"אני לא יודע איך הייתי מרגיש אם הייתי מכוער"

חגי תשרי תפסו את רון שחר הכי רחוק מהדמות של נדב שהוא מגלם ב"פרודים", הסיטקום החדש שכתב וביים דניאל לפין (החל מה־17 באוקטובר, 22:30, רשת). בפגישתנו הראשונה חיכיתי לו חצי שעה כי הוא שכח לעדכן אותי שהאריך ביממה את החופשה המשפחתית באילת. שעה לפני פגישתנו השנייה הוא צילצל להודיע שהבטיח לבתו, הילה (כמעט בת 6) לקחת אותה להצגה. ובפעם־השלישית – גלידה. כשצילצלתי אליו אחרי רבע שעה של המתנה, הוא שאל: "באמת? קבענו להיום בעשר? אני עם מאיה והילה בחוף הים. חכי, תכף מאיה תסיים את שיעור היוגה שהיא מעבירה, נחליף פיקוד על הילה ואני אצא לדרך".

כשהגיע למתחם בזל, חמוש בזקן ("אני מאוד לא אוהב להתגלח, אבל גם לא משתגע על אופנת חוזה המדינה") הוא קיטר על הבלבלת. "אני כבר לא מבדיל בין חג לשבת", התנצל – ושוב הדגים את התהום שנפערת בינו לבין נדב, רני (קובי מימון), אריאל (יוסי מרשק) ושמוליק (פיני קידרון) – ארבעה חברים בני 40 פלוס שכל אחד מהם היה נשוי באושר ובמעמדם החדש כפרודים, הם מתקשים להשתלב בעולם האמיתי.

יש בכלל דמיון בינך לבין נדב שבסדרה?

"בטח. שנינו מטומטמים".

שחר ב"פרודים"

אין כמו נחתום שמעיד על עיסתו. מה עוד?

"נדב מאוד אוהב נשים, כמוני. נדב לא מסתדר עם נשים, כמוני. אבל לדעתי, אני הרבה יותר מודע ממנו לחוזקות ולחולשות שלי. הייתי שולח את נדב לטיפול פסיכולוגי, שיעשה שיחות, שיעשה ימימה, שיתחבר לעצמו, למציאות. במהלך הצילומים החלטתי להקצין את התכונות שמאפיינות אותו, כמו הנחרצות שבה הוא פולט שטויות. בשורה התחתונה - אני ילד זקן ונדב הוא אינפנטיל מוחלט".

נדב טוען שמונוגומיה היא אחד משמונת פלאי תבל. איך אתה מגדיר אותה?

"היא פלא עם קונוטציה של משהו חיובי ונצחי. הבנת?"

לפני התפקיד ב"פרודים" השתתף שחר (44) בשורה של טלנובלות כמו "משחק החיים", "טלנובלה בע”מ", "מיכאלה", "נשות הטייסים", "חטופים" ועוד, וכמובן הנחה את "המירוץ למיליון". הוא עצמו ישב במשך שנתיים במשבצת הפרוד, "עשיתי הכל, באקסטרים, מסיבות, סטוצים, מועדונים, אבל אני לא יכול להגיד שנהניתי", הוא מודה. "אלה היו שנתיים של כישלון, ריק, בדידות. האורגזמות הרגעיות רק החריפו את התחושה שמשהו פגום בי. לא ידעתי להסתכל על הגירושים כעל צעד אמיץ שעושה בנאדם שקשוב לעצמו, ולא מוכן להישאר בתוך המסגרת כמו 70 אחוז מהאנשים שהוא מכיר רק מפני שהוא פוחד לשבור את הכלים".

לפני חמש שנים, כשהשכרת את הדירה שלך למאיה קרמר, ערב נסיעתך ללוס־אנג'לס, והיא נשארה לגור בה גם אחרי שחזרת לארץ, ידעת שזה לכל החיים?

"קודם כל, מאיה התחילה איתי ביומולדת של מכר משותף ורק אחרי זה השכרתי לה את הדירה. ולא, לא חשבתי במושגים של 'זיווג לכל החיים', כי מי יגדיר בשבילי מה זה 'החיים'? מדי יום ביומו הזוגיות שלנו נבחנת מחדש. אנחנו בודקים את הדינמיקה בינינו ומשפרים את מה שצריך לתקן, ואם יגיע יום שבו נגלה שכבר אי־אפשר לשפר אז נלך לטיפול או שכבר לא נהיה יחד. אני לא רואה שום סיבה לסבול או לחרוק במערכת יחסים עם צרימות ורעשים".

סימני השאלה התכופים עלולים לערער את הביטחון העצמי.

"לא אצלי, ואם מישהו מתערער זה סימן שהוא חייב לעבוד על עצמו לבד, או בעזרת איש מקצוע, כדי להתחזק. בעיניי זה באסה לעבור את החיים בתוך רכב עם חלונות כהים".

זה משפט מאוד לירי.

"כן, אומרים לי שאני כותב יפה. כתבתי סדרה על הנעורים שלי בנתניה ולצערי היא לא התקבלה. נראה לי שהיא הייתה יותר מדי אלימה ומקבלי ההחלטות לא הבינו שאלימות היא חלק מהחיים. בארצות־הברית, ב'סופרנוס', מראים הכל. אצלנו מעדיפים להיות קצת צבועים. ברור שהתאכזבתי, אבל זה מה שדוחף אותי להמשיך לחשוב ולכתוב".

ילד "רע" נתניה

נתניה של ילדותו הייתה "דור אחר", כהגדרתו. "היא הייתה ידועה לשמצה בגיבורי הפשע שלה, שהפכו להיות הגיבורים שלנו. כשראיתי את פליקס אבוטבול ברחוב נדמה היה לי שאני שומע את מנגינת הסרט 'גוד פאדר' בלייב. הוא היה האליל. לקח לי שנתיים לעכל את הידיעה שהוא נרצח בפראג מפני שהוא חבריו הצטיירו בעינינו כבני אלמוות, גדולים מהחיים. רצינו להיות כמותם ולתפוס את מקומם, וכיוון שלא היו לנו כישורים ורבאליים זה התבטא במשחקי כוח שהיו הכל חוץ ממשחקים. גם אני השתייכתי לאחת החבורות. בשישי בערב נסענו להרצליה למועדון 'הקומפיוטר' – מצחיק אותי לחשוב שהבת שלי משחקת במחשב מגיל שנתיים ואילו בזמני קומפיוטר היה מילה כל כך חדשנית עד שהפכה לשם של מועדון. נסענו לשם רק בשביל לייצר חיכוכים במועדון עצמו או למטה, בחנייה, שם הוצאנו את כל האביזרים שהבאנו מהבית – מנעולי אופניים, שרשראות עם לולאות, אלות, לא חסר לנו ציוד לחגיגות".

הגעת לתיק פלילי?

"לא, אבל התארחתי כמה פעמים בתחנת המשטרה המקומית. אני זוכר במיוחד את הלילה שבו השוטרים הרביצו לי - לנער שיושב בחדר סגור, לבד - והרגשתי חסר אונים. ידעתי שאם אנסה להחזיר להם, עוד שוטרים יעוטו עליי. זה נשמע אבסורדי בימינו, כשהפכנו למדינה כל כך אלימה. כולם כועסים על כולם - על זה שאוכל בשר ועל זה ששותה בירה אחת ועל זה שמעז לפתוח את הפה ועל זה ששותק. הפתיל הקולקטיבי מתקצר מדקה לדקה. כל אדם שני ברחוב מאחל לי 'חג שמח' ובא לי לשאול, 'רבאק, מה השמחה?' הרי אנחנו מובילים את המדינה שלנו לאסון, לסוג של שואה".

יש מצב שתארזו מזוודות עם כרטיס לכיוון אחד?

"מה פתאום. גדלתי בתחושה שישראל היא המקום הכי טבעי והכי בטוח עבורי, וכך אני מגדל את הילה, אבל אנחנו חייבים לעשות איזה סוויץ'. עכשיו".

מה תרומתך לשינוי המצב?

"מדי פעם אני מעלה איזה פוסט זועם. בכל פעם שאני מנסה להרים את הראש ולהגיד משהו אני חוטף ריקושטים של שנאה ושטנה, ומתנחם בעובדה שהפוסט לפחות עזר לי להירגע. מהמקום הקטן שלי אני מקווה שיקום איזשהו קוסם וימציא פתרון של מדינה אחת לשני עמים או שתי מדינות עם גדר באמצע. אני כבר פחות חושב על עצמי וחושב יותר על הדור של הילה".

כשהתחתנתם, מאיה הייתה בהיריון, והכרזת שאתה רוצה ארבעה ילדים.

"וואלה? זה מה שאמרתי? מאיה ואני מאוד רוצים ואני מאמין שזה יקרה. הלוואי שבסיבוב הבא יהיה לנו תאומים. מאיה חובשת כמה כובעים. היא מאמנת כושר וסטייליסטית וגם יש לה אתר 'אמאהוט.מאג' שבו היא נותנת ייעוץ בגידול ילדים. היא ממש טובה בזה".

האמריקאים אומרים ש"ילד יחיד הוא ילד בודד"

"עם כל הכבוד לפילוסופיה האמריקאית, יש צדדים נוספים. דרך מאיה נכנסתי לאנטרופוסופיה ולחינוך בשיטת מונטסורי והגעתי למסקנה שכדאי לקחת מכל שיטה את מה שמתאים לילד הפרטי שלך, שאתה מכיר אותו יותר טוב מכולם".

כנער הרגשת שלא מבינים אותך?

"ברור. גדלתי בדור של דקה לפני הריטלין, כשעוד לא הייתה מודעות להפרעות קשב".

ואתה חושב שיש לך?

"חושב?" הוא פורץ בצחוק מתגלגל. "אני סופר מופרע קשב. לא הלכתי לאבחון מפני שאני פוחד שיבוא איזה מומחה ויגיד 'אתה סובל מזה וזה ואני ממליץ לך על טיפול תרופתי'. מספיק לי לשמוע את המילה 'תרופה' כדי להתחלחל. כל פלסבו שינסו עליי יעבוד נפלא, אני אאמין שיש לו השפעה טובה או רעה".

איפה פוספסת?

"אני בטוח שבמסגרת אחרת היה יוצא ממני ספורטאי ברמה בינלאומית, יכולתי לייצג את ישראל בקרב 10, אולי הייתי מתפתח יותר בריקוד ובכתיבה. עד היום אני לא מבין למה כשילד עולה לכיתה א' מעמיסים עליו ילקוט שיותר גדול ממנו ואחרי כמה חודשים מתחילים להפציץ אותו במבחנים. למה להפוך אותו ביום אחד מילד למבוגר? חכו דקה. הילה תישאר עוד שנה בגן חובה מפני שהיא עדיין לא בשלה למרוץ ההישגי הזה ומפני שאני מאמין שהיא לומדת לא פחות מהשיחות שמתנהלות בבית ומההורים. כל ערב אני מקריא לה ספר לפני השינה בעברית הכי תקנית, עם בג"ד כפ"ת בראש מילה, כי אמא שלי אמרה לי בילדותי 'תלמד עכשיו, כשהמוח שלך עדיין ספוג שיכול לקלוט הכל'. היא צדקה. הקליטה פוחתת עם הגיל".

אפס בדחיית סיפוקים

במבט לאחור מבין שחר שהרבה מהבחירות שעשה נבעו מהרצון לרצות את הוריו - מנהלת מרפאת שיניים ועובד ביהלומים. "אחרי הצבא שיפרתי בגרויות, נרשמתי ללימודי תקשורת במכללה למנהל ושנה שלמה שרפתי בקפטריה מפני שזה היה משעמם מוות. אני לא בנוי לישיבה בין קלסרים עבי כרס, רציתי שהעבודה שלי תתבצע בעמידה על הרגליים ובקשר עם אנשים. זכרתי שהחוויות הכי יפות שלי מהיסודי והתיכון היו בהצגות חגים וסוף שנה, שהקולנוע היה המקום שאהבתי לברוח אליו ונכנס לי לראש שזה מה שאני רוצה לנסות. כשאמרתי לאבא שאני רוצה ללמוד תיאטרון הוא אמר את מה שההורים תמיד אומרים 'זה יפה, זה נחמד, אבל מה עם מקצוע?' תיאטרון נחשב אז לפיתה שאתה מנגב איתה את השקשוקה. מי חשב שהוא יכול להיות המרכז?"

מה עשית כדי להגשים את החלום?

"צילצלתי ליורם לוינשטיין והוא אמר 'שנת הלימודים כבר החלה אז תבוא בשנה הבאה או תירשם למכינה'. בלי להתבלבל עניתי 'לא מכינה ולא שנה הבאה, עכשיו'. אני גרוע מאוד בדחיית סיפוקים. בהתחלה הוא צחק לי בפרצוף, חשב שאני מדבר איתו בנתנייתית, ואחר כך הזמין אותי לישיבת מורים שתתקיים ביום שישי. באתי, עשיתי אודישן ויורם אמר לי 'נחזור אליך בתחילת השבוע'. שוב התפרצתי. 'מה תחילת השבוע? אתה מצפה ממני לשבת כל שישי־שבת על הטלפון ולכסוס ציפורניים?' עליתי על האופניים, נסעתי לבית קפה באלנבי, סיפרתי למלצרית מאיפה באתי ודקה לפני שהקפה הגיע קיבלתי טלפון - 'תבוא ביום ראשון עם צ'ק להרשמה'. עפתי באוויר. זה היה אחד הרגעים הכי מאושרים".

כבוגר טרי הוא התייצב אצל הסוכנת שלו בבהלה. "קיבלתי שלוש הצעות", הוא מחייך, "להצטרף ל'צעירי הבימה' ולשחק בשתי סדרות. שאלתי אותה איך אסתדר עם העומס הזה והיא הרגיעה אותי שכולם מסתדרים. ואז בהבימה החליטו שלא להכניס שחקן חדש ושתי הסדרות נפלו בשלב הפיילוט בגלל סכסוכים בין הזכיינים. מצאתי את עצמי באותו המקום, מול אותה הסוכנת, בשיחה לגמרי הפוכה. הלכתי ללמוד כתיבה אצל עידית שחורי, אבל אף פעם לא אוכל להגיד שלמדתי מספיק. אגב, עכשיו אני משחק ב'עקר בית' (בית ליסין) בתפקיד רופא. כמו שאבא שלי רצה".

בזכות ההופעה החיצונית שלך הפכת לכוכב טלנובלות.

"נכון. צריך להגיד תודה על מה שיש. אני לא יודע איך הייתי מרגיש אם הייתי שחקן מכוער ומאוד מבוקש לתפקיד המצורע. הבעיה היא שהרבה פעמים אנשים לא מאמינים שאם אתה נראה טוב אז לא יכול להיות שיש בך עומק. גם עם דניאל לפין היה לי קטע כזה. כשהעלו את השם שלי כאופציה ל'פרודים' הוא שאל 'רון שחר זה לא המנחה של 'המירוץ למיליון' שהתחיל בתור דוגמן?' נלחמתי על התפקיד, נלחמתי להגיע לאודישן ודניאל אמר לי שכבר במשפט השני או השלישי הוא ידע שאני נדב". ¥