ראשון 21 באוקטובר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איורים: יזהר כהן
    7 ימים • 07.10.2015
    סיפור הפרברים
    שלמה ארצי

    הודעת התפרקות רשמית / בסתיו הזה, בין פגיעה לפיגוע, בין המתפרע למשתגע, קפצו לי ביוטיוב שלישיית ג'יין בורדו (ענב), קניה ווסט (המגלומן) ועדן בן זקן הקטנה, ששרה שיר פופו מזרחי משעשע ואקלקטי על רזון.

     

    מה שקרה זה שככל שהתלהבתי יותר משלושת השירים האלה, שמעתי סביבי התנגדויות אליהם, שנשמעו לי כמו דעות קדומות מעפניות או כסימני חוסר סובלנות לדברים חדשים.

     

     

     

    לא. לא חשתי שמדובר בהתנגדויות גזעניות, כי החברים שלי רובם קוקטייל נפלא של מזרחיות ואשכנזיות ישראלית. אבל בתור מי שחטף שטוזות עד שפילס את דרכו ללב הזמרייה, אני שונא דעות קדומות על זמרים. ואני חושב שכדי לאהוב מישהו, חייבים לשמוע את שיריו יותר מפעם אחת.

     

    אז עליי זה לא השפיע במיל. להפך. אפילו נזכרתי במשפטי מפתח של חנוך לוין: "מתחת למה שאינך אומרת, יש משהו שגם אותו אינך אומרת", או "תתלונן, תתלונן, משהו אחר הרי אתה לא יודע". תעשו עם המשפטים הנפלאים האלה מה שאתם רוצים. כלומר, אם הם שייכים תשייכו אותם. ואם לא, סתם תיהנו מהם.

     

    איור: יזהר כהן
    איור: יזהר כהן

     

    ואז, בבוקר צילצל מישהו והטיל פצצה תרבותית: "יודע שכבר לא מוצאים את הפרברים?"

     

    "באמת? אולי כי כבר בונים שכונות חדשות במקומם בתל־אביב", עניתי.

     

    "דביל, אני מתכוון לצמד", אמר.

     

    "באמת? מה קרה להם?"

     

    "התפרקו רשמית", אמר המבשר, וכאב חד חצה את ליבי.

     

     

    עם הסתיו חזרו הציפורים / וכך, זה שבועיים אני כואב את התפרקות צמד הפרברים, כי לדעתי זו עוד אבן בהתפרקותנו מנכסינו הישנים. וגם העובדה ששנים לא שמעתי אותם לאחרונה, נניח ברכב שלי, לא אומרת כלום. כי זה כמו שלא ראיתי עד השבוע חצבים פורחים. אז מה? אני לא אוהב חצבים? בטח שאוהב.

     

    ירושלים נדקרת, אוהדי כדורגל תוקפים אוהדים בגרזינים, בר התחתנה, מוטי מת, יחי הראפ והפופו המזרחי. אבל הפרברים היו תמיד נטועים בתוכנו עם "ריח תפוח ואודם שני" או "אניטה וחואן". וכשלפעמים הם נעלמו לזמן מה, היו ישר נוחתים בשישי אחר הצהריים בלב רדיו 103FM שמשדר שירים עבריים. ובעיקר, כל סתיו, כשהתחילו לנגן בארבע אחר הצהריים בגל"צ את "עם הסתיו חזרו הציפורים".

     

    כי כמו שאני אהבתי את השיר הזה, לא אהבתי יותר ממנו אפילו את "יסטרדיי" של החיפושיות.

     

    וי על האקדח / הערצתי את הפרברים מהשנייה שבה הגיחו לעולם בהרכב הראשון שלהם עם יוסי חורי וניסים מנחם בעל פני הסגפן, שיום אחד התחרד ועזב את הצמד. במקומו בא אורי הרפז, סוליסט גיטרה נהדר.

     

    אהבתי גם את השם "הפרברים", שהזכיר לי את שכונות העוני הקשות והנהדרות שבהן שיחקתי ג'ולות, העפתי טיארות (עפיפונים) והלכתי מכות. שכונות כמו רמת־ישראל, ביצרון או קריית־ים גימ"ל בקריות. וגם אהבתי אחר כך את הקומבינה של מזרחי ששר עם אשכנזי.

     

    ואז, יום אחד הלכתי לראות אותם בהופעה. וזו באמת הייתה זכות ראשונים בשבילי.

     

    כי ככה גם ראיתי בתוכניות הראשונות את התרנגולים, את שלישיית גשר הירקון ואת הגשש החיוור (לגשש הלכתי עם החברה הראשונה שלי. ובסוף ההופעה התנשקנו. אז איך אשכח?).

     

    בכל מקרה, הפרברים שרו בעולם שבו (לפחות למראית עין) זמרים לא עסקו עדיין במי יופיע בקיסריה וירשום וי יחצני על האקדח.

     

    זה היה עולם קטן שבו הציפורים היו שבות בסתיו על באמת/ הרימונים הנצו ולא רק אצל נעים הירקן/ השתיקות היו עם בחורות שחזרנו איתן מהפעולה בתנועה, ולא פוזות תוך כדי נאומים באו"ם.

     

    וסודה? היא לא הייתה סודה סטרים, אלא בקבוקוני ברזל קטנים, שהיינו דוחפים לסיפולוקס כשאבא אמר: "יאללה, תעשה סודה לבית". וכשנסעו אז לבקר חייל בטירונות, אלה היו אבא ואמא והחברה שלך, ובדרך הם שמעו את הפרברים.

     

     

    הפגבגים / היה הייתה אחת בתעשיית המוזיקה, אישה מקסימה, אבל שלא יכלה להגיד רי"ש ובמקומה אמרה גימ"ל. אז היא הייתה קוראת להם צמד הפגבגים, והיינו מתפוצצים מצחוק.

     

    אז בגדול הפגבגים החזיקו מעמד 37 שנים. אולי לא היה להם מעמד כמו של סיימון וגרפונקל, אבל יום אחד, בדיוק כמו פול סיימון, יוסי חורי הוריד את הפאה, כי נשבר לו הזין מהמשחק של השיער, והוא עשה קרחת ונראה פי אלף יותר טוב.

     

    הם לא ניגנו גיטרות בספיד, כמו שסינגולדה מסתער על קטע ספרדי. בחיים לא שמעתי אותם עם תופים בהופעה. הם היו רק שניהם על הבמה, כמו זוג בימתי ערירי בלי ילדים, למרות שבמציאות יש להם משפחות.

     

    (לפני שנים חרגו ממנהגם והתחברו לישראל גוריון ולחנן יובל ובמסגרת מופע שקראו לו "החברים של בני", לזכר בני אמדורסקי ז"ל, שרו את "אני גיטרה" המופלא).

     

    הייתה להם עצבות קולית, גם כששמחו נורא. אולי כי שרו בארץ עצובה ואולי כי שניהם לפעמים נראו נבוכים וביישנים. והם גם לא הופיעו בחתונות. לא כי לא התחתנו אז, אלא כי הייתה הפרדה מוחלטת בין זמרי במה לזמרי חתונות.

     

    אתם מבינים? צמדים כמו הפרברים וכמו סיימון וגרפונקל היו פה הרבה לפני קים קרדשיאן עם התחת העצום שלה. נכון, היה אז תחת. אבל הוא היה שייך לעולם כולו, ולא רק לדוגמנית פוטושופ מגלומנית.

     

    ואם עד עכשיו לא הבנתם למה אני מסנגר עליהם, אז הפרברים היו בעיניי "פשוט מושלמים", כי הם גרמו לך לרצות להישען לאחור, להיבלע במוזיקה שלהם ולשכוח מהצרות, כמו הילד הבוכה/ הגבר הצועק/ והאישה המתלוננת עליך.

     

     

    למה לעזאזל? / אז למה התפרקתם? זו שאלה ששואלים המון זוגות שנראים נצחיים (רמי וריטה הקסומים, או נניח כשבראד ואנג'לינה הנפלאים ייפרדו, טפו־טפו לא עלינו).

     

    ועוד אחרי 37 שנה? נניח שהתחלתם לריב, לא יכולתם להשלים? אני למשל לא צמד, אלא שר לבד. וכשאני רב עם עצמי, אני רץ לפסיכולוג כדי לברר למה...

     

    ועל מה התווכחתם? רפרטואר? התחדשות? הרי היופי שלכם היה בהתיישנות.

     

    אז מה קרה? אולי אגו?

     

    וכשקראתי בעיתון שאורי מוציא אלבום סולו ויוסי כבר מופיע עם פרבר חדש, התבאסתי לגמרי.

     

     

    רחוב אבא / השבוע רכבתי על אופניי לאורך הים, בואכה הארובות של רידינג וצפונה מזה. בשלב מסוים הגעתי לחוף תל־ברוך וכשפניתי מזרחה נכנסתי לרחוב על שם אבא שלי יצחק, וחציתי אותו. האמת שנמלאתי התרגשות. כי מי לא זקוק לאביו בכל גיל? וגם: כמה פעמים יצא לכם להיכנס ולצאת מרחוב הקרוי על שם אבא שלכם?

     

    אחרי זה פניתי ימינה וחציתי את פרברי תל־אביב.

     

    פעם השם פרברים היה מתאר אזור עוני בשולי העיר. אבל היום פרברי תל־אביב אלה השכונות החדשות עם הבניינים הענקיים. וגם זה, אם תרצו, "סיפור הפרברים". כלומר השינוי שחל בנו.

     

     

    אולי גישור? / אני בן אדם, כמו שאומרים, שסולח בקלות לאנשים שלא עשו לי כלום. והפרברים לא רק שלא עשו לי רע, אלא להפך, עשו לי רק טוב. הם אפילו הפכו את הנשמה שלי ל"דבש ניגר כמי נהר".

     

    אבל איך אומר זגורי אימפריה? "שיזדיינו השאר".

     

    ואיך אני אומר? שישירו. אבל לעזאזל, משהו טוב כמו הפרברים.

     

    ואגב, אם עדיין לא מאוחר מדי, אני מוכן לגשר ביניכם, יוסי ואורי היקרים. כי אולי אתם זקוקים לשומר כספות, לגיטריסט נוסף, או לקול שלישי בהרמוניה?

     


    פרסום ראשון: 07.10.15 , 14:51