טעם של פעם

"סוף־סוף!" ז'ק כהן לא מסתיר את ההתרגשות שלו כשהוא שומע ש'המסעדה הגדולה' היא כוכבת הכתבה שנפתחת זה עתה. לפני שבע שנים, הוא מספר, כשהטלוויזיה הישראלית חגגה 40 שנות שידור, חזרו שם אל כל התוכניות הבולטות של הערוץ הראשון, חוץ מאחת. "צילצלתי לרשות ושאלתי, 'למה לא חוגגים גם למסעדה הגדולה?'" הוא משחזר. "אמרו לי, 'זאת חגיגה של הטלוויזיה הישראלית, ו'המסעדה הגדולה' היא תוכנית בערבית'".

רק שהתוכנית בערבית הזאת הייתה, באמצע שנות ה־80, ישראלית לא פחות מיאיר לפיד, הלהיט הכי גדול בטלוויזיה המקומית ומדורת שבט שליכדה סביבה שבט יוצא דופן - דו־לאומי. היהודים נדלקו עליה למרות שדיברה ערבית והערבים התמסרו לה, אף שהייתה תוכנית של הטלוויזיה בערבית, גוף שמעולם לא הוסתרה הסיבה להקמתו: שידורי תעמולה. גם אלה וגם אלה התיישבו בכל מוצאי שבת מול קומדיית המצבים שהתרחשה במסעדה ערבית בירושלים ותיארה את קורותיהם של הטבח הראשי גדול הממדים, עוזרו השלומיאל, שני מלצרים בפפיונים ומנהל המסעדה המקבל את פניהם של אורחים מכל העולם. בכל פרק התמודדה החבורה עם נסיבות לא צפויות: תינוק שנשכח במסעדה, מזוודה עם מיליון דולר שנמצאה במקרה במחסן וכך הלאה. איכשהו תמיד היו סיבוכים מצחיקים בדרך, עד הסוף הטוב כמובן. המסרים היו של סובלנות בין כל העמים, הדמויות הערביות הוצגו בצורה סימפטית ואף אחד לא טען להסתה או לשמאלנות. הפוליטיקה נשארה מחוץ למסך.

בתקופה שבין מלחמת לבנון הראשונה לאינתיפאדה הראשונה, כשעוד איכשהו יכולנו לסבול אחד את השני ומילים כמו "קונפליקט" ו"כיבוש" בקושי נהגו, 'המסעדה הגדולה' הייתה אי מפתיע של דו־קיום. היא הראתה שיהודים וערבים הרבה יותר דומים אלה לאלה ממה ששני הצדדים חושבים - באוכל, במחשבה, בפער התרבותי בינם ובין האורחים מאירופה ובעיקר בהומור. היום זה נראה נאיבי, אבל אז זה היה מחמם לב וקורע מצחוק. עם הזמן צברה התוכנית אינספור סיבובים של שידורים חוזרים וזכתה למעמד של סדרת פולחן. 30 שנה אחרי שעלתה לאוויר, חזרנו אל יוצרי 'המסעדה הגדולה' וכוכביה כדי לשחזר את הקסם.

אלי שגיא

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

כמו בכל סיפור הצלחה, גם ל'מסעדה הגדולה' יש אבות רבים - וגרסאות שונות על האופן שבאה לעולם. "הייתה במזרח ירושלים מסעדה מאוד ידועה ששמה פילדלפיה" נזכר יוסף (ג'ו) בראל, אז מנהל הטלוויזיה בערבית ולימים מנכ"ל רשות השידור. "הבעלים הזמין אותי לארוחה שאשתו הכינה שם. המסעדה הרשימה אותי לא רק באוכל אלא בתערובת של כמעט כל באי הארץ - יהודים, ערבים, תיירים, מקומיים, דוברי צרפתית, אנגלית, עברית - הכל. בזמן שישבנו אמרתי לו, 'אתה יודע, זה מקום שיש בו סיפור מרתק לסדרה'. חשבתי, אני רוצה לעשות כזו סדרה, בגישה קומית. לא ניכנס לתחומים פוליטיים או מדיניים, ואם כן אז בלי לדרוך על יבלות'.

"ימים ספורים אחרי הייתי בכיכר ציון. לז'ק כהן - שהיה שחקן חובב - היה שם משרד של הפצת עיתונים. פגשתי אותו, דיברנו על דה ועל הא, ואמרתי שיש לי בראש רעיון לסדרה כזו וכזו. 'מה אתה אומר? תרצה לשחק בזה?'"

כהן לא מאשר את הפרטים, אלא מצביע על פגישה אחרת. "היה עובד של טלעד - החברה שהפיקה את הסדרה - קראו לו יצחק שבתוב", הוא מספר כשאנחנו נפגשים במסעדה שבבעלותו במושב ביצרון. "הוא צילצל אליי ואמר שג'ו בראל פנה אליו ואמר לו, 'בוא נעשה סדרה על פלאפל, חומוס'. הוא ביקש שאעזור לו בזה. אמרתי לו, 'עזוב אותך, איזה פלאפל? עוד פעם שטויות? יש לי רעיון - אני עושה ערב מערכונים, שלאגר, שכתב אלי שגיא'. הוא בחור מוכשר, אבל פולני, לא ידע מילה בערבית.

יוסף בראל

"אז קבענו פגישה עם אלי, הוא אמר, 'פלאפל וחומוס זה לא מעניין אותי, אבל יש לי רעיון – נעשה סדרה על מסעדה ברמה עם מלצרים ופפיונים. יהיו ארבעה תפקידים מרכזיים – טבח שמן מצחיק, מלצר אילם, מלצר חתיך ובעל המסעדה, שזה יהיה ז'ק'".

"אני לא רציתי להראות את הצד הערבי של עבדאללה עם חמור שותה קפה בשער שכם", נזכר הסופר, המחזאי והתסריטאי אלי שגיא. "החלטתי שאין ערבים ואין יהודים, אין גלביות ואין מחרוזות ערביות. זה מקום שאליו באים מכל העולם, והדמויות שלי ידברו בכל השפות. ג'ו בראל נתן לזה אוקיי".

"הכול התחיל מזה שאשתי המנוחה שלחה אותי לקנות כלי כתיבה לילדים לבית הספר", טוען יצחק שבתוב, המפיק בפועל. "פגשתי בדרך את ז'ק כהן, שהזמין אותי למשרד שלו לקפה. דיברנו על זה שאין סדרות קומיות, וז'ק אמר 'בוא ניזום משהו - נעשה סדרה על בית קפה, תה, נרגילות, קומדיה של מצבים'. ישבתי במשרד, כתבתי תקציר והגשתי את זה לשאול עבודי, שהיה מנהל התוכניות בערבית. כעבור יומיים הוא מתקשר אליי ואומר, 'העברתי את זה בוועדת תוכניות - יש לך אישור'. הייתי בהלם".

"זה נראה לי כמו שלשום", אומר עוזי פלד, מייסד חברת טלעד, שהפיקה את הסדרה, ומנכ"לה דאז. "אלי שגיא בא אלינו עם תסריט לדוגמה. הייתה לו הצלחה גדולה על במת התיאטרון עם 'אמי הגנרלית', וכשקראנו את התסריט אמרנו, 'יש פה משהו מעניין וטוב'. אמרתי, 'נלך קדימה', הגשנו את זה למה שנקרא ועדת התקשרויות. הייתה המלצה של בראל, אלי שגיא הביא את השחקנים, עשינו את הפיילוט והבאנו לטלוויזיה - כולם התמוגגו מצחוק והיו מרוצים".

עוזי פלד

כמה פרקים הפקתם?

"נדמה לי ש־20".

ז'ק כהן אומר 50, באינטרנט כתוב 39.

"30 שנה, לך תזכור".

כל אחד יכול לבחור את ההתחלה שחביבה עליו, כל מה שבא אחר כך ברור למדי. 'המסעדה הגדולה' יצאה לדרך בהנהגתו היצירתית של שגיא, "ובהתחלה לא היה כסף ליותר משלושה פרקים", נזכר בראל. "הכל היה בקמצנות, הקלטנו במעט זמן עם מעט חזרות. הכל נעשה בצמצום". "הם שילמו לי לפי מחירון, תפקיד ראשי 800 שקל", אומר כהן, "לפרק! לא ליום".

הכסף הקטן לא הספיק, לכן ההפקה חיפשה נותנת חסות ומצאה את חברת תלמה. "ותדיראן נתנו מקרר, אמישראגז נתנו כיריים, עוד חברה נתנה קופה רושמת", מפרט שבתוב. "שנוררתי את כל הדברים האלה כדי לבנות מטבח ומסעדה. בערך 'מאסטר שף'".

התוכנית עלתה לאוויר באופן סדיר באוקטובר 1985, וההצלחה הייתה מיידית. מהר מאוד התברר שאבו ראמי - ז'ק כהן - הוא אמנם הבוס, אבל מלך הצחוקים היה הטבח חכים - בסאם זועמוט ז"ל. זועמוט רב־הכישרון, שהלך לעולמו ב־2004 בגיל 53, שיחק בתיאטרון החאן הירושלמי ובתיאטרון אל קאסבה ברמאללה, ודמותו ב'המסעדה הגדולה' חשפה אותו לקהל הרחב. "הוא היה גדול", מסכימים כל המרואיינים בכתבה.

לזועמוט, מתברר, היה תפקיד נוסף בהפקה. "הוא תירגם את מה שכתבתי", מספר שגיא. "הוא ידע עברית, קלט את מה שרציתי, היינו עושים תיקונים ביחד, ובסאם תירגם לערבית. רציתי בהתחלה קאסט מעורב - הטבחים, המלצרים - אבל זה היה מאוד קשה".

למה?

"כי שחקנים יהודים לא רצו. אמרו, 'עזוב אותי, זו טלוויזיה בערבית'. אבל אחרי פרק או שניים ראו שהשד לא נורא כל כך. ציפי שביט, גדי יגיל וספי ריבלין ז"ל הופיעו בתפקידי אורח, ולא היה שחקן שלא צילצל וביקש, 'תעשה לי טובה, תכתוב לי פרק'".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

מאז התפקיד כעבדו, המלצר חובב וחביב הנשים, חרש גסאן עבאס במות רבות ודמויות מגוונות, אבל אז הוא היה רק בן 25 , "אחרי לימודי משחק באוניברסיטה", הוא אומר. "גרתי בתל־אביב ושיחקתי בתיאטרון חיפה ובתיאטרון החאן. בגלל 'המסעדה הגדולה', לא יכולתי ללכת ברחוב בתל־אביב. הסדרה הייתה מאוד־מאוד פופולרית. ביום כמעט לא יצאתי מהבית, ובלילה היו באים כל מיני זמרי מועדונים שאיתם התחברתי - בעז שרעבי, חיים משה, ג'קי מקייטן, זוהר ארגוב ז"ל. היו מתקשרים ב־12 בלילה, 'גסאן, תצא, אנחנו ברחוב', והייתי יוצא לבלות איתם. הם היו לוקחים אותי למועדונים, לשתות, ללוות אותם בהופעות. הייתי יושב באולם והם שרים. גומרים, עוברים למקום אחר. בקיצור חגגנו".

מעריצות?

"או־הו! יהודיות, ערביות, הכל. אבל הייתי ילד טוב. לא האמנתי באמת שאני שרמנטי ודון ז'ואן, זאת רק הייתה העבודה שלי. היום אני נשוי עם שתי בנות ובן. חזרתי לאום אל פאחם אחרי 25 שנים בתל־אביב".

והמעריצות?

"לא מזמן פגש אותי איש בן 82 ואמר לי, 'גדלתי עליך'".

לחליל חאלדי, שגילם את המלצר האילם מערוף, היו גרופיז מסוג אחר. "חירשים ואילמים היו מתקשרים איתי פיזית כשהיו רואים אותי", הוא מספר. "הם חשבו שאני באמת חירש־אילם. לפני שהתחילו הצילומים אמרתי, 'אני מוכן לקחת את התפקיד, אבל לא רוצה להיות כמו אהבל. תעזרו לי ללמוד את השפה של החירשים־אילמים', אז הביאו לי מורה וכל קטע שלי היינו יושבים ועושים אותו בשפת הסימנים".

חאלדי, שגר היום בשכונת שועפט במזרח ירושלים, נולד וגדל בעיר העתיקה. לא מספיק שחשבו שהוא חירש־אילם, גם העובדה שהייתה לו מסעדה הוסיפה לבלבול. "בכניסה לשער יפו", הוא אומר, "קראו לה 'אבו סייף'. היא הייתה של חמי, שהלך לעולמו, ואני ניהלתי אותה כמעט 15 שנה. היא לא הייתה מפוארת כמו 'המסעדה הגדולה'. כשהיו רואים אותי שם היו שואלים איפה המסעדה הגדולה, איך מגיעים אליה. אנשים חשבו שיש כזו מסעדה בעיר העתיקה.

"כולם ראו את הסדרה. גם דתיים ברובע היהודי שהיו חברים שלי. הם שלחו לג'ו בראל מכתבים וביקשו שישדר את התוכנית אחרי צאת השבת, הוא נענה. ברובע עשו לי ווג'ראס, כל הזמן רצו להצטלם ושאלו 'מה יהיה בשבוע הבא?'"

ההתלהבות הייתה גדולה גם במגזר הערבי. "בשנות ה־80 היו כל הזמן איומים של כהנא על אום אל פאחם", נזכר עבאס. "אמרו שהוא רוצה לבוא לשם ולזרוק את כל האנשים מהעיר, אז הייתה בדיחה שהוא יוכל להצליח להיכנס רק בשבת בשבע בערב כי אין אף אחד ברחוב. כולם רואים את 'המסעדה הגדולה'".

"בהתחלה הצופים הערבים חשדו", אומר כהן, "'מה הישראלים רוצים להאכיל אותנו פה? איזה פרופוגנדה?' אבל לא דיברנו לא על ממשלה ולא על פוליטיקה. זה היה הסוד".

הם גם חשבו שאתה ערבי, לא?

"וכשהם שמעו שאני יהודי היו אומרים לי, 'חבל'. אבל היינו כולנו יחד וזה החזיק את הסדרה. היה גם את ארטין, השחקן נעים חכים, יהודי עיראקי ואב שכול. הבן שלו נהרג בחווה הסינית ב־73'. אשתו צילצלה אליי ואמרה לי, 'אני הולכת לאבד את בעלי. הוא עוד לא התאושש'. דיברתי איתו. אמרתי, 'נעים, אתה לא היחידי, כמוך יש עוד אלפים שאיבדו את הילדים, אתה רוצה גם למות? להרוג את אשתך? בוא איתי, אתה תאהב את זה'. אלי ראה אותו ואמר, 'יש לו פרצוף מיוחד, הוא יהיה תמיד אשם, כל הצרות בגללו. בסאם יתעלל בו'. וככה הצלנו אותו".

ארטין היה עובד המטבח הלא־יוצלח, "פרימיטיבי אהבל כזה", מאבחן חכים. "צחקנו, היה כיף, אנשים באמת היו מחכים לזה. ברחוב היו מזהים אותי אבל לא היו יודעים אם אני יהודי או ערבי, הרי גם השם שלי הוא של ערבי - נעים חכים. אז הייתי מגלה להם. גם ברמאללה חשבו שמי שמשחק זה ערבי, ואני יהודי, מה לי ולזה?"

כן, רמאללה. 'המסעדה הגדולה' הייתה להיט גם מעבר לקו הירוק, ואף רחוק יותר. "ערבים מכל העולם צפו בזה", אומר פלד. "לא ברור לי איך זה התאפשר, כי אז שיטת הלוויינים לא פעלה. אף אחד לא ביקש מאיתנו אישור לשדר". "תושבי השטחים היו מקליטים את התוכנית על קסטות ושולחים לקרובי משפחה שגרים בערב־הסעודית, במפרץ", מסביר עבאס. "קיבלנו מכתבי תודה מכוויית, מאבו־דאבי, מערב־הסעודית. ברבת־עמון היה עוצר בשבת בשבע - כולם ראו את הסדרה. לפלסטינים היו קלטות וידיאו והם היו מעבירים מאחד לשני ומעתיקים לתוניסאים. כשהייתי בתוניס זיהו אותי שם".

"בשדות תעופה זיהו אותי המון", מוסיף כהן. "הייתי במרוקו כדי לצלם את 'טיפת מזל', ואני וזאב רווח ישבנו בקפטריה בשדה התעופה. נחת מטוס סורי ואנשים שירדו ממנו מתיישבים שולחן לידינו. זאביק אומר, 'אלה מסתכלים עלינו כל הזמן'. אני עונה, 'עזוב, תכף עולים'. פתאום קם אחד מהם, ניגש אליי ואומר בערבית, 'סלח לי, אתה אבו ראמי?' אני אומר לו בערבית 'כן'. הוא אומר 'אני לא מאמין! אהלן אחי!' איזה חיבוק. חזר לשולחן ואסף מהחברים הסורים שלו כסף - הוא התערב איתם שאני אבו ראמי והם לא האמינו. אמר לי 'אבו ראמי - אתה כוכב גדול בסוריה'".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

ההצלחה של 'המסעדה הגדולה' נמשכה עד שכמו בכל מעשייה מזרח־תיכונית מוצלחת, באה המדינה וקילקלה. יותר נכון, הפוליטיקה הממסדית הקטנה. "לעבוד עם רשות השידור זה לא אחד הדברים הכי קלים ונוחים ופשוטים", מגלה פלד. "עד שאישרו כספים ונתנו את האור הירוק להפיק עוד עשרה פרקים הנשמה יצאה לנו. זה לא כמו היום שאתה חותם סדרה על מאה אלף דולר לפרק. ישבו איתך על נייר ועיפרון וכל דבר בדקו בציציות. הטלוויזיה בעברית לא הוציאה עבודות החוצה, העובדים ברשות השידור היו בטוחים שכל האמת ביצירה נמצאת אצלם. לזכותו של ג'ו בראל ייאמר שהראייה שלו הייתה מספיק ארוכת טווח בשביל להגיד, 'בואו נעשה עבודה כזו בחוץ'. נדמה לי שאף אחד לא מצטער על כך".

"אני הייתי אאוטסיידר", אומר שגיא, "והיו ויכוחים מאוד גדולים עם הוועדים השונים ברשות אם אחד מבחוץ יכול לעבוד איתם, ואז, אחרי 30 פרקים בערך, מחלקת הבמאים ברשות לחצה שאני לא אהיה מעורב בכלל כבמאי". "בפרקים האחרונים בא במאי מהערוץ", מוסיף כהן. "ישבנו לקרוא איתו, וחליל אומר, 'ומה אני?' הבמאי אומר לו, 'מה אתה רוצה? אין לי תפקיד בשבילך'. הוא היה האילם, ואלי תמיד היה מכניס אותו בלי לכתוב לו טקסט. חליל אמר 'ככה?' הלך ולא חזר. ואז הביאו גם תסריטאי אחר, ואלי לא כתב את הפרקים האחרונים. אמרתי, 'חבר'ה, אני לא משתתף'. ועזבתי".

כמה פרקים אחר כך הסדרה הגיעה לסופה. חבורת המסעדה עוד חשבה לעשות סיבוב עם המותג המנצח. "בשנה הראשונה היו תמיד מצלצלים אליי ואל ז'ק ושואלים, 'איפה המסעדה אנחנו רוצים להתארח', אפשר להזמין מקומות?" נזכר שגיא. אז הוא יצר את 'החתונה במסעדה הגדולה', מופע בידור עם שחקני הסדרה שעלה באולם אירועים תל־אביבי. "מסעדה כמו בטלוויזיה, אני וז'ק ועבדו, בהצגה כמו חתונה עם אוכל", מספר חאלדי, "זה הלך טוב מאוד, אבל אז התחילה האינתיפאדה והרסה הכול. פחדנו לבוא לתל־אביב, אתה חוזר ב־12 בלילה ולא יודע מי מחכה לך בסמטה בעיר העתיקה. היה בלגן שלם, פחד. אמרנו, 'חלאס, אם המצב יהיה יותר טוב נעשה את זה עוד פעם'. בסוף עשינו פרסומת עם חומוס צבר, זה הלך טוב מאוד".

"חבל, היינו יכולים לעשות עוד 500 פרקים" מסכם כהן. "כל מה שעשיתי 60 שנה, לא נחשב, בסוף אני אבו ראמי. זו הייתה תקופה אחרת. אנחנו היינו יחד, יהודים וערבים, ועבדנו מצוין - שני מוסלמים, אחד נוצרי, אחד יהודי, אחד פולני ואחד אב שכול".