כפרה עליו

היקום הספרותי מזמן לנו מעט מאוד חוויות המשתוות לרגע שבו פותחים ספר חדש של איאן מקיואן. והנה זה בא, "טובת הילד" (מאנגלית: מיכל אלפון, בהוצאת עם עובד), והנה הגיבורה, פיונה מיי, שופטת בכירה בבית הדין לענייני משפחה, שעכשיו צריכה לקחת את כל התבונה, רוחב היריעה התרבותי ואורך הרוח שהיא מפגינה בפסקי הדין הנחשבים והנערצים שלה אל חייה הפרטיים. בעלה היקר, ג'ק, החליט שהוא רוצה להתאהב עוד פעם אחת בחייו, למרות שהוא כבר בשלהי שנות השישים שלו, ולוקח לו מאהבת.

הבעל החוצפן דורש מפיונה לחיות עם זה, להבין שלא נותר ביניהם דבר מלבד ידידות אמיצה ועמוקה, ושאת היצרים ותאוות הבשרים שלו עליו לספק במקום אחר. לאישה שחורצת את גורלם של ילדים על בסיס יומיומי אין ילדים משלה ומקיואן מנגן על האירוניה הזו כפסנתרן מוכשר, כשהוא שותל במוחה את קולות ילדיה הלא קיימים, שמן הסתם היו מפצירים עכשיו באביהם הסורר להפסיק עם השטויות ולחזור הביתה.

משחקי המוח האלה משתכללים עוד יותר כשהוא פורט על קווי הניגודים שבין השופטת הדגולה שרואה העולם החיצון, לבין שבר הכלי של האישה הזנוחה, שמביטה בפניה הנשקפים במראה, בפרץ של רחמים עצמיים. מקיואן מניח מטען חבלה נפשי ומחכה לניצוץ, שמגיע בצורת תיק חדש הנוחת על שולחן השופטת: אדם הנרי, נער בן כמעט 18 חולה סרטן, שחייב לקבל עירוי דם שיציל את חייו, אבל הוריו, עדי יהוה, מסרבים לכך בגלל שההליך נוגד את אמונתם.

פיונה יוצרת עם אדם קשר מיוחד, שמתפתח לכיוונים לא צפויים, המעניקים משמעות חדשה לגמרי, למונח שבכותרת הספר, "טובת הילד". בדרכו האלגנטית והמבריקה, מקיואן מצליח לגרום לנו לבדוק שוב את עצמנו ואת כל מה שחשבנו לנכון או מקובל.