אחים בדם

|רחוב צלאח א־דין, ליד משרד המשפטים. הולכת רגל התמוטטה", עולה הקריאה ממכשיר הקשר. רחוב צלאח א־דין נמצא במקום הכי חם וכנראה הכי מסוכן היום בישראל — מזרח ירושלים. "יש לי שתי בעיות בקריאה כזאת", מסביר הפרמדיק, חגי בר־טוב, תוך כדי שהוא מזניק ניידת למקום: "הולך רגל שהתמוטט זה דיווח שיכול לכלול את כל רמות הפציעה — מנקע ברגל בגלל מעידה ועד התקף לב שכולל החייאה. הבעיה השנייה, ובכן, היא שהאזור הזה קצת בעייתי עכשיו ונצטרך לחבור לכוחות הביטחון כדי להגיע לשם".

הניידת מתקדמת במהירות בתוך רחובות לא מוכרים, חלקם נטולי שם. כשכבר נכנסים פנימה, מתברר שכונן ערבי על אופנוע העניק להולכת הרגל טיפול ראשוני. "היא בהכרה", הוא מדווח. "נשאר רק לפנות אותה לקבל טיפול". לכולם ברור שבלי אותו כונן, שחי בשכונה הזו ובמקרה היה במקום, הטיפול היה מתעכב דקות ארוכות. במקרים אחרים, הזמן הזה יכול להבדיל בין חיים ומוות. הצוות מעביר את הפצועה לבית החולים, מפקיד אותה בידי הרופאים' וממשיך לקריאה הבאה.

זו אחת התקופות הקשות שידעה ירושלים בשנים האחרונות. אין־ספור אירועי טרור, דקירות, זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, כשהחיים בינתיים לא עוצרים מלכת: אנשים ממשיכים להיפגע בתאונות דרכים, לחטוף התקפי לב או אירועים מוחיים ולהיפצע בשלל דרכים. עבור אנשי מד"א — כוננים, פרמדיקים, נהגים — אין יום ואין לילה.

הצטרפתי אליהם אתמול לעוד יום של פעילות. במקרה או שלא במקרה, מצאתי את עצמי בניידת טיפול נמרץ שאותה חולקים ערבי, חרדי ומתנחל. קלישאתי, אבל כל כך ישראלי. כל סוגי הישראלים מצילים מדי יום את חייהם של כל סוגי הישראלים. פשוט כל כך.

אין דם סמוק יותר

אני נפגשת איתם בתוך ניידת טיפול נמרץ: המתנדב החרדי ישראל ארבוס, הפרמדיק המתנחל (היום כבר לשעבר) חגי בר־טוב והחובש הבכיר פאדי דיקדיק, ערבי ממזרח העיר. "אנחנו כמו אחים", הם מעידים על עצמם, וגם הדינמיקה ביניהם מעידה שהם דוברים אמת. כשמדובר בהצלחת חיים, כולם אחים. אין דם סמוק יותר.

אנחנו עומדים ממש סמוך לשער שכם. הצוות מצביע לי על הנקודה שבה נדקר אתמול אזרח. לא רחוק משם נדקרו שני שוטרים ואחר נוסף נפצע קשה מירי של חברו. מציאות מופרעת. שני אברכים פונים אלינו ומבקשים הוראות הגעה לכותל. "עדיף לכם לא ללכת דרך שער שכם", ממליץ להם פאדי ומציע דרך עקיפה. "זו דרך קצת יותר ארוכה אבל יותר בטוחה".

החום כבד ופאדי יורד לקנות לכולם בייגלים ושתייה מאחד הדוכנים באזור. "פעם אנחנו היינו יורדים לקנות", אומר חגי, "אבל היום זה מסוכן מדי ומפחיד, אז פאדי קונה". מה לעשות, כל עוד אין אנשי להב"ה בשטח, הסיכויים של פאדי לצאת מגיחה כזאת בשלום גדולים יותר. כשהוא חוזר, חגי מוציא את הארנק ומושיט לו כמה מטבעות. פאדי מסרב לקבל. "תן את זה לצדקה", הוא אומר לו בחיוך אבל מתכוון מכל הלב. אחים.

פאדי, אגב, האחראי על כל צוותי מזרח ירושלים ותושב שועפאט, דובר ערבית, עברית, אנגלית, רוסית וגם יידיש. יידיש?! "עבדתי בבית אבות של חרדים ושם למדתי יידיש ורוסית", הוא צוחק. "מאוד חשוב לנו שיהיה כונן שדובר את השפה של הפצוע והמשפחה שלו. אתמול, למשל, הייתה קריאה מהעיר העתיקה, ולמרות שהיו באזור צוותים של מד"א, למקום יצא דווקא כונן מבית צפאפה בגלל שהוא דובר ערבית".

הוא אמנם חובש ראשי, אבל לא פעם פאדי מוצא את עצמו מבצע גם משימות שלא בהכרח קשורות להצלת חיים. "לא רק בשפה אנחנו משתדלים להתאים את עצמנו למצב", הוא אומר. "בשלג הקשה שהיה בירושלים לפני כשנתיים, שלחו אותי לזקנה שהפיליפינית שלה לא יכלה להגיע אליה. המסכנה הייתה לבד יומיים בבית, ובגלל שהיה לי ניסיון בעבודה בבית אבות, הגעתי אליה וכבר קילחתי אותה, הלבשתי אותה ודאגתי לה".

לא מעט יהודים יצא לפאדי להציל, ולמרות האווירה הקשה בירושלים הוא טוען שטרם נתקל בגילויי גזענות בכל מה שקשור להצלת חיים. "ממש מכבדים אותי", הוא מדגיש. "היה אפילו זוג שאחרי שיילדתי את האישה הם רצו לקרוא לילד על שמי. רק אחרי שהם שמעו את השם שלי", צוחק פאדי, "הם התחרטו".

ישראל, אבא לשניים ותושב אחת השכונות החרדיות בירושלים, התחיל להתנדב במד"א עוד כשלמד בישיבה. עבורו, אירועי הטרור הם דווקא החלק הפחות קשה בעבודה. מה יכול להיות קשה יותר מפיגועי טרור? לידות, למשל. "אני חרדי", הוא אומר, "וככזה מאוד לא נעים לי ליילד אישה. וזה גם מלחיץ, אם יש סיבוך, אין שום דרך להתמודד".

הקפצה ממשאית הזבל

חוץ מעובדי הארגון הקבועים — רופאים, פרמדיקים, נהגים — יש למד"א כ־15 אלף מתנדבים. 3,500 מתוכם הם כוננים. לאחרונים יש ציוד מלא ברכב הפרטי או באופנוע, והם מוזנקים מהבית או ממקום העבודה לכל קריאה ברדיוס הקרוב אליהם. בירושלים יש כ־400 כאלה, ובימים כמו אלה גם זה די מעט.

הכוננים, והמתנדבים בכלל, מגיעים מכל שכבות האוכלוסיה. סביבנו אני מוצאת עורך דין, שוטר, נהג אוטובוס ואפילו נהג משאית זבל. כל אחד מהם עוזב את כל עיסוקיו ברגע שמגיעה קריאה וממהר למקום האירוע כדי להעניק טיפול ראשוני מציל חיים עד שתגיע הניידת שמפנה את הנפגע לבית החולים. "אתה יכול להיות מוקפץ בכל רגע", הם אומרים.

ההכשרה הארוכה והניסיון הקרבי בירושלים נותנים את אותותיהם באנשי הצוות. הם לא מתרגשים מהאירועים, רק שומרים על דריכות מרבית. יודעים שכל פעולה קריטית, כל רגע משמעותי. בשבועות האחרונים הם הוזעקו שוב ושוב לזירות פיגועים, ולא מעט ישראלים חבים להם את חייהם.

"בארועי דקירה אנשים שומעים בחדשות את הדיווח מה מצבו של הנדקר בבית החולים", אומר דובר מד"א זכי הלר, "אבל חשוב להדגיש שבלי הטיפול המהיר של אנשי מד"א, חלק מהמקרים האלה אפילו לא היו מגיעים לבית חולים. למשל, בחור הישיבה שנדקר בשבוע שעבר, אסור לנו לפרט את סוג הפגיעה, אבל זו הייתה פגיעה מורכבת ביותר. גם הפינוי לא היה רגיל, ואלמלא הכוננים שהגיעו תוך שתי דקות — ספק אם הבחור היה שורד".

עבור חגי, תושב ההתנחלות חשמונאים במקור, מד"א זו לגמרי משפחה. כאן הוא הכיר את אשתו. "הפיגוע הראשון שהייתי בו זה רצח גנדי", הוא נזכר. "התמונות מנציחות אותי רץ איתו לתוך בית החולים הדסה בעין כרם".

כמו שני חבריו לניידת, גם מבחינתו אין הבדל בין דם לדם. הוא יגיע לכל נקודה שיקראו לו כדי להציל חיים. עם זאת, יש זירות מורכבות מעט יותר. "מכיוון שהכוננים הערבים — 45 במספר — הם תושבי השכונות, עושים להם פחות בעיות, למרות שלפעמים יש התגודדויות וזריקות אבנים. אתמול, למשל, הייתה זירה ממש ליד הבית של פאדי. כשבאתי להיכנס רצו להתנפל עליי, אבל כשפאדי הגיע נתנו לנו לפנות את הנפגע בלי בלגן".

כבר 11 שנים שפאדי הוא חלק בלתי נפרד ממד"א ולא מעט מהומות נמנעו בזכותו. הוא לא מסתפק בכך, ועוסק לא מעט במשימות הסברה. חובש אחר שעובד תחתיו, זיאת, מנסה כבר תקופה ארוכה לחנך את הצעירים המקומיים להפסיק לזרוק אבנים, ובוודאי שלא לתקוף כוחות הצלה. 14 הנערים שעברו בזכותו קורס מגישי עזרה ראשונה והצטרפו למערך הנוער המתנדב של מד"א הם ההוכחה לחשיבות העבודה בשטח.

המתנדבים הערבים מגיעים מכפרים כמו צור באהר, ג'בל מוכאבר והשכונות סביב לעיר העתיקה. למגורים שלהם שם יש ערך נוסף, מלבד הרגעת הרוחות: חלק גדול מהרחובות במזרח העיר עדיין נטולי שמות. תופעה שאין סיכוי שהייתה מתרחשת במערב העיר. בלי אותם כוננים, יתקשו מאוד אנשי מד"א להגיע ולפנות משם נפגעים.

לרוב הכפרים והשכונות נכנסים המתנדבים עם הניידות בלי בעיות, בליווי הכוננים המקומיים. עם זאת, לשועפאט, למשל, למרות שמתגוררים שם כמה כוננים, נכנסים בימים הללו רק בתיאום עם אנשי ביטחון. אחרי הכל, גם החיים שלהם חשובים.

מטבע הדברים, כל האמבולנסים בירושלים ממוגנים ובכולם יש שכפ"צים וקסדות. בזירות פיגוע בשטחים, למשל, מפנים לעיתים את הנפגעים עוד לפני שהסתיים הטיפול הראשוני.

3.2 שניות לקריאה

נכנסים למוקד. כשלעצמו הוא נראה כמו זירה. כל המוקדנים הם חובשים בכירים. התפקיד של המוקדן, מסבירים לי, הוא קריטי מאוד. במקרים רבים — בוודאי בזירות פיגוע — המדווחים היסטריים ותפקיד המוקדם למקד אותם ולהבין מה חשוב בזמן הקצר ביותר. תוך כדי שהוא שולח ניידת, המוקדן גם מסביר לנוכחים בזירה איך להציל חיים עד שיגיעו כוחות ההצלה.

דקות ספורות אחרי שאנחנו נכנסים למוקד, נרשמת מתיחות בחדר. מאחד היישובים הסמוכים מגיעה קריאה: " ילד בן שנתיים, החייאה". המוקדנים מנווטים אמבולנסים וכוננים שגרים באזור, ונותנים לבני המשפחה איך לבצע החייאה. במקרים האלה כל שנייה קריטית. אין זמן לבזבז.

כאלף שיחות מתקבלות במוקד מדי יום, ובתקופות לחוצות כאלה מדובר לעיתים גם בקריאות שווא. גם השבוע, רוב הקריאות הן של שגרה. סימה מזרחי, למשל, מוקדנית 40 שנה, הזניקה בסוף השבוע אמבולנסים לטיפול בנפגעי פיגועי הדקירה שהתרחשו בזה אחר זה, ותוך כדי כך היא סייעה טלפונית לתושב שכם שעבר צנתור והתחיל לדמם בביתו להגיע למחסום כדי שיפונה משם לבית חולים בישראל.

"את רואה אותו?" מצביע זכי על אחד המתנדבים, "הוא סיים משמרת במד"א לפני כעשרה חודשים, נכנס לרמי לוי ונפצע שם באירוע דקירה. למרות שהוא עצמו נפצע בינוני, הוא טיפל בפצועים והזעיק אותנו. זוהר, אותו מתנדב, שומע את הדיבורים עליו וניגש אלינו. "אני עדיין בחופשה מהפציעה", הוא אומר ומראה את היד המצולקת, "לכן אני עדיין רק מתנדב כאן".

"הפעילות האינטנסיבית הזו של הצלת חיים, כפי שמשתקפת בתקשורת בימים אלה, היא בעצם השגרה שלנו כארגון ההצלה הלאומי של ישראל", אומר מנכ"ל מד"א אלי בין. "אלפי עובדי ומתנדבי מד"א העובדים זה לצד זה 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, מייצגים את המרקם החברתי והאנושי של כלל החברה בישראל. לנו יש משימה אחת, הצלת חיים, ובה אנו מרוכזים בשגרה ובחירום".

הערב יורד על ירושלים. עד כה, למרבה המזל, לא התקבלה במשמרת שלי אפילו קריאה אחת בגלל אירוע ביטחוני. אני נושמת לרווחה. שרק יהיו לנו עוד ימים כאלה, וחיים משותפים כמו שמקיימים פאדי, ישראל וחגי. •