מי שמאמין לא מפחד

שיר לאיזי ברדלי // קריס בריי (מאנגלית: שי סנדיק, סנדיק ספרים, 409 עמודים)

העוז להיות פשוט, זה הבסיס לכוחו של הרומן הזה. נכון, העלילה ממוקמת בסביבה "מיוחדת", "ציורית", מעט "הזויה" - קהילה מורמונית אדוקה באנגליה - אבל הרקע, שאכן מוסיף צבע (בלי ועם מירכאות), הוא לא זה שעליו נשען הסיפור. הוא רק מחריף את הרגשות האנושיים הבסיסיים שמסופרים כאן, ומשפיעים רגש על הקורא. נכון, לכאורה זה סיפור רגשני על מות ילדים, על אובדן ואבל ודיכאון במשפחה, אבל הנושא מטופל בדיוק ובפירוט ריאליסטיים שמקהים את העוקץ הסנטימנטלי.

קריס בריי, סופרת אנגלייה שגדלה בעצמה בבית מורמוני אדוק, מספרת בגוף שלישי את סיפורה של משפחת ברדלי, החברה בקהילה מורמונית. לא רחוק מפתח הרומן מתה הבת הקטנה, איזי בת הארבע, מדלקת קרום המוח. מרגע זה והלאה מתפרש הסיפור בתיאור תגובותיהם השונות של כל אחד מבני המשפחה: האב איאן, כהן דת בקהילה, שמכחיש את אבלו תחת מעטה של אפולוגטיקה וצדקנות דתית; הנערה ציפורה, המאוהבת בנער מבני הקהילה; הבן אלמה, נער מתבגר שכופר בעקרונות הדת המורמונית ובדת בכלל; הילד ג'ייקוב, שמייחל לתחייתה של אחותו כמו בסיפורי הברית החדשה, ואף פועל להשבתה לתחייה; והאם קלייר, השוקעת בדיכאון עמוק שבני הבית אינם מצליחים להבינו ולטפל בו כיאות. טיפול פסיכולוגי אינו אהוד על המורמונים כי הוא מהווה יריב לדת. הסיפורים של בני המשפחה השונים יוצרים דמויות מובחנות ומשכנעות. משכנע גם השינוי שעוברות הדמויות, ובעיקר האב, במרוצת הרומן.

הרקע הדתי של 'שיר לאיזי ברדלי' מחריף את סוגיית האבל האוניברסלית. כי הדת היא, בין השאר, ניסיון להתמודד עם המוות, וכאן היא אינה מצליחה לנחם חלק מבני המשפחה. בכך בריי מצטרפת לנושא חם בספרות האירופית בת הזמן: הנושא הדתי (באחד המשפטים המשעשעים המעטים ברומן מבטאת המשפחה המורמונית את רתיעתה מכת עדי יהוה - אותה כת שמככבת ב'טובת הילד' של איאן מקיואן, רומן שהתפרסם באותה ארץ ובאותה שנה, ושעוסק גם הוא בדת ובחילוניות). הרומן גם מציג באופן חד את הקשר ההדוק בין הדת לערכי משפחה ולהולדת ילדים. למעשה, מפתה לומר שיותר משהדת היא עניין תיאולוגי, היא מכשיר אבולוציוני רב־עוצמה שמסייע לכינון המשפחה ולאילוף האינדיבידואלים לעשיית ויתורים למענה; אחד הרעיונות המבריקים שהציג וולבק ברומן האחרון שלו. עם זאת, 'שיר לאיזי ברדלי' הוא לא רומן אנטי־דתי. כדי להבין אותו טוב יותר, אני ממליץ לקרוא את אחרית הדבר הרהוטה והאינפורמטיבית של תומר פרסיקו על התנועה המורמונית לפני קריאת הרומן.

העוצמה של הספר מצויה, כאמור, בפשטותו ובדיוק הריאליסטי שבו. למשל, בתיאור הישיר של הדיכאון של קלייר. אבל האפשרות "להיות פשוט" תובעת יכולת הסתכלות בפרטים, ולפעמים גם מידה של עורמה. הנה שתי דוגמאות, זניחות לכאורה: באחת הסצנות אלמה רוכב על אופניו ומהרהר בעניין שהוא מרכזי בעלילה. במרוצת מחשבותיו "הוא עולה על המדרכה ועובר לנתיב הולכי רגל כדי להימנע מרמזור אדום בצומת". הפרט הכאילו בנאלי הזה לא נוגע לדרמה המשמעותית שעוברת על אלמה, אבל הוא מוסיף לריאליזם החשוף של הטקסט, לתחושה שהדברים המסופרים אכן קרו.

זה נכון גם לגבי הדיאלוג הלכאורה מיותר הבא, מתוך סצנה שבה מזעיקים את איאן, שמתפרנס מהוראת מתמטיקה, באמצע שיעור, בגלל שבנו ג'ייקוב נסער. "'צילצלו מבית הספר של הבן שלך. הוא בסדר, אבל הם רוצים שתבוא לקחת אותו. אני אחליף אותך. מה אתה מלמד'. 'איזה בן? למה אני צריך לאסוף אותו אם הכל בסדר' (...) 'מצטער, אין לי מושג' (...) 'אחוזים'. 'אחוזים?'. 'זה מה שאני מלמד'. 'אוי לא'".

אבל בריי אינה מסתפקת בישירות של הסיפור ומשתמשת גם באמצעים "מתוחכמים", שלפעמים דווקא פוגעים בו. למשל, בסגירה מוצלחת, כלומר מוצלחת מדי, של עלילות כמה מהדמויות במשפחה (לאלמה הכופר, למשל, אירע מעין נס). בכלל, יש דבר כזה רומן שכתוב טוב מדי. רומן שסוגר הכל באופן חלק ויפה, ממש כמו שלימדו בסדנה לכתיבה. סגירה מוצלח מדי של הסיפורים מערערת את הנאמנות למציאות, שבה תהליכים נקטעים לעיתים באמצעם או אף בתחילתם.

אבל ככלל, זה רומן מרשים. ובסופו עשויים חלק מהקוראים לפרוץ בבכי. אם הייתי מורמוני, הייתי שמח מאוד על הסוף החזק הזה, שממחיש את כוחה של המשפחה ושל האהבה שקיימת בין בני משפחה; אהבה שבשטף החיים או בשטף קלישאות הרגש של החיים אפשר לפעמים לשכוח עד כמה היא עזה. •