שעת אפס

מי מפחד משוויון? על חינוך וחברה בישראל // יולי תמיר ( ידיעות ספרים 216 עמודים)

הרגע שבו הושבעה יולי תמיר לתפקיד שרת החינוך ב־2006, היה בעיני רבים אחד הרגעים המבטיחים בתולדות מערכת החינוך של העשורים האחרונים. זה היה אחרי חמש שנים שבהן היה המשרד כפוף למדיניותה הימנית של לימור לבנת, שזכורה במיוחד בזכות הדרישה להניף את הדגל ולשיר את ההמנון בבתי הספר; תקופה שבה מערכת החינוך גם סבלה מקיצוצים חוזרים ונשנים. תמיר, לעומת זאת, הייתה פרופסור לפילוסופיה, פמיניסטית, מומחית לליברליזם, יו"ר האגודה לזכויות האזרח, וזוהתה עם תפיסת עולם חינוכית מוצקה. לכן קיוו מומחי חינוך ופעילים חברתיים למהפכה חברתית והומניסטית במערכת.

"בבוקר ישבתי בספרייה וכתבתי מאמר על רב־תרבותיות, בערבו של אותו היום התקשר אליי ראש הממשלה דאז אהוד ברק, הזמין אותי לשיחה בביתו והציע לי להצטרף לממשלתו", נזכרת תמיר בספרה. אבל כפי שקורה לעיתים קרובות כשאנשי אקדמיה מתמנים לתפקידם ביצועיים, כהונתה של תמיר הסתיימה באווירה עכורה משהו. חלק גדול מהקדנציה עמד בסימן מאבק אישי בינה לבין יו"ר ארגון המורים העל־יסודיים, ובעיות נוספות הקשורות ביישום רפורמת "אופק חדש". בראיונות שהעניקה בסוף הקדנציה ביטאה תמיר עצמה מרירות מסוימת, וטענה שאין לטפח ציפיות מוגזמות בנוגע לאפשרות לשפר את החינוך בישראל באופן משמעותי. את המסקנות האלה היא הרחיבה עכשיו לספר, שבו היא פורסת את השקפתה החינוכית על סמך ניסיונה כשרה.

"המעבר מהצד המבקר לצד המבצע אינו פשוט", כותבת תמיר באחד הפרקים הראשונים, "אך מקנה זווית ראייה חדשה על מהותם של תהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים". הספר משלב בין מבט ביקורתי ובין רפלקסיה על פעולותיה בתפקיד, ומרירות לא מעטה ניכרת גם בו - למשל בהתייחסותה של תמיר לדרישות ולתלונות שהופנו כלפיה מטעם עיתונאים ומומחים מטעם עצמם, המציעים פתרונות פלא שונים.

בשונה מרוב הפוליטיקאים, תמיר אינה מסתפקת בקלישאות על חשיבותו של חינוך. להפך - טענתה העיקרית היא שהאמירה השחוקה "הכל חינוך" היא חסרת תוכן: "התמקדות בתחום החינוכי מקלה על ממשלות להותיר את הסדר החברתי על כנו". רפורמות חינוכיות כשלעצמן לא יכולות לשנות את פני החברה, במיוחד כשמדובר בחברה אי־שוויונית כמו ישראל, וגם הציפייה שכל המורים במערכת יהיו "נהדרים" היא מופרכת. "אם בישראל, כמו בארצות־הברית, קשה למצוא מנהיג אחד שהוא ענקי, מעולה, נהדר וחלומי", תוהה תמיר, "מה הסיכוי שיימצאו בישראל יותר מ־140 אלף מורים נהדרים?"

כמשתמע מהכותרת, במרכז תפיסתה החינוכית של תמיר עומדת השאלה כיצד ניתן לצמצם את הפערים במערכת החינוך. לטענתה, בהיבט זה כמה מהרפורמות ומהפתרונות שזוכים לפופולריות בתקופתנו מזיקים יותר משהם מועילים. כך, למשל, מבחנים בינלאומיים ואמצעים אחרים למדידה כמותית של איכות ההוראה רק מגדילים את האי־שוויון בחברה. ככלל, מערכת החינוך הציבורית במערב הביאה את האוכלוסייה לרמת השכלה גבוהה מאי פעם, ודווקא משום כך תרומת החינוך לצמיחה הכלכלית מוצתה במידה רבה. מרכז הכוח הכלכלי נע למזרח, ומדינות אסיה עוקפות בהדרגה את מדינות המערב במבחנים בינלאומיים, אבל אין להסיק מכך שעלינו לאמץ את שיטות הלימוד הסמכותניות והדכאניות המקובלות בסין.

באופן בלתי צפוי, תמיר מחמיאה לאנשי משרד האוצר, ומבקרת דווקא את בתי המשפט, למשל בנוגע לפסיקה הדורשת מהמדינה לאכוף את לימודי הליבה על מערכת החינוך החרדית. בית המשפט מבקש, לטענתה, לכפות את ערכיו הליברליים על הציבור הישראלי, שחלק ניכר ממנו אינו מעוניין בהם. "די בדברים שנאמרו עד כאן כדי להוכיח עד כמה מנותק בית המשפט מהעם שבקרבו הוא יושב", היא כותבת בהתייחסות לפסיקה של עדנה ארבל. בחלק מהמקרים הביקורת הזאת חופפת לקו הביקורתי שנקטו אהוד אולמרט ודניאל פרידמן כלפי בית המשפט העליון בתקופת כהונתה של תמיר, והקורא עשוי להתרשם שלכותבת יש חשבון לא ברור עם מערכת המשפט.

מבחינות מסוימות, זהו ספר אקדמי רגיל על חינוך, עם ציטוטים של מחקרים והערות שוליים. אך בשונה מרוב הספרים האקדמיים, הוא נכתב על ידי מי שעמדה בראש המערכת. העובדה הזו הופכת את 'מי מפחד משוויון?' לספר ייחודי ומעורר הערכה. תמיר מציגה תפיסת עולם מורכבת שמתרחקת מפופוליזם. עם זאת, קשה לומר שהחזון שהיא מציגה מלהיב ומעודד, ולפרקים מבצבץ תחתיו ייאוש. "הרשו לי להימנע מההרגל המגונה להדביק לניתוח שכלתני ומפוכח על מצב החינוך רגע סיום מעודד ומלהיב", היא כותבת בפרק האחרון. לטוב או לרע, הפרק הפוליטי בחייה של תמיר הסתיים כנראה. •