טורבו דיזל

ראשית לחדשות החשובות: וין דיזל לא שמן. כלומר יש עליו כמה קילוגרמים עודפים, כמו שחשפו צילומי הפפראצי שהדליקו את האינטרנט בשבוע שעבר, אבל זה לא משהו שהוא לא יוכל להוריד בשבועיים בחדר כושר, וגם לא דבר שיכול למחוק לו את החיוך מהפנים. אנשים יכתבו עליו ציוצים שיגרמו להם להרגיש טוב עם עצמם, והוא יעשה עוד סרט תמורת 25 מיליון דולר. "כל זה בולשיט", הוא אומר בקול הנמוך ביותר בהוליווד. "אני לא מתעסק בזה, החיים קצרים מדי. למדתי את זה מקרוב בשנים האחרונות". כמה שעות אחר כך יכתוב סטטוס ברשת חברתית שיתלונן על היחס שקיבל מאיתנו, העיתונאים שפגש, בעקבות התמונות הלא מחמיאות, יקרא לזה שיימינג, יספר שמראיין ביקש לראות את "גוף האבא שלו", יתהה האם לצרף תמונה, ולבסוף יצרף אחת שבה הריבועים במקומות הנכונים. מה שכן, החיים באמת קצרים מדי לשטויות כאלה.

בדיוק לפני שנתיים צילם דיזל סצנה שגרתית לסדרת הסרטים והתופעה 'מהיר ועצבני'. כלומר, עוד תמרון פסיכי שבסיומו דומיניק טורטו מת. קורה. חברו הטוב של דומיניק, בריאן אוקונור - פול ווקר כמובן - מגיע במהירות כדי להחיות אותו ולגמרי מצליח. קורה. הסצנה, מספר דיזל, הרגישה לו כל כך אמיתית, שהוא ממש ראה את מותו שלו. השאלה הראשונה שעלתה לו אז בראש הייתה "מה היה קורה לפול אם הייתי מת באמת?"

בסוף היום ניגש דיזל לטריילר של ווקר, חברו הטוב ביותר מאז החלו את הרפתקת 'מהיר ועצבני' ב־2001. "אם אמות", אמר לו דיזל, "תדאג שאנשים יידעו איזה אח הייתי עבורך". ווקר לא הבין מה עובר על האיש הגדול, אבל השיב לו בחיבוק. דיזל יצא מהטריילר ולא ידע שזו הפעם האחרונה שבה יראה את אותו אח צעיר. כמה ימים לאחר מכן טס ווקר אל מותו במכונית מרוץ, ודיזל התפרק לחתיכות.

כשדיזל הגיע לבקר את המשפחה האבלה, הוא לא היה מסוגל להיכנס פנימה, בגלל שבכה. אמו של ווקר יצאה אליו וניסתה להרגיע אותו. הוא התנצל ואמר שהוא זה שצריך לנחם אותה. היא ענתה, "אני אמא שלו, אבל אתה החצי השני שלו". דיזל נסע משם הביתה, ולא יצא ממנו במשך כמה שבועות.

שנתיים אחר כך לו ולבת זוגו, הדוגמנית המקסיקנית פאלומה חימנז, יש כבר ילד שלישי - תינוקת שנולדה במרץ ונקראת פולין, על שם ווקר. דיזל דואג לבני משפחתו של הכוכב המת ומודה שהוא עדיין מתאבל. "אני עוד לא מאה אחוז בסדר", הוא אומר בעיניים לחות. "כולנו הרגשנו אובדן בחיים שלנו וכולנו יודעים מה זה אומר וכמה זמן לוקח להחלים. הרבה זמן ניסיתי להסתיר את הצער, מהילדים שלי, מול הציבור. זה היה מאוד קשה ורוב הזמן לא הצלחתי".

מה עוזר לך?

"העבודה, היצירה, המשפחה בוודאי. בסרט החדש שלי אני מגלם מישהו שחווה אובדן קשה, ויש רגע שבו הוא אומר, 'בכל בוקר אני מתעורר והעולם מרגיש קצת יותר קל'. אז זה מה שאני מרגיש, עם כל יום שעובר העולם מרגיש קצת יותר קל, אבל זה אובדן שאף פעם לא באמת אתגבר עליו והוא עזר לי להבין כמה כל הבולשיט מסביב הוא בדיוק זה - בולשיט".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

דיזל לא דומה לשום דבר אחר שהוליווד ייצרה. כוכב אקשן שבכלל בא מתיאטרון, שחקן פיזי מאוד שמחוץ למסך הופך לכלבלב חמוד. בגיל 48 הוא מסתכל בחיוך על התעשייה שבמשך שנים דחתה אותו כי לא ידעה איך לאכול מישהו שהוא לא שחור ולא לבן, לא בלונדיני ולא יפיוף, לא משחק את המשחק ולא מקבל את זה שיש בהוליווד אנשים שהשמש זורחת להם מהישבן. עכשיו הוא יושב בסוויטה של 1,500 דולר ללילה, לבוש חולצת כפתורים קצרה שמבטיחה כי העיתונאי לא יפספס את הידיים השריריות, צמודה מספיק כדי שיהיה ברור, כמו שאמרנו קודם, שהוא לא שמן, אבל לא צמודה מדי, כי בכל זאת הוא כבר לא גל גדות.

הוא עייף מאוד, בשיאו של שבוע מטורף שבו הוא מקדם את סרטו 'צייד המכשפות האחרון', אבל הוא לא מפסיק לשחק לרגע. למעשה, לדיזל האיש יש יותר הבעות פנים מלדיזל השחקן. כל מילה שהוא מוציא מהפה מלווה במימיקה שקשה לשמור מולה על ריכוז, הוא מדבר מאוד לאט, בקול בס נמוך־נמוך, והוא באמת בחור נחמד.

השמועה אומרת שאתה בכלל טדי בר.

"במקרה הזה השמועה נכונה. אני לגמרי טדי בר, אבל את לא רוצה להרגיז אותי. רוב כהן, הבמאי של 'מהיר ועצבני' הראשון, אמר פעם, 'וין הוא דוב. אם הוא אוהב אותך הוא טדי בר, אם תרגיז אותו הוא גריזלי'".

מישהו מעז להרגיז אותך?

"הרבה אנשים, אבל רובם לא עושים את זה מול הפרצוף שלי".

ברור, הם עושים את זה באינטרנט.

"כן, החלק הזה לוחץ נון־סטופ. זה משהו שהייתי חי טוב מאוד בלעדיו".

יש לך 95 מיליון עוקבים בפייסבוק, יותר מלג'סטין ביבר או טיילור סוויפט, אתה כן חזק במשחק.

"אין ברירה. היום מצפים מכל דמות ציבורית להיות מעורבת ברשתות חברתיות, שזה לא ממש הוגן, למען האמת. כולם לומדים איך לחיות בעולם הזה שבו אתה חייב, אבל ממש חייב, להיות נוכח באינטרנט. זה חלק מהקריירה שלך גם אם לא בחרת את זה. אם הרשתות החברתיות היו קיימות בשנות ה־40, קלארק גייבל היה עושה סרט המשך ל'חלף עם הרוח'. מצד שני, לא היית יכול להיות רוק הדסון, החדירה לפרטיות באמת גדולה. אבל יש לזה גם צדדים יפים".

למשל?

"אני בא במקור מתיאטרון, והיופי בו הוא שאתה מקבל סיפוק מיידי, אתה שומע את ההשפעה של העבודה שלך על הקהל. בסרטים זה לא ככה, לכן הרשתות החברתיות מאפשרות לך לקבל פידבק יחסית מיידי".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

הוא בכלל נולד כמארק סינקלייר. הוא ואחיו התאום פול נולדו לאם לבנה ולאב שמעולם לא הכירו, רק ידעו שהוא שחור, או לפחות לא לבן. אביהם החורג היה מנהל תיאטרון, והמשפחה גרה בדיור מסובסד לאמנים בניו־יורק. בגיל שבע דיזל עלה על הבמה בפעם הראשונה . "הרגשתי כבר אז שאני מקדים את זמני", הוא אומר.

למה?

"הסתכלתי מסביב ולא ראיתי מישהו שנראה כמוני".

אחרי שלוש שנים בקולג', נסע להוליווד, אבל אף אחד לא רצה לתת לו עבודה. מלהקים אמרו לו שהוא בהיר מכדי לשחק שחור וכהה מכדי לשחק לבן, וגם הציעו לו להיפטר קצת מהשרירים כי זה מבלבל. אז הוא חזר לניו־יורק ועבד כסוכן מכירות טלפוני ביום וסלקטור בכמה מהברים הלוהטים בעיר בלילה. אז גם השאיר את מארק סינקלייר מאחור והביא לעולם את וין דיזל, כנראה שם הבמה המוצלח בהיסטוריה.

יום אחד, כשהוא עומד מול המראה בחדר האמבטיה בבית אמו, כתב דיזל תסריט בן שמונה עמודים על חוויותיו כשחקן שלא הולך לו כי הוא לא נראה כמו שהוליווד רוצה. הוא קרא לתסריט 'Multi Facial', וכדי להפוך אותו לסרט מכר את המכונית שלו ב־3,000 דולר. התוצאה הגיעה לפסטיבל קאן ב־1995. שנה אחר כך המשיך לסרט באורך מלא 'Strays'. התקציב קפץ ל־47 אלף דולר, ודיזל כתב, ביים, שיחק וגם היה אחראי על הקייטרינג - הוא הכין לצוות פסטה. סטיבן ספילברג ראה ונדלק. הוא נתן לו תפקיד ב'להציל את טוראי ראיין'.

זה שהוא באמת היה נובאדי לא שינה לדיזל כשעמד מול גודלו המטפורי של ספילברג. במהלך הצילומים הוא היה לוחש לו כל היום הצעות לשיפור הדיאלוגים. כשפעם ניסה להעיר משהו לגבי סצנה שלא הייתה קשורה בכלל לדמות שלו, לספילברג נמאס והוא צעק עליו, "ויני, אתה כבר מת בשלב הזה!"

דיזל בלט באמת לראשונה ב'פיץ' בלאק' המפתיע, שם הציג לעולם את ריצ'רד רידיק, הראשון מבין המותגים הקולנועיים שהוא מוביל עד היום. ממש במקביל החל הבמאי רוב כהן ללהק שחקנים לסרט אקשן בתקציב צנוע מאוד של 38 מיליון דולר. הוא חיפש מישהו שייראה בדיוק ההפך מפול ווקר - כריזמטי וחזק, אבל לא יפה במיוחד. דיזל הסכים עוד לפני שראה את התסריט של 'מהיר ועצבני', וכשקרא אותו, היה מאוד לא מרוצה. הוא ישב עם התסריטאים במשך שבועות, הדמות שלו עברה אינספור שכתובים, והסרט היה הצלחה אדירה. למרות זאת ולמרות הצעה של 25 מיליון דולר, ויתר דיזל על הסרט השני. הוא שוב לא אהב את התסריט.

בשלישי, שהצלחתו הקופתית הייתה יחסית חיוורת, הוא קפץ להופעת אורח. ברביעי הוא הסכים לחזור ולככב בתנאי שיוכל להיות מפיק. וכל מה שבא אחר כך הוא סדרת הסרטים המקורית המצליחה ביותר מאז 'מלחמת הכוכבים' שהחלק האחרון שלה הביא לקולנוע 200 אלף ישראלים ב־4 ימים הראשונים. יש תוכנית כבר לעשרה סרטים נוספים של 'מהיר ועצבני, ו"אני מניח שהם ישמחו להמשיך את זה לנצח ולעשות מזה משהו כמו 'ג'יימס בונד'", אומר דיזל, "אבל אני מסתכל במונחים של סיפור, ואני רואה עוד טרילוגיה אחת לדמות של דומיניק. אני מניח שהסרט העשירי יהיה הזמן לסיים את החלק שלי שם".

הסדרה הציבה את דיזל בחמישייה הראשונה של הכוכבים הקופתיים בהוליווד, וגם הניבה לו חברויות חדשות ולא צפויות. למשל עם גל גדות, שהאזכור של שמה מוציא ממנו כל מיני קולות מוזרים: "איי לאאאאב גל גדות. לאב לאב גל גדות".

היית מאמין שהיא תהיה וונדר וומן?

"בוודאי, היא נולדה להיות כוכבת. אני כל כך שמח בשבילה. גל היא כמעט משפחה. היא מכירה את אמא שלי ואת הילדים שלי, והיא הייתה שם כשהבן שלי נולד. הכרתי אותה לפני שהיא הייתה אמא ואני זוכר שהיא אמרה לי שלראות אותי הורה השפיע עליה להפוך לאם. היא אדם מיוחד, חברה אמיתית, מהסוג שנשאר איתך עד הסוף".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

'צייד המכשפות האחרון', סרטו החדש של דיזל שיעלה בישראל בחמישי הקרוב, הוא פנטזיה על גבר שאיבד את משפחתו בקרב נגד מכשפות שהתרחש לפני 800 שנה. מלכת המכשפות הענישה אותו בחיי נצח, וכעת, בניו־יורק של ימינו, הוא דואג לשמירת השלום השברירי בין בני האדם למגים המרושעים הנמצאים בכל מקום. מייקל קיין עושה את התפקיד שהטיל עליו מנהל הבנק, ואלייז'ה ווד הוא הסיידקיק המסתורי של דיזל. רוז לזלי - ייגריט מ'משחקי הכס' - היא מכשפה צעירה שלא תנחשו איך היא משפיעה על הגיבור. דיזל הפיק את הסרט ומבחינתו הוא הגשמת חלום.

היית רוצה לחיות לנצח?

"אם היית שואלת אותי לפני צילומי הסרט, הייתי אומר כן, בוודאי. היום אני כבר לא כל כך בטוח. לפעמים גם דברים שאתה רואה דרך העיניים של דמות בדיונית משנים את התפיסה שלך בחיים. אני מבין עכשיו שלחיות לנצח זה אומר לראות את כל האנשים שאתה אוהב מתים, להגיד שלום שוב ושוב, ואני לא יודע כמה כאב הנפש יכולה לשאת".

מה סרט האקשן שאתה הכי אוהב?

"אני חושב ש'רוקי'".

אמנם סטאלון, אבל לא באמת סרט אקשן.

"נכון, בגלל זה אני כל כך אוהב אותו. אני חושב שהסיבה שבגללה אין היום כוכבי אקשן מהסוג הקלאסי של האייטיז והניינטיז, היא שהקהל כבר לא מקבל דמויות חד־ממדיות. מבחינתי זה לא משנה אם זו דרמת בית משפט של סידני לומט או סרט שמיני של 'מהיר ועצבני', אני מתייחס לכל דמות באותה צורה, האקשן הוא רק תפאורה. אתה כבר לא יכול להיות רק רמבו. הקהל היום מתוחכם מדי, לא מספיק לו ספקטקל. הוא רוצה לראות שכבות". והוא גם רוצה לראות פרצופים מעניינים. וכך העמימות האתנית, זו שפעם עשתה לדיזל צרות, היא יתרון עצום באמריקה של 2015. כך הוא יכול היה להיות אדריאן קפרזו האיטלקי ב'להציל את טוראי ראיין' או רידיק השחור או זנדר קייג' חסר ההגדרה ב'XXX'. "אני זיקית", הוא מחייך.

אתה מבין איך המראה שלך הפך מחיסרון ליתרון?

"כן, פשוט הייתי במילניום הלא־נכון. בשנות ה־90, כשרק הגעתי לביזנס הזה, אמרתי לכולם, 'אני אשנה את הפנים של הוליווד'. אנשים חשבו שאני משוגע, אבל זה בדיוק מה שקרה. שיניתי את הפנים של הוליווד, זו המורשת שלי. הוליווד הייתה צריכה להגיע אליי, לא אני אליה".

impikk@gmail.com