מה אני, רובוט?

אז איך היית שותלת עץ"? שואל אותי שחר ניצן בשעת בוקר מוקדמת (יש שיאמרו, למשל אני, מוקדמת מדי), בעוד אנחנו מטיילים במטע ההדרים שלו במושב עין ורד שבשרון. "מה זאת אומרת איך?" אני מגחכת, "שמים באדמה ומשקים מדי פעם". אז זהו, שכבר לא. "את רוצה לשכפל את התפוז בדיוק מוחלט, שייצא הכי דומה למקור", הוא אומר. "המטע הוא תינוקייה, וכמו לתינוקות, חייבים לתת לעצים כמות מדויקת של אוכל".

כל אחד מהתינוקות של שחר יונק 200 סמ"ק מים וחצי גרם דשן ביום, ואני אמורה עכשיו להאכיל אותם אחד־אחד, בשתי ידיי החשופות. למה בכלל שאטבול ידיים בדשן, אי שם בפרדס עם שחר? כי אף אחד, מתברר, כבר לא עושה את זה היום: לא שותל עץ בידיים, לא חולב פרה ואפילו לא סוגר שיבר. זוג ידיים זה הכי המאה שעברה — את רוב העבודות הפיזיות אפשר היום לעשות בלי להזיע, בלחיצת כפתור. אז מה הפסדנו בשם הקידמה, ולמה ממש לא נתגעגע? זה מה שיצאתי לבדוק.

"זה ייקח לי עשור, יש פה טריליון סוגי עצים", אני אומרת לשחר. "ואיך אדע אם השקיתי יותר מדי?". "את תדעי", הוא פוטר אותי בתשובת זן ומשאיר אותי עם הצינור. אני לוחצת על הכפתור הכתום. זרנוק מים אדיר ובלתי נשלט פורץ החוצה. מה הסיכוי שאצליח למזוג פה בדיוק 200 סמ"ק לפיות התינוקות הרעבים של שחר? אחרי כמה דקות שנינו מרימים ידיים, ועוברים לחלק הבאמת כיפי — הדישון.

החדשות הטובות: דשן כבר לא מגיע בצבע המקור שלו, כלומר חום קקי. כיום זו אבקה לבנה חביבה. החדשות הרעות: הריח לא השתפר. אני לוקחת אוויר, חופנת קמצוץ ומתחילה לפזר. אחרי כתריסר זיבולים אני מרימה את הראש לבדוק כמה מטע עוד נשאר, ונתקפת יאוש. חם בחממה, הגב נשבר מהכריעה אל השתילים, נמאס לי. אני מוכנה למהפכה הטכנולוגית.

מה עצים רוצים. גיל קורוטקי בפרדס | צילום: דנה קופל

החווה החקלאית מרושתת במערכת חדישה לטפטוף ודישון. בחדר הבקרה הממוזג אני יכולה לכוון את זרימת המים והדשן לכל חממה בנפרד. שזה נחמד ונוח, אני אומרת לשחר, אבל זה לא גורם לך להרגיש מנותק מהשדה שלך? מריח פריחת ההדרים, מהחיבור לאדמה? "אני דור רביעי לחקלאים", הוא אומר. "בדור שלי צריך פחות להתבוסס בבוץ. זה ממש לא מחליף את הקשר עם השדה, רק חוסך זמן וכסף".

רפתן, אוהב פרות?

"עבודה זו עבודה, סטייקים זה סטייקים", עונה בחיוך שלומי מור, 25, שמקבל את פניי ברפת. המקום: בית הספר החקלאי במקווה ישראל. השאלה: האם העבודה שלו לא עושה לו חשק להפוך לטבעוני? "בניגוד למה שאולי חושבים", הוא מרצין, "רפתן צריך לאהוב את הפרות. להבין שהוא מטפל ביצור חי".

המשימות הפעם: האכלה וחליבה. רובוט דמוי שואב אבק בינוני נע במקביל לפרות, מקרב אליהן את ערימות החציר, מגיש להן סעודת צהריים ישר לפה ועל הדרך גם מבריח את היונים. "יותר נוח מלהיות כפוף לאבוס 24 שעות ביממה", אומר שלומי. "הבעיה היחידה שלא נפתרה היא הריח".

אני מתחילה במסלול הידני — מושיטה ערימת חציר אל הפרה, שמחזירה לי מבט מזלזל, ושתינו מבינות שזה כנראה לא יקרה. אני לא בקצב. לא נורא, אני מתנחמת, תמיד תהיה לנו החליבה. וזה נראה פשוט: משאבות קטנות מחוברות לעטינים, לוחצים על כפתור, והופ, 30 ליטר ביום. העסק מסתבך כשאני פונה להיכרות אינטימית יותר עם עדנה הפרה. אני לובשת כפפות, לוחצת בעדינות על העטין, זרזיף קלוש מונפק בתגובה. אחרי עשר דקות אני מזמנת את עדנה לשיחת יחסינו לאן. "איך אני יודעת מתי סיימתי?", אני שואלת את שלומי בתקווה, "עד שלא מחרבנים לך על היד, לא סיימת", הוא עונה. אומר זאת כך: סיימתי.

הקרב על השרברב

"האינסטלטור שלנו מגיע עם מפתח שוודי, אבל גם עם לפטופ. הוא בעצם עושה לבית אק"ג", אומר לי אלון גל מחברת "אקווה רימט" בתחנה הבאה שלי, בית בהוד השרון. "כבר לא צריך לחכות לאינסטלטור שיאתר מה מקור הדליפה — המערכת שלנו מותקנת על צינור המים הראשי, מצביעה על המפגע, ואפילו מאפשרת לסגור את השיבר מרחוק כדי לעצור את הדליפה ולחסוך במים. סוג של SOS עד שמגיע האינסטלטור". הידעתם? 34,560,000 קוב מים מתבזבזים בישראל מדי שנה מדליפות כרוניות של ניאגרות — לפחות 321,000,000 שקל בשנה הפסד למשק. "לכי תסגרי את השיבר", מורה לי גל, ואני לא מבינה מה הביג דיל. אז הנה מה: רבע שעה לוקח לי להבין מה זה שיבר ואיפה בדיוק זה נמצא, וזה עוד כלום לעומת הניסיון לסובב ברז חלוד עם מפתח שוודי ששוקל כמעט כמוני.

"אולי נעבור לסלון הממוזג, ותנסי לעשות את זה דרך האפליקציה", מציע גל בחיוך ממזרי. אני יושבת מול המחשב, גרפים צבעוניים מסמנים את צריכת המים היומית והחודשית של הבית המארח. "זה מראה גם אם מישהו שוטף ידיים אחרי השירותים", צוחק גל. בלחיצת כפתור אחד אני שולטת בממשק המים הביתי. ויותר מזה: אם יתרחש איזה מחדל צנרת כשאהיה מחוץ לבית, המערכת תואיל לכבות את עצמה מרחוק ברגע שתאתר משהו חריג.

התחנה הבאה זה משחק ילדים, חשבתי לעצמי. משרד ממוזג, כמה טלפונים, תיאום פגישות — קטן עליי, אני הרי חלבתי פרה! אז חשבתי. מתברר שאפילו מזכירה זה לא מה שהיה פעם. עשרה אנשים, עשר דעות? עשרה אנשים, עשרה לו"זים שונים. מנסה לג'נגל בין שני טלפונים לבחור שמחכה בדלפק, אני שולחת מבט נואש לניב כגן. האפליקציה שהוא פיתח, meter, מהחממה הטכנולוגית VLX Ventures, מייתרת אותי כאן. "האפליקציה מאפשרת לתאם פגישה בין כמה אנשים עסוקים בלי להסתבך במבול טלפונים", הוא מסביר. "היא מצליבה לו"זים, מציעה תאריכים אופציונליים ושולחת לכולם את פרטי הפגישה לאישור".

האם אני מרגישה פחות נחוצה בסוף היום הזה? בהחלט. האם אני מאמינה שיש תחליף לעבודה אנושית? טרם. תקראו לי מיושנת, אבל מכשירים מתקלקלים, בני אדם לא.

חלק מהפיתוחים יוצגו השבוע בתערוכת watec שתתקיים עד יום חמישי במרכז הירידים בתל־אביב. •