ויתרתי

"סבאח אלח'יר, נשמה!" לאיתי זבולון עדיין לא נוח כשמזכירים לו את 'יניר האחמ"ש'. סרטון ויראלי שיצר לפני שנתיים בערך והפך לתופעת רשת אימתנית, עד שאיים לבלוע את זבולון עצמו. לטובת מי שלא ראה: שתי דקות מבריקות, מצחיקות בטירוף, ומעט מעוררות חמלה, על יום בחייו של מאצ'ו וונאבי תל־אביבי טיפוסי. כל הקיום האורבני הדפוק בשפה החדשה, העילגת, החלולה. "בנאדם הזיה", "אחד האנשים", "זיין! תותח!" יניר שנואש להיות מקובל ומסיים כל לילה לבד. סרטון שהוליד, בין היתר, כמה עשרות סרטי מחווה, והפך בלא עוררין לרוח של תקופה.

"היום אני כבר מפויס איתו. אבל כמו שאומרים, 'בי קרפול וואט יו וויש פור'", מספר זבולון, ופוער את זוג העיניים המקסים והענק. "בהתחלה זה היה כיף ומרגש. ואז מעיק. ומטריד. ומציק. ומפחיד. כאמן יוצר, לא יכולתי לבקש יותר מזה. מיליון ו־200 אלף צפיות, סנסציוני. אבל זה תפס אותי לא מוכן. בהתחלה זה היה מישהו שאומר, 'אני מת על זה'. ואז, 'בואנה, חבר שלי'. ו'זה גדול'. ועוד אחד ועוד אחד, וזה מטפס ומטפס, ופתאום בום. ואנשים ברחוב, בטירוף, חוזרים על משפטים, מבקשים להצטלם ופתאום נהייתי ממש מפורסם!

"שאלתי את עצמי, אם זה בכלל מה שאני רוצה. אובדן של פרטיות ואנונימיות. וזה מצחיק, כי אני אדם שלמד בניסן נתיב, משחק בתיאטרון, מעלה סרטונים ליוטיוב ויש לי להקה. זה קצת מפגר".

ומסביב לא אמרו לך, שמע, זה הברייק הגדול, עכשיו תעשה מזה קריירה?

זבולון כיניר האחמ"ש. הפך לקאלט

"כן, אמרו. היו אליי הרבה פניות, בעיקר סביב הדמות של יניר. העליתי עוד כמה סרטונים אחרים לערוץ שלי. ואולי עם איזושהי אסטרטגיה הייתי יכול להיות עשיר יותר. אבל זה לא מה שרציתי".

ההצלחה של יניר האחמ"ש הביאה את זבולון לתפקיד אורח ב'ארץ נהדרת', שהחליטה להמר בשנים האחרונות על כוכבי רשת כמוהו וכמו אודי כגן, אז האיש מאחורי 'משיח'. כגן הפך תוך שנה לאחד הכוכבים הנוצצים בישראל. זבולון, הקים להקה בשם הכל כך הולם: "ויתרתי". שלישיית פאנק־רוק שגיבשה קהל אדוק וקרוע בזכות הטקסטים: "למה אני כזה כללי? למה אני גר באזור המרכז? למה השאיפות שלי כאלה דלות? למה האסוציאציות הקומיות שלי קשורות רק ל'ארץ נהדרת'? מה חשבתי לעצמי עם הזקן הצרפתי הזה? למה אני מוקדן בשירות לקוחות כלשהו? למה ביזבזתי חצי מהמשכורת שלי על מכונת לחם? למה אני יושב בפאב האירי בסינמה סיטי עם קולגות? הם לא חברים שלי ואני בכלל לא אירי. למה אני קם לרקוד כשיש מזרחית? מה אני, אידיוט? זה קיאה עם ביט", מתוך הלהיט (הכל יחסי) "מוטי, 31, אזור המרכז, כללי".

וההופעות, כמו תחפושת של שני אשכים ופין, או מחווה לא מודעת לאיגי פופ עם חמאת הבוטנים. אלא שזבולון העדיף להתמרח מול הקהל בחומוס. "היה כיף", הוא מתמצת, "להגיע לאנשים, ליהנות, גומרים את ההופעה - ומה שהתחלת לשתות, ממשיכים. עד זוב דם. בעיקר ערק. וודקה זה כיתה ח'". הלהקה פעלה שלוש שנים וחצי, עד שזבולון אמר די. "אני היוקו אונו של הלהקה. מבפנים", הוא צוחק, "עזבתי את התיאטרון, וללהקה אמרתי, די". לקח תרמיל ויצא למקסיקו למשך שנה וחצי, לבדו, מנותק מטכנולוגיה, פעם בחודש סקייפ לאמא. "בהתחלה חטפתי בחילה, 'מה עושים עם כל החופש הזה?' לוקח זמן להתרגע מהמשימתיות הזו". הגיע לבית ספר ליוגה באזור וואחאקה, עבר סדנת שתיקה, והפך למורה בעצמו. "האטה יוגה. בדרך פשטנית, הגדול מסתנכרן עם הקטן". קורא בעיקר כתבים רוחניים יוגיים, שומע ראגות הודיות, לצד רוקנרול ודאב. "לעשות מדיטציה ולשמוע רוטס, זה כאילו עישנת ג'וינט". חי בצמצום, "לא מוציא הרבה כסף, תן לי לחמנייה ותירס ואני מבסוט".

לפני חודש חזר ארצה לביקור. חי בתל־אביב אצל חברים ובחיפה אצל ההורים. לפני כמה ימים הלך עם אמא לקניון, לקנות חולצת כפתורים, לראשונה מזה עשר שנים. זה לטובת פרמיירת סרטו של בועז ארמוני 'מסווג חריג', שבו הוא מככב בתפקיד הראשי. קומדיית צבא גברית שהופכת למותחן אימה די אפקטיבי. סרט שהמתין שלוש שנים עד לצאתו לאור.

"זה הפיצ'ר הראשון של בועז (הבמאי), התפקיד הראשון שלי, ויש בו חן בתולי, מחוספס", מספר זבולון. "הוא צולם בזמן שיא, 11 יום בחום של אוגוסט, שמש קופחת, הלחות של הבקעה, ריח של עיזים. הייאוש הצבאי עבר אלינו. היה כיף לעשות אותו".

זבולון מגלם את דמותו של מתן, חנון אשכנזי עד העצם שחוטף כאפות מהחבר'ה שמתים על כדורגל ואיציק קלה, עד לטוויסט שכדאי לראות לבד. "כדי לשחק בסרט אימה צריך לדמיין המון. אם בקולנוע יש אלמנט של זיוף, מתמטיקה של רגש, בז'אנרים של מותחנים פסיכולוגיסטיים יש לך פרטנרים בלתי־נראים", הוא אומר.

אין לו תוכניות מוגדרות לגבי העתיד. אולי ימשיך לשוטט בעולם, מקסיקו, הודו, אולי יישאר. דבק בחיים מחוץ ללופ. "לקרוא אקטואליה ופרשנות פוליטית זה שוקת שאתה שותה ממנה. ממלא את הראש שלי ברעש לא טוב". בלי פייסבוק וגם בלי סלולרי. "אחד הגילויים הגדולים מהמסע שלי הוא: החיים ימשיכו בלעדיך מצוין. גם אם אתה לא מתחזק קשר כרוני ואובססיבי עם המציאות, היא תתקיים מצוין. והחרדה הזו, 'מצפים לך', 'קרה משהו נורא', הפוסט־טראומה הישראלית, או 'הנה ההזדמנות הגדולה' - כל זה שטויות במיץ עגבניות. יש ציפייה שתהיה זמין כל הזמן. אז אולי 'תשיג יותר'. האם תהיה מאושר יותר? לא. אז אני לא משחק את המשחק. זה אולי מטופש ומנותק, אבל יותר שמח. ועל זה אני לא מתפשר".

ומה עשית ביומולדת 30?

"מצאתי את עצמי על הר בעיירת כורים במקסיקו ואמרתי, 'בוקר טוב 30, היום הוא יום כמו שאר הימים'. הרי כל החיים שלי בשנה וחצי האלה היו כמו חלום. לא צריך ללכת ולפנק את עצמי בספר בסטימצקי".