו תנייקו, לא קראתי צ'כוב. אבל זה נעשה כלי ניגוח מאוד חלול. 'אני לא קראתי את צ'כוב ואתה לך תזדיין' - זו בעיה. ואם ככה אתה הופך את עצמך למקובל, זה בעייתי מאוד (משתתק לרגע). זה שאני חושב פעמיים מה להגיד לך אומר שהפנמתי את שלטון הפחד. בא לי להגיד, נשבר לי הזין ממשהו - ואני לא אגיד את זה. (מחייך) אז אני כן מרשה לעצמי להגיד שאני שמאלני ואני נגד הכיבוש. ואם בגלל זה אני אקבל הודעות, אז יאללה. די".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
אפשר לקוות ולהאמין שהוא יעבור גם את זה בהצלחה. "אמן שמאלן" שהוא גבר־גבר עם חיוך שובה לב, גינונים טבעיים של דחילק וסדרת תפקידים שמתיישבת עליו יופי ושהובילה אותו ממשבצת הבחור הנחמד שבצד לקדמת המסך המקומי. 'הכל דבש', 'פלפלים צהובים', 'היהודים באים', 'הכל הולך', 'מנפאואר', 'זינוק בעלייה', 'שושנה חלוץ מרכזי' ועוד ועוד. בקרוב ייצפה שוב בערוץ 2, הפעם ב'פרודים', סדרה חדשה של רשת. מרשק הוא מהשחקנים הכי עסוקים בתעשייה.
סופסוף מרוויח טוב?
"מתפרנס יפה, תודה לאל. אבל אין לי בית, אחי, גרים בשכירות. השלמתי עם זה שלא אגור בדירה משלי, אתה הרי מדבר על 3.5 מיליון שקל. אז רק אם אפרסם בנק, ולא שיש לי בעיה עם זה. זו האופציה היחידה. לי לא תהיה דירה. אבל עזוב, יש עבודות יותר גרועות ועבודות הרבה יותר גרועות. אז יאללה, מה אתה, מפגר? תגיד תודה".
ממתי אתה מבין שאתה בליגת־העל והרחוב מתחיל להגיב?
"מאז 'פלפלים צהובים'. אבל מה זה תגובת הרחוב? הנה, היום הלכתי לתקן את המחשב. הייתה שם מישהי בדלפק, 'תשמע, אני לא אומרת את זה לאף אחד, אבל אני מתה עליך, אתה שחקן טוב'. אוקיי, סבבה. נו, אז מה עושים עם זה? ומצד שני שיחקתי ב'קופיקו'. המון ילדים משגעים אותך, ולזה אין לי סבלנות. מבקשים להצטלם, 'שלומקה, שלומקה!' וזה לא נגמר. אז אני כן נענה, אבל לא ב'בוא חמוד', ממש לא. עד שפעם אחת ארבו לי בבריכה שאני שוחה בה, ופתאום התפרצתי עליהם. מודה".
נעשית ידיד הפפראצי?
"מה פתאום! זה משהו שאני בז לו. יש כאלה שחיים מזה, מ'להיות מפורסם', וזה גם איפה שהכסף, אגב. שיהיה לך חשבון אינסטגרם ותשים שעון על היד - שעון שחברת השעונים משלמת לך כסף כדי שתעשה את זה. אז אני? הייתי פעם אחת בהשקה, של חברת אופנה. קיבלתי 1,500 שקל לקנות בגדים, ובזה זה הסתיים. זה היה מאוד מביך. מאוד. את האמת, אולי הייתי מוכן ללכת להשקה רק פעם אחת, בשביל עגלת תינוק. אבל לא, אני מאוד־מאוד לא אוהב את זה".
מרשק זקוק לעגלה כי בת זוגו בשנה האחרונה, השחקנית נעמי לבוב, צפויה ללדת בפברואר את בתם. האב לעתיד לא מסתיר את ההתרגשות והכמיהה. "הלוואי שנעמי תוכל לעשות קמפיינים וסדרות, ואני אוכל לשבת עם הילדה בבית", הוא אומר. "רציתי ילד המון שנים. וכן, היה בזה המון תסכול. כל החברים הכי טובים שלי עם ילדים. ליאור אשכנזי, הילדה שלו כבר בת 17. אז כלפי חוץ הייתי אומר, 'עוד יגיע'. אבל בפנים הייתה לי התמודדות לא פשוטה. עד המקום של 'מתי זה יקרה לי?' שלא אגיע לגיל 60".
זוגיות הייתה תנאי הכרחי?
"כן. יוצא לדייט, וכבר בחצי שעה הראשונה: את פורייה? 'כן'. אז אני רוצה ככה וככה. היו גם מחשבות לעשות לבד, אבל אף פעם לא הגעתי למקום המעשי. באיזשהו שלב אמרתי, אם עד גיל מסוים לא ילך בדרך הרגילה אז יש עוד דרכים. אבל הרגשתי שילד מתוך זוגיות הוא מה שיהיה לי שמח לעשות".
איך זה קרה בינך ובין נעמי?
"מישהו אמר לי לראות את הסרט 'יונה' (שלבוב שיחקה בו בתפקיד הראשי - י"נ). הגעתי להקרנה של האקדמיה, נעמי הייתה בחוץ, והוקסמתי ממנה. ב'הכל הולך' העסק התפתח. פעם אחת חזרנו במונית מצילומי פרומו ואמרתי לה, 'את מבינה שלא תוכלי להתעלם ממה שקורה פה'. נעמי צחקה, 'תעזוב אותי בשקט'. ומאז אנחנו ביחד".
נשאר מה לשאול על הזוגיות המפורסמת עם מיה דגן?
"אין מה לשאול כי באמת אין לי מה להגיד. עברו כבר עשר שנים".
משהו מאותה פרידה מתוקשרת מדגן, וגם מאחרות שחווה בחייו, הוא יכול להביא איתו עכשיו ל'פרודים'. סיטקום של דניאל לפין, עם קובי מימון, רון שחר ופיני קידרון. ארבעה חברים טובים שמתגרשים באותו יום וחוזרים לחלוק דירה יחד, אצל מרשק. "קרקע פורייה למצבים קומיים", הוא אומר. "זו פעם ראשונה שאני עושה סיטקום".
יש לך זיכרון משעשע כלשהו מתקופות שהיית פרוד?
"משעשע?! פרידה היא אף פעם לא משעשעת, ואני מהאנשים שלוקחים את זה די קשה. בכלל, לעבור דירה זה סיוט הסיוטים, ועוד עם פרידה ברקע? גיהינום. אתה יודע, לא מזמן ספרתי כמה דירות עברתי בעשור האחרון. 13. 13 פעם! חלקן בגלל פרידות. אנשים בגילי נוטים לפעמים להגיד, 'שנות ה־20 המאוחרות שלנו, איזו תקופה מגניבה. היינו בחיים'. בולשיט. לא הייתי חוזר לשם אפילו לרגע. אין סיכוי".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
הוא בן 46. גדל ברחובות, הילד הקטן אחרי שתי אחיות. "בית אקדמי מאוד", הוא מאפיין. אמא אחות ואבא רופא. משפחת האב הגיעה מליטא. סבא שלו היה רופא אף אוזן גרון הראשון בטבריה, וסבתו רופאת ילדים. אמו ממשפחה טורקית, ירושלמים, ספניולים.
הוריו התגרשו כשהיה בן 12. "חתיכת כאפה. זה נחת עליי כרעם ביום בהיר. פשוט לא האמנתי. לא ידעתי כלום קודם". הוא נשאר עם האחיות אצל האמא. "צריך להבין שבתקופה ההיא לא היה קו טלפון, חיכינו ארבע שנים לקו, אז הייתי יורד לטלפון הציבורי ומתקשר לאבא. זה היה התפקיד שלי. לא הרגשתי בושה ממה שקרה, אבל זה כן היה אירוע".
הוא גמר תיכון ללא בגרות, עשה צבא ואחריו נרשם ללימודי משחק. חלק דירת שותפים עם ליאור אשכנזי, בן מחזור בבית צבי וחבר טוב עד היום. "ליאור למד על מלגה. זאת אומרת, הוא היה מגיע כל בוקר בשמונה, שעה לפני הלימודים, ומנקה את בית הספר. אני הייתי מגיע בשמונה ורבע לאכול קרואסונים. כל אחד בדרך שלו", הוא צוחק. "אחרי בית צבי לא הייתה לנו הרבה עבודה. קמים בצהריים, קפה שכונתי, אולי מישהו יתקשר. ולא התקשרו. ואז חוזרים למנוחת בין ערביים. ובערב - יוצאים לבירה. תקופה קסומה, עם דיכאון קל. הייתי חי מכלום".
ודירת השותפים הלוהטת? תחנת רכבת של בחורות?
"רחוק מאוד ממה שאתה חושב. אולי רכבת מאסף".
שני אסונות מכוננים קולקטיבית, רצח רבין וקריסת מגדלי התאומים, משמשים גם תמרורים אישיים בחייו של מרשק. הוא עוזב לאמריקה אחרי שנתיים מדשדשות בתיאטרון באר־שבע ובחאן. "לא הייתה עבודה, הייתי די אבוד, ואז מגיע רצח רבין. איפה הייתי? בכיכר. וזה אירוע כל כך קשה. עד היום קשה לי לדבר עליו. מאז אנחנו רק יורדים למטה" (מחייך). "אתה זוכר להיזהר עם כל העניין הפוליטי, כן?"
בני־יורק העביר חמש שנים, "עובד בבית קפה פול־טיים. את המשחק שמתי לגמרי בצד. למדתי קולנוע שנה, ניסיתי לעשות סרט, חשבתי אולי לפתוח בית קפה. בשנה הראשונה עוד נהניתי, מהיתר די סבלתי. בניו־יורק, או שמאוד טוב לך, או שמאוד רע. והיא כבר לא מגניבה יותר. עיר של מיליונרים. דברים אמיתיים כבר לא באים מהרחוב. אז כשהייתי שם, עוד ניסיתי לחיות על הקשקש".
"זו הייתה הצצה לביוב הניו־יורקי. נרקומנים, סליזיות, היה קשה מאוד נפשית. גרתי לבד ומצאתי את עצמי על הרצפה כמה פעמים", סיפר בעבר ב־'7 לילות'. "הייתי מעשן המון. עושה קוק, אקסטזי. אבל מבדידות, בדידות כואבת, חיים אומללים. הייתי עובד משמרות לילה, הולך לישון בתשע בבוקר, קם בשלוש־ארבע, מסתובב, הולך לעבודה, דיכאון. פעם בכמה זמן הייתה איזה מישהי. מה היה לי להציע? בן 30, עובד בקפה, שחקן לשעבר בארץ ישראל. הרגשתי לוזר, אכזבה".
"עד שחבר בא אליי לביקור ואמר לי, 'תגיד, מה יהיה איתך? איפה אתה רואה את עצמך עוד שלוש שנים?'" הוא מוסיף עכשיו. "והאמת, לא ראיתי. לא ראיתי את עצמי בשום מקום. הייתי צריך את הכאפה הזו. בערב המילניום הייתי במסיבת סוף העולם בניו־יורק. משהו מוטרף לגמרי. דפקתי לעצמי את הראש עם... בוא לא ניכנס לזה. אבל לא אחת. ארבע!" הוא צוחק. "ולא קרה כלום. אנשים חשבו שהנה מגיע סוף העולם. אבל כלום. שום באג ושום נעליים.
"מגיע 11 בספטמבר. תשע בבוקר, אני ישן. מתחילים טלפונים מהארץ. 'תתקשר ותגיד שהכל בסדר'. אני לא מבין מה הסיפור. הרי בדרך כלל זה עובד הפוך. יוצא מהדירה עם הכלב, רואה את שני המגדלים עולים באש, ואני לא קולט מה אני רואה. ממשיך לחבר במורד הרחוב, ומשם אנחנו רואים את שני המגדלים נופלים. באותו רגע הייתה תחושה חזקה של אבני דומינו: תכף הכל מתמוטט ומגיע עד לפה. רגע מאוד־מאוד מפחיד. העיר הפכה לגיהינום. אנשים עם מסיכות. ריח של מוות. הכל מלא חורבות. חודש אחרי זה חזרתי לארץ".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
ולאט־לאט התחיל ללכת לו, עד המקום הנוח שהוא נמצא בו היום. נוח עד כדי כך שלפני שלושה חודשים ניסה לחתוך את "מערכת היחסים הכי ארוכה שהייתה לי", כהגדרתו. עם הפסיכולוג. "אמרתי לו שאני רוצה לסיים את הטיפול. רוצה שתעזור לי לעזוב", הוא צוחק. "הטיפול הוא מאוד משמעותי בחיי. הורים, אישי, התכוננות למקצוע. כל שחקן צריך מטפל. גם מי שלא. אבל שחקנים, איזו שאלה".
תסביר.
"נגיד 'הכל דבש'. עשינו צילומים. עבורי זה היה משהו חדש, סדרה בפריים־טיים, ומאז הצילומים ועד שהסדרה עלתה, עברה שנה. ואני אומר לך שזו הייתה השנה המקצועית הכי קשה שלי. הכי קשה! שנה שלמה שלא עבדתי. רק יושב, מחכה, טלפונים, ונאכל מבפנים. או למשל עכשיו, את 'פרודים' סיימתי ביוני ו'היהודים' מתחיל עוד רגע. ביניהם - שלושה חודשים. היום אני כבר יודע איך להתכונן לזה, אבל זה לא פשוט בכלל".
דאונים כבדים?
"מאוד. בזמנו הצטלמתי ל'זוהאן'. הוליווד, חמישה שבועות של שיכרון חושים, טיסות הלוך ושוב אבל לא באקונומי, קרוואן משלך - תדמיין ותכפיל בעשר. אני מסיים את הסרט בשלישי ומגיע ברביעי לארץ, לתוכנית מערכונים. לא רוצה לפגוע באנשים, משהו עם מדים. פתאום מהתנאים הכי מדהימים בעולם, לאולפני הרצליה, והמלבישה עם הבגד, והסנדוויצ'ים: סלט ביצים, בולגרית, שוקולד עם חלבה, גבינה צהובה. יש ארבעה סוגים, וזו כל התורה. הסתכלתי ואמרתי, 'אלוהים ישמור, איך עושים את הסוויץ' הזה?' זה נורא קשה".
אתה מבין שאלה השנים של להכות בעורק הזהב?
"נו, זהב. אבל כן, בהחלט. וכן, אני יודע מה קורה להרבה שחקנים מבוגרים. אז אני גם מביים. רוצה להתפתח שם, ובהחלט רואה את עצמי בעתיד עובר ממשחק לבימוי. אבל אם רצית להכניס לי חרדה, הצלחת".
יש מחשבות על חיים ועבודה בחו"ל?
"רוצה להצליח גם שם, בטח. אבל אפשר לעשות את זה מכאן. חוץ מזה, אם יגיע הרגע שניאלץ, לי יש אזרחות אמריקאית ולנעמי איטלקית, אז לילדה שלנו יהיה מבחר. אבל אני לא רוצה לחשוב על הרגע הזה. כי אני ישראלי עד העצם, חולה על תל־אביב, אין עליה. ואין לי שום בעיה עם ההשמצות על 'מדינת תל־אביב', שישמיצו".
החיים בבועה.
"איזו בועה? חביבי, אין פה שום בועה. בקיץ האיום והנורא של 'צוק איתן' נפל רסיס של טיל מכיפת ברזל בכניסה לבניין שלי. בדיוק הייתי בבית, שמעתי בום ויצאתי החוצה. ואז טראח, עוד בום! מילא זה שהייתי מת, עוד למות מטיל שלנו. איזו פדיחה".

