מה עוד לא ניסינו?

קשה, כמעט בלתי אפשרי, לכתוב את צירוף המילים "שגרת פיגועים". אבל זו האמת לאמיתה, גם אם היא מרתיחה את הדם לרבים מאיתנו. לשגרה נוראה זו מצטרפת בזמן האחרון גם שגרת תגובות מצד קברניטי המדינה. היא נראית ונשמעת פחות או יותר כך: בשלב הראשון, כשכולם יודעים מעט מאוד, ראש הממשלה מביע "זעזוע" ו"רואה בחומרה" את המעשה. בשלב השני מודיעים מטעמו על "דיון דחוף בלשכה". בשלב השלישי, מודיעים על כינוס הקבינט המדיני־ביטחוני, ובשלב הרביעי, והאחרון בינתיים, מודיעים על "אמצעי ביטחון חמורים".

בין לבין, מזרימים כוחות – מאות ואלפי חיילים או מאות ואלפי שוטרים כשמדובר במרחב ירושלים. אחרי הדיון בקבינט, וכדי לתת תוקף לאזהרות, שולחים את גולני וגבעתי וכפיר ואחרים לכפרים הערביים ביהודה ושומרון, קוטפים כמה מבוקשים שהיו לפני ויהיו אחרי ברשימה הקבועה ומודיעים על מעצרם. לעיתים, בעיקר בזכות מודיעין איכותי, מצליחים ללכוד את המבצעים, כמו במקרה העצוב של משפחת הנקין. בינתיים, חולפים כמה ימים. האווירה נרגעת. נפתלי בנט שותק, שקט ממרומי אלון מורה ועד לפאתי אדורה – וכולם מחכים לפיגוע הבא.

והפיגוע הבא יבוא. בדיוק כמו שידענו אלפי פיגועים עד כה, כך יהיו גם הפיגועים הבאים. זו אותה מלחמה מאז סוף המאה ה־19 ועד היום, והיא רק מחליפה שמות. העובדה היא שמאז ראשית שיבת ציון לארץ ישראל נוכחנו לדעת שלא באנו לארץ ריקה. הפלסטינים וקודמיהם בשמות אחרים כבר היו כאן כאשר ראשוני היישוב תקעו יתד בארץ השחונה והביצתית גם יחד הזו. מאז ניטש קרב דמים על הארץ.

היום, 2015, המצב הוא שחלק נכבד מהעם הישראלי מבין שצריך לחלוק את פיסת האדמה הקטנה הזו עם הפלסטינים, וכך, אולי, והדגש הוא על אולי, להגיע לשלום איתם. כך רוצה גם חלק נכבד מהעם הפלסטיני. אבל גם בישראל וגם אצל הפלסטינים יש רבים שמאמינים שהדרך הנכונה היא חיסולו המוחלט של היריב. שתי הקהילות הללו הן שמיידות עכשיו אבנים אחת בשנייה, יורות והורגות. בעניין זה, אגב, אין שוויון: הפלסטינים רצחניים הרבה יותר מאיתנו.

הבעיה היא שאין פתרון לבעיית הטרור, בוודאי לא טרור הבודדים, אלא בדרך המדינית. לאנשי צבא, אגב, יש תמיד גם פתרון צבאי. ואכן כבר נוסו אצלנו כל האפשרויות: פיצוץ בתי מחבלים (גם אם היו רק "קוזינים" שלהם), מכות, הסרת דגלים, סגירת חנויות, סגר כלכלי, עוצר מכל הסוגים, מעצרים, מאסרים ומעצרים מינהליים של רבבות, גירוש לעיר אחרת או לארץ אחרת, ירי כדורי גומי, "חצציות" (זוכרים?), ירי אש חיה. הכל בכל מכל.

הכל כבר ניסינו, ואבו־מאזן וסאיב עריקאת וג'יבריל רג'וב יודעים שאשפת העונשים שלנו כמעט ריקה מחצים, ושימוש בכמה סוגי חצים נוספים יקומם עלינו את כל העולם. האמת וכל האמת היא שהפלסטינים מפסיקים את הטרור מתי שהם רוצים, ומחדשים אותו כשנראה להם שהגיעו (מבחינתם) מים עד נפש – וחוזר חלילה. האיומים של ישראל כץ עוברים להם מעל הראש. אין זה אומר, חלילה, שיש להיכנע לטרור – ההפך הוא הנכון, אבל התחושה והעובדות ההיסטוריות מצביעות, למרבה הצער, על כך ש"שגרת הפיגועים" לא עומדת להיעלם מחיינו.

התחזית, אפוא, לחורף הקרוב: הטרור בצורותיו השונות יימשך. תיתכן סופת ברקים ורעמים, אם קברניטי המדינה לא ימצאו את הדרך לפתרון. √