yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: שאטרסטוק
    24 שעות • 08.10.2015
    כשאת אומרת לא
    המקרה המזעזע שהתרחש במועדון "אלנבי 40" גרר גל של פרסומים ברשת מצד נשים שעברו בעצמן הטרדות מיניות בברים. עד כמה זה נפוץ באמת בחיי הלילה, מה התפקיד של הברמנים ומנהלי הברים במניעת תופעות כאלה, ואיך תופסים הבליינים הגברים את ההבדלים בין מה שמותר למה שאסור
    גיל קורוטקי

    התמונה הזו היא חלק מהמציאות של חיי הלילה: גבר ואישה יושבים בבר, השעה מאוחרת ואלכוהול כבר זורם אצל שניהם בדם. הוא מנסה לפתוח בשיחה, בדרך כזו או אחרת, אולי גם מושיט יד ותופס לה בזרוע. היא דוחה אותו בעדינות או שלא. הוא חושב שהכל בסדר. היא מרגישה שפלשו לה למרחב האישי. הצד שלו. הצד שלה. האירועים האחרונים שקרו במועדון אלנבי 40 כמו הציפו מחדש את השיח של הקודים ההתנהגותיים במקומות הבילוי, וגרמו לשאלות כמו מה נחשב הטרדה ומה נחשב אונס להיות רלוונטיות מתמיד.

     

    "זו לא מלחמה מגדרית", מדגישה לפניי יעל אלבז, בת 30 מתל־אביב. "זו בעיה של תפיסה של המרחב האישי. אם אני אומרת לך לא או מסמנת לך לא — אז זה לא. אני הגעתי לכל הנושא הזה כי לשתי חברות קרובות שלי, בהפרש של שלוש שנים, שמו סם אונס במשקה ואנסו אותן. זה אירוע מאוד קשה וגם המשטרה לא ממש עוושה חיים קלים במקרה הזה".

     

    אלבז היא חלק מיוזמה שרצה כבר כמה חודשים בברים בתל־אביב ונקראת "לילה טוב". מאחורי השם עומדת קבוצה של בליינים ובעלי ברים בעיר שניסחו יחד עם מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית תל־אביב ושדולת הנשים מעין אמנה שתעזור, לגברים ולנשים כאחד, להבין אולי טוב יותר איפה אותו קו מפסיק להיות אפור ומתחיל להיות אדום זועק.

     

    "את הולכת למסיבה", אומרת אלבז, "וזה קצת כמו אזור מלחמה, מי מתקרב אלייך, כמה קרוב הוא עומד".

     

    שתי חברות שלי נאנסו. יעל אלבז
    שתי חברות שלי נאנסו. יעל אלבז

     

    אבל זה גם קצת מחמיא שמתחילים איתנו, לא?

     

    "הכל בגבול הטעם הטוב, אם אני מסמנת לך, בין אם במילים ובין אם בשפת גוף, שלא — אז תתרחק. המילה 'לא' לא חייבת להיאמר, צריך להבין משפת הגוף. אל תיגע בי ותנסה לסובב אותי חזרה אליך אם הסתובבתי. אם אני אגיד לו פעם אחת לא, אז הכל בסדר, אם הוא ממשיך — שם עובר הגבול וזו הטרדה. גם אחרי ששתיתי כמה דרינקים מותר לי פתאום להתחרט ולהגיד לא. גם אם כבר הגענו אליו הביתה, אני יכולה להתחרט ולהגיד לא. בלי לשמוע בתגובה משפטים כמו 'איזה טיזרית את'".

     

    "אנחנו לא נגד להתחיל עם בנות או נגד סקס מזדמן", מוסיפה אלבז, "רק תבין מתי אני לא מעוניינת. כל גבר צריך לשאול את עצמו ארבע שאלות זהב כשהוא מתחיל עם בחורה במועדון, כדי לוודא שהיא במצב תקין. את בסדר? את פה עם מישהו שיכול לדאוג לך? את רוצה מים? ואולי הכי חשוב, את מכירה את האדם שאיתך? זו ערבות הדדית בסיסית שלנו כבליינים. אנחנו חייבים לשאול את עצמנו מה היה קורה אם זו הייתה אחותי או הבת שלי".

     

    "אי־אפשר להתעלם מזה, בחיי הלילה יש בהחלט אווירה של ניסיון למגע או אווירה אגרסיבית יותר בין גברים לנשים, כזו שלא רגישה לצד השני", אומרת יסמין וקס, בת 33 מתל־אביב, מארגנת נוספת של היוזמה. "את צריכה להיות מאוד־מאוד ערנית לסביבה. להבין אם דברים הם בשליטה שלי או שאני צריכה עזרה מהצוות של הבר או מחברים שנמצאים איתי במקום, כמו למשל במקרים שהתגובה של הגבר גולשת לשימוש בכוח שאני לא יכולה להתמודד איתו".

     

    אווירה אגרסיבית. יסמין וקס
    אווירה אגרסיבית. יסמין וקס

     

    ואיפה עובר הגבול בין ניסיון לגיטימי ליצור קשר לבין הטרדה?

     

    "הגבול עובר בתקשורת", מדגישה וקס. "אם הדבר נעשה בצורה שמתעלמת מהשאלה אם זה נעים לי או שאני רוצה את זה. זה לגיטימי לנסות ליצור קשר עין או לדבר, אבל זה צריך להיות ברגישות. תהיה רגיש לסיטואציה. אנחנו לא חייבות לדבר איתך בכל מצב. בוא תסתכל לי בעיניים תראה את התגובה שלי ושפת הגוף שלי ותבין איך לפעול. לא מדובר על סוד או מיומנות מורכבת שאין לאנשים".

     

    אז איך זה שכל כך הרבה גברים נכשלים בהבנת הסיטואציה?

     

    "זה תמיד מאוד מפליא אותי שגברים אומרים, 'אנחנו לא יודעים מתי זה בסדר או איך להתחיל עם בנות בלי שזה ייחשב הטרדה'. כבני אדם בוגרים שמסתובבים בעולם אנחנו יודעים לקרוא שפת גוף. צריך להיות רגיש למה שאתה רואה מולך. זה אוסף של חוויות גם מהרחוב, יצאת מהבית לעבודה, בן אדם זרק לך הערה לא נעימה, ובערב את יוצאת - וזה מצטבר. חיי הלילה לא מתקיימים בוואקום וזה לא מנותק מזה, רק אולי יותר מועצם שם".

     

    יש גם כוויות הפוכות. רן פינקלשטיין | צילום: יובל חן
    יש גם כוויות הפוכות. רן פינקלשטיין | צילום: יובל חן

     

    נצמדים אלייך מכל הכיוונים

     

    מאז שהתפרסם המקרה באלנבי 40 מוצפת הרשת בחוויות אישיות של נשים שעברו הטרדות מיניות בברים ובמועדונים. "קל להסתכל על מה שקרה שם ולהגיד — זה מזעזע, אבל במקומות שאני יוצאת אליהם זה לא קורה", נכתב בעמוד הפייסבוק של "לילה טוב", "אבל הרבה כן קורה. בתור לשירותים מישהו דוחף אותך פנימה, נצמדים אליך ברחבה מחמישה כיוונים שונים, מכתרים אותך ברחבה עד שאת יוצאת מהמקום. ואף אחד לא חושב שיש לו אחריות על התרבות שיש בברים ובמועדונים".

     

    "כואב לי", כותבת גולשת אחרת, "שיש מועדונים שלא אכפת להם מהמבלות שלהן עד כדי כך שהם עושים ערבי 'חולצה רטובה' או לא מתערבים במצבים כאלה ואפילו מעודדים אותם. שלא מבינים שתרבות האונס זו לא מכבסת מילים פמיניסטית אלא מציאות קשה בעולם שלנו שנותן לגיטימציה למקרים כאלה תחת מעטה של 'רצון חופשי'".

     

    איך מגיבים הבליינים הגברים לפרסומים המזעזעים מאלנבי 40 ולגל הטוקבקים הנשי נגד הבליינים הגברים? האם יש מקום לחשבון נפש מצד הגברים ומצד שני האם הבליינים הגברים חשים שהם נתונים תחת מתקפה לא מוצדקת שמכתימה כל אחד מהם ללא קשר להתנהגותו? או אם להקצין זאת: האם כל גבר תחת השפעת אלכוהול הוא חשוד פוטנציאלי בהטרדה מינית?

     

    "נוצר מעין מצב של ביצה ותרנגולת", אומר רן פינקלשטיין, בן 26 מתל־אביב. "בנות חוו התחלה אחת ממישהו שהוא אגרסיבי מדי וזה עשה להן כווייה לכל החיים ואז הן בתורן יוצרות אצל מישהו, שיכול להיות שהוא דווקא מאוד נחמד — כווייה נגדית".

     

    אבל אי־אפשר להתעלם מזה שאלכוהול לפעמים גורם לנו לשפוט את הסיטואציה לא נכון. וזה חלק מרכזי מחיי הלילה.

     

    "אני חושב שאלכוהול זה סוג של מיץ אומץ מבחינת ההשפעה שלו. ברוב המקרים שאני התחלתי עם מישהי זה היה אחרי ששתיתי. האלכוהול מוריד עכבות, מרשה לך להיות פתוח יותר. אני יכול להגיד לך שהייתי בדייטים ומסיבות ברמה שראיתי בחורות שיכורות מדי, המחשבה שעברה אצלי בראש ואצל רוב הגברים שאני מכיר לא הייתה שזה טרף קל אלא שאולי כדאי לעזור לה".

     

    "כל הטוקבקים הנזעמים אומרים שכל דבר תחת השפעת אלכוהול זה אונס", אומר יובל חקלאי בן 29 מתל־אביב, "ואז אני מנסה לשאול את עצמי אם לי היה אי פעם איזשהו מגע מיני ראשוני שלא היה מעורב בו אלכוהול והתשובה היא שסביר להניח שלא", הוא צוחק. "הגבול הוא קצת כמו לשחק בלאק ג'ק, אתה רוצה להגיע למצב שהצד השני שתוי מעט אבל לא הרבה, אתה רוצה להגיע ל־21 אבל לא לעבור את זה".

     

    "אבל ברצינות", אומר חקלאי, "הדברים די ברורים. אתה רואה מתי יש הסכמה ורצון, ומתי אין. אם אלכוהול מעורב ובלי אלכוהול מעורב, כל גבר ממוצע ומטה יכול לדעת מתי הבחורה רוצה אותו או לא. כל בן אדם יכול לזהות, זה מאוד ברור. ישראל היא קצת שמרנית, קצת פרימיטיבית מבחינה מינית ומגדרית, מצפים מהגבר להיות גבר־גבר וגם את הנשים פה חינכו להעריך גבר מצ'ואיסטי. אז נוצר סוג של מצב עם גבולות לא ברורים: מצופה מגבר להיות קצת מאצ'ו ומצד שני כועסים עליו שהוא עושה את זה".

     

    זה לא מכבד את המקום

     

    צלע נוספת במשולש היא בעלי הברים. מתי מותר וצריך שהם יתערבו. מהי מידת האחריות שמוטלת על כתפיהם. כמה הם יכולים לקבוע או לחדור למרחב האישי של הבליינים. אצל מעיין בזק, מנהלת בר הפיקוק בתל־אביב, התשובה נורא ברורה. "אני חושבת שיש פה אחריות מלאה כבעלים של בר לרצות לשמור על הביטחון של כל מי שעובר בדלת שלך", היא אומרת. "אתה מארח, זה הבית שלך. מבחינתי באלנבי 40 זה מקרה של אחריות קולקטיבית של כל מי שהיה שם באותו היום. הברמן היה צריך לעצור את זה, בטח ובטח האדם שניהל שם את הערב. האחריות של הבר היא לבדוק אם הבחורה בסדר. מקרה כזה לא מכבד את הבר שזה קורה בו".

     

    אלכוהול הוא חלק בלתי־נפרד מחיי לילה. לפעמים הגבולות איתו מיטשטשים. ברמן לא תמיד יכול לדעת מה באמת קורה.

     

    "נורא קל להאשים את האלכוהול. אבל האלכוהול תמיד היה שם. זה מה שבן אדם מאפשר לעצמו לעשות. ברור שהאלכוהול משחרר עכבות, אבל האלכוהול הוא אמצעי. אם המטרה שלך היא לבוא ולעשות משהו לא הומני זה לא האלכוהול, זה מי שאתה. ברור שאם יש הסכמה זה בסדר, זה חלק מהפאן של הלילה. מה שקרה באלנבי זה חציית קו אדום מבחינה מוסרית בחברה שאנחנו חיים בה. אבל זה ממש לא מייצג. חשוב לומר גם שזה לא אחריות בלעדית של בעלי הבר או צוות הבר. אם האנשים שמסביב עומדים ומחזיקים טלפונים יש פה משהו לא בסדר. הבליינים והבלייניות צריכים להילחם יחד איתנו בזה, להילחם על כך שנשים וגברים יוכלו לצאת בתחושת ביטחון ולחזור הביתה שמחים ועם חיוך, אולי אפילו שיכורים, אבל לחזור הביתה בלי ששום דבר רע לא קרה להם". •

     

    yed660100