הזמן שנשאר
בסך הכל בן 40, נייט האפמן, מגדולי הכדורסלנים ששיחקו במכבי תל–אביב, חי עכשיו מרגע לרגע, מנשימה לנשימה, מאנחה לאנחה. העיקר שלא יכאב כל כך. העיקר להיות כמה שיותר עם כריסטיאן, בנו בן השש, ועם אשתו מישל, שמטפלת בו ומנסה להסתיר ממנו, ללא הצלחה, את שברון ליבה. "אני לא חי באשליות, אני בספירה לאחור הסופית שלי", אומר האפמן. ציפי שמילוביץ פגשה אותו בביתו במישיגן, וראתה באיזו גבורה הוא מתמודד עם הסרטן הקטלני שאיש מהרופאים לא נותן לו סיכוי לצאת ממנו בחיים. ראיון
נייט האפמן שרוע על ספה ארוכה־ארוכה בסלון. רואים היכן היא מתחילה, אבל צריך משקפת כדי לראות איפה היא מסתיימת. הוא מכוסה שמיכה צבעונית, לבוש חולצת טריקו ומכנסי ספורט. יש לו זקן בן כמה ימים ועיניו אדומות. הוא מרים את החולצה בקושי, באנחת כאב, ומראה את הצלקת מהניתוח הדחוף שעבר כמה ימים אחרי שהתגלה כי הוא חולה בסרטן שלדבריו אין לו שום סיכוי להחלים ממנו. צינורית קטנה מחוברת לגופו, מנקזת נוזלים. כל תזוזה מכאיבה לו, גם עכשיו, דקות ספורות אחרי שהעמיס על עצמו כמויות אדירות של מורפיום, והוא לגמרי נע בין מציאות להזיה. דווקא היו לו כמה ימים טובים, הוא הצליח אפילו לעשות קצת פעילות גופנית ולנהל משהו דומה לסדר יום נורמלי, אבל היומיים האחרונים היו ממש מחורבנים.
"חשבתי שאחרי הניתוח לפחות אוכל לצאת מהכאבים", הוא אומר באנחה נוספת ולא אחרונה, "אבל כשהולך רע, אז הולך רע. התפתחו בגוף דלקות שלגמרי פירקו אותי בימים האחרונים. עכשיו מצאנו איזה קוקטייל אנטיביוטי שקצת משפר את המצב, אז אני מרגיש יותר טוב מאשר לפני 12 שעות, ו־12 שעות לפני כן הרגשתי נורא, ויום קודם עוד יותר רע. אני רק רוצה לצאת מהמעגל הזה של להרגיש רע, טוב, רע, טוב, כדי שבזמן שעוד נותר לי להיות כאן, לא ארגיש כל כך רע".
ביקשת לדעת כמה זמן יש לך?
"אין הרבה ברירות. זה לא מקרה שבו אומרים: 'יש לך סרטן, נתחיל להילחם בו ונקווה לטוב'. פה אין מה להילחם. רשמית גילו את המחלה ב־15 בספטמבר, ואז הרופאים אמרו שנותרו לי בין שישה ל־12 חודשים. אז חודש אחד כבר עבר. אני לא באמת יודע כמה זמן עוד יש לי, אבל אני לא חי באשליות, אני בספירה לאחור הסופית שלי".
אולי זו האמונה באלוהים, אולי הקוליות המוזרה שהפכה אותו לאחד הכדורסלנים הזרים האהובים ביותר ששיחקו בישראל, אולי הוא לא באמת מפנים מה קורה, ואולי זה בכלל המורפיום, אבל נייט האפמן מביט למוות בעיניים בדרך הסבירה היחידה במצבו: השלמה מלאה, ואיתה תשוקה אדירה לחיות עד הרגע האחרון. בגלל זה התחיל השבוע טיפולי הקרנות, שהמטרה היחידה שלהם היא לעזור לו להרגיש קצת יותר טוב עכשיו, ברגע זה, במעט הזמן היקר שנותר. על כימותרפיה הוא ויתר.
"הרופאים אומרים לך את כל האמת בפנים", הוא אומר בקול עייף. "הם היו די ברורים לגבי הסיכויים האפסיים להחלים. הרופא אמר שאפשר לנסות כימותרפיה, וזה אולי ייתן לי מקסימום עוד שנה, אבל ארגיש רע מאוד כל השנה הזו. האפשרות השנייה היא לנסות לראות כמה זמן אחזיק מעמד, ולפחות אחיה חיים יחסית טובים עד הרגע שבו כבר לא יהיו לי חיים".
הכל התחיל בחודש שעבר, האפמן הרגיש כאבים בגב ולא עשה מזה עניין. כמי שקריירת הכדורסל שלו חוסלה בגלל פציעה בברך, הוא רגיל לכאבים. אבל אז גילה דם בשתן, הכאבים בגב התגברו והוא הלך לרופא. "עשיתי בדיקות דם וסי־טי, ושם ראו כי כל אזור שלפוחית השתן מוגדל ונתיב השתן חסום. ברגע שהבדיקות חזרו, לא היה באמת ספק. את רואה על הפנים של הרופא שכל מה שיש לו זה בשורות רעות. זו לא רק שלפוחית השתן, זה התפשט לכליות, לריאות ולכבד. בדיקה נוספת גילתה שזה גם כבר לא רק הכליות, הריאות והכבד, זה בהרבה מקומות בגוף. היה ברור שאין מה לעשות".
איך הגבת?
"אני אדם מאמין, ואני מאמין שלאלוהים יש תוכנית בשבילי. בדיוק כמו שהייתה לו תוכנית כששלח אותי לשחק בישראל. עם הכישרון וההזדמנויות שהיו לי אז, למה שאגיע בסוף לשחק כדורסל במקום כל כך רחוק? זו הייתה התוכנית של אלוהים, ואני אסיר תודה עליה, אלה היו שנים מאוד מאושרות. אז עכשיו לאלוהים יש בשבילי תוכנית מסוג אחר ונראה מה יקרה".
ואיך אתה מרגיש, נפשית?
"נפשית אני בסדר, אני רק רוצה שהכאב ייעלם".
אטל־קריק היא עיר קטנה בת כ־50 אלף תושבים במישיגן, מרחק שעה וחצי נהיגה בקו ישר מדטרויט. היא תפסה כותרות בשנה שעברה כשצולמה בה סדרת משטרה טלוויזיונית באותו שם, שהצליחה לשרוד רק עונה אחת. המגזין "פורבס" הכתיר אותה לאחת מעשר הערים המסוכנות ביותר לנשים בארה"ב, וכמו כל המערב התיכון, גם באטל־קריק ספגה כמעט מכת מוות בקריסה הגדולה של 2008. כאן בא נייט האפמן לעולם, וכאן גם יעזוב אותו. הוא גר באזור מיוער מחוץ לעיר, בבית גדול ויפהפה, עם דלת אדומה ומדשאה ירוקה, והעצים מסביב כבר מחליפים צבעים לצבעי סתיו. עד לפני כמה שבועות ממש הוא היה איש מאושר, נשוי למישל, אב לכריסטיאן שיחגוג החודש שש. ויום אחד הכל חרב.
בן 40 — "אני צעיר מדי בשביל הבולשיט הזה" — האפמן נראה, אפילו עכשיו, כמעט כפי שנראה לפני 16 שנה כשהגיע לשלוש עונות חלומיות במכבי תל־אביב. אותה גמלוניות מקסימה, אותה פשטות מערב תיכונית, אותה יכולת לא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות. היום גם יש לו שאיפות באמת מאוד צנועות. "אני רק רוצה להיות מסוגל לקום מהמיטה וללכת למטבח ולהכין לעצמי ארוחת בוקר, בלי שזה יהיה מאבק כל כך קשה. בעוד שבועיים אני מקווה לקחת את הבן שלי לבית הספר. אלה המטרות שלי בחיים עכשיו".
כריסטיאן מבין מה קורה?
"עד כמה שילד בגיל הזה יכול להבין. הוא יודע שאבא חולה ושאבא אף פעם לא יבריא, אבל הוא לא יודע לוחות זמנים. סיפרנו לו רק את מה שחובה לספר. אם הייתי מת אתמול, או אם אמות בעוד חודשיים, זה שהוא יידע יותר ממה שהוא יודע עכשיו לא ישנה את התוצאה, העולם שלו ייחרב בשנייה", קולו של האפמן רועד בפעם היחידה בשיחה. "הוא כל כך צעיר".
יש לך רשימת משימות שהיית רוצה להספיק?
"כן, אבל אין לי ממש אנרגיה למלא אותה וגם נתנו לי התרעה מאוד קצרה, אני מתחיל מקו הסיום", הוא צוחק. "אני רוצה לצנוח ממטוס, זה משהו שתמיד רציתי לעשות, אבל בעיקר אני רוצה להיות עם הבן שלי. אין שום דבר אחר שיש לו ערך של ממש בשבילי. רק הבן שלי ואשתי".
את מישל, אשתו השנייה, פגש במסעדה שהיום כבר לא קיימת. "הפכו אותה לכנסייה", הוא מחייך. הם נשואים תשע שנים, וכשהיא נכנסת לחדר, העיניים שלו נפתחות לרווחה בפעם הראשונה. את קלישאת "הבת של השכן" המציאו עליה. ספורטאית בפני עצמה, רצה מרתונים, מתעסקת בנדל"ן, בדיוק השלימה את מכירת הבית המקסים, ולמרות שהם עוד לא יודעים לאן יעברו, זו פחות או יותר הדאגה האחרונה של האפמן. "מישל תסדר הכל, היא מתרוצצת בין עשרה דברים במקביל, היא מחזיקה אותי ועושה הכל כדי שלא אראה כמה קשה לה. אבל אני רואה, זה שובר לי את הלב. מאוד אתגעגע אליה".
ייט האפמן הוא מאותם ילדים לבנים גבוהים שאולי לא נולדו לשחק כדורסל, אבל היו חייבים לפחות לנסות. מצד שני, הוא היה כישרון של ממש. קצת מפתיע שעם גובה של 2.12 מ', יכולת אתלטית נדירה למדי ואינטליגנציית משחק גבוהה, הוא לא נחטף על ידי שום קבוצת אן־בי־איי, ובסופו של דבר מצא עצמו בפואנלברדה האלמונית מהליגה הספרדית. שם גם גילה אותו דיוויד בלאט, אז עוזר המאמן במכבי תל־אביב, שב־1999 הביא אותו לישראל ושינה את ההיסטוריה, גם של הקבוצה וגם של האפמן.
בשלוש השנים שלו במכבי היה האפמן שותף לשלוש הופעות בפיינל פור ולזכייה אחת בגביע אירופה, וגנב חתיכה גדולה מהלב של אוהדי הקבוצה, וכנראה לא רק שלהם. ב־2002 קיבל סוף־סוף את הצעת חייו: לחתום בטורונטו ראפטורס מהאן־בי־איי. הוא שיחק שבעה משחקים לפני שנפצע בברך ולא יכול היה לשחק. הראפטורס ניסו לבטל את החוזה שלו, בטענה כי הסתיר את הפציעה לפני החתימה. הם הפסידו בבוררות ושילמו לו את מלוא הסכום שנרשם בחוזה, 5.2 מיליון דולר לשלוש שנים. אבל כל הכסף לא היה יכול לשנות את העובדה שהפציעה הזו חיסלה להאפמן את הקריירה. הוא עוד ניסה לחזור לאירופה, אבל אחרי שבועיים בפאזרו האיטלקית הרים ידיים ופרש בגיל 29.
ביקרת בישראל מאז שעזבת?
"לא. מכבי הזמינו אותי לבוא עכשיו למשחק הראשון ביורוליג, אבל די ברור שאני לא יכול לנסוע לשום מקום".
אתה מתגעגע לישראל?
"לאספקטים מסוימים", הוא מחייך. "אני מתגעגע לחבר'ה, בעיקר לנדב הנפלד. נדב הוא הספורטאי הכי טוב והכי נדיב ששיחקתי איתו. אני לא חושב שיש מישהו שלא אוהב את נדב, ואם יש מישהו כזה, אני לא מבין אותו. הרבה שחקנים מהקבוצה ההיא התקשרו בימים האחרונים. הבחור השני שהיה בקונטיקט, שכחתי את שמו..."
שפר.
"שפר, דורון. מצטער, המורפיום. אני חושב ששפר התקשר והשאיר הודעה במזכירה. דיברתי עם מארק בריסקר, טל בורשטיין, גור שלף, דרק שארפ. אנתוני פארקר התקשר, והרגשתי כל כך רע שלא יכולתי לדבר. הבטחתי לחזור אליו ועוד לא חזרתי".
שם אחד שהאפמן לא מזכיר הוא זה של אריאל מקדונלד. לא הייתה שום סיבה להזכיר כאן את הסיפור הצהבהב על גירושיו של האפמן מאשתו ג'ניפר, אחרי שגילה כי בגדה בו עם הכוכב הגדול של הקבוצה, אלמלא בשורה רעה נוספת שנחתה עליו בספטמבר השחור הזה. לפני כמה שבועות הוא קיבל סדרת סמסים מדרק שארפ, ששאל אם הוא יודע מה קרה לג'ניפר. האפמן לא ידע על מה הוא מדבר. "התקשרתי ודיברתי עם האמא החורגת שלה, שאמרה לי שג'ניפר תלתה את עצמה. הייתי בהלם".
יודעים למה?
"לא ממש. אמה אמרה שהיא הלכה למשחק פוטבול, נראתה במצב רוח מצוין, ואחרי זה לא שמעו ממנה יומיים. אבא שלה הלך לבדוק מה קורה איתה. אני רק יכול לדמיין מה זה להיכנס ולראות את הבת שלך תלויה. אני יודע שהיא לא השאירה שום פתק, ואולי אף פעם לא נדע מה קרה. לא היינו בקשר הרבה שנים, אבל היא חלק גדול מהעבר שלי, וזו טרגדיה נוראית".
שמית, האפמן פרש לפני 11 שנה. מעשית, זה כבר קרה שנתיים לפני כן. הוא חזר הביתה למישיגן ולא עשה הרבה. מעולם הכדורסל התנתק כמעט לגמרי. "השארתי את זה מאחור, עזבתי את הכל עם טעם רע מאוד בפה. הפציעה מאוד תיסכלה אותי ובכל מקרה לא רציתי להיות חלק מארגון כלשהו, כי בכל מקום יש פוליטיקה ואני לא אוהב את זה. בדיעבד אולי כן הייתי צריך להישאר בתחום באיזושהי צורה, זה בוודאי היה הרבה יותר טוב לי כלכלית, אבל אידיוטי להתעסק בחרטות, בטח במצבי. קרו לי הרבה דברים טובים גם בלי הכדורסל".
הוא שינה את דעתו בקיץ שעבר, כשדיוויד בלאט חתם בקליבלנד. האפמן יכול לדבר על בלאט שעות, בלי לחזור על אותה מחמאה פעמיים. "מאמן גדול ואיש שאני מאוד אוהב וחייב לו הרבה. כשהוא חתם בקליבלנד, הרמתי טלפון והצעתי שאהיה מגלה כישרונות באירופה. אני רגיל לנסיעות ונראה לי נחמד לנסוע לאירופה, לראות שחקנים ולחזור הביתה למשפחה. זה היה מאפשר לי להיות חזרה בעולם הכדורסל, אבל בלי הצדדים שאני לא אוהב, והיה נותן לי אפשרות לעבוד בשביל דיוויד שוב, אבל זה לא יצא".
מה אתה אומר על העונה שהייתה לו בקליבלנד?
"הוא היה בסיטואציה לא פשוטה בקבוצה הזו. אני בטוח שדיוויד יזכה באליפות בשנתיים הקרובות, אבל אני לא יודע אם זה ישאיר אותו שם. אני מקווה שהוא יצליח לבנות קבוצה בתנאים שלו, לפי החזון שלו. זה משהו שהייתי שמח לראות. נו, אולי בחיים אחרים".
בדיעבד אתה מצטער שעזבת את מכבי לטורונטו?
"לא. כל שחקן רוצה הזדמנות לשחק באן־בי־איי. אני יודע שזו קלישאה, אבל זה ככה, בוודאי לילד אמריקאי ממישיגן. חוץ מזה, טוב שיהיה כתוב בויקיפדיה שלך שהיית באן־בי־איי", הוא צוחק. "אם יש משהו שאולי חבל לי עליו, זה שלא חזרתי למכבי אחרי טורונטו, אבל אני לא חושב שהיו נותנים לי עוד צ'אנס. הסיטואציה אז כבר הייתה שונה לגמרי. זה מועדון עם הרבה עוצמה, ושמעון מזרחי ודיוויד פדרמן הם אנשים מאוד חזקים. זה ביזנס לכל דבר, ואני מבין את זה. מה שאני לא לגמרי מבין זה למה מוני פנאן התאבד".
אני לא בטוחה שיש לי תשובה אמיתית בשבילך.
האפמן נאנח שוב: "מן, החיים מלאים בטרגדיות".
איזה משחק אתה זוכר במיוחד?
"זה קל, המשחק בבולוניה בשלב ההצלבה בעונה הראשונה שלי. שנת 2000, נכון? הפסדנו את המשחק הראשון בבית והיינו חייבים לנצח בחוץ. זה היה אחד המשחקים הכי מרגשים בקריירה שלי. לא החטאתי מהעונשין. זה משחק שאני זוכר בבהירות מוחלטת, אני חושב שהוא שינה את כל הכיוון של המועדון להרבה שנים".
כשהשלים עם העובדה שהכדורסל, בכל צורותיו, נגמר עבורו, החל האפמן לחפש את עצמו. זה לא היה קל. בהתחלה לקח חופשה מוחלטת, גר על האגם, טייל, ביזבז הרבה כסף. אחר כך היה סוכן מכירות בסוכנות רכב, אבל גילה שהוא לא בנוי לזה, בעיקר פיזית. "הברך שלי הייתה במצב נורא. לא יכולתי ללכת על המדרכה בלי שהברך תתפזר לכל הכיוונים. סוכן מכוניות צריך לעמוד כל היום, ואם הוא הולך לנוח לרגע, ובדיוק באותו רגע נכנס קליינט, הוא מפסיד אותו. אני לא יכולתי לעמוד אפילו שעתיים בגלל הברך".
אחר כך עבד בכמה עבודות משרדיות, השלים לימודים און־ליין והחל לעבוד בעזרה לאנשים הסובלים מבעיות מוטוריות. "עשיתי את זה שנה וחצי, זה היה מאוד מספק נפשית, אבל אז בא המשבר הכלכלי הגדול והשוק התייבש. חבר הציע לי להצטרף לחברה שלו שמפעילה מטוסי RC, מזל"טים כאלה שמגלים בעיות אינסטלציה וסניטציה, וזה מה שעשיתי עד עכשיו".
יתו של האפמן מלא בחברים שמגיעים כל הזמן. זה לא מובן מאליו. הוא גר רחוק מכל יישוב, אבל הם באים, דופקים בדלת, שואלים בעדינות אם אפשר להיכנס. האפמן שמח לראות את כולם, הוא רק לא מוכן שירחמו עליו. לחדר נכנס פול סטול, שהיה הסוכן שלו במשך הרבה שנים ונותר חבר נפש. איתו מגיע בנו, פול סטול אף הוא, שלפני שלוש שנים שיחק במכבי חיפה וזכה איתה באליפות בניצחון על מכבי תל־אביב. סטול הצעיר מעריץ את המיתוס של האפמן, סטול המבוגר אוהב אותו כמו אבא. "הוא האיש הכי טוב שפגשתי אי פעם בתחום הזה", אומר סטול בעיניים נוצצות. "אני לא מופתע שבישראל מגיבים ככה, אין בעולם אדם יותר טוב מנייט האפמן".
האפמן עצמו דווקא כן מופתע, ורגע לפני שהוא מבקש לסיים כי הוא עייף מדי, הוא רוצה להגיד תודה. "יהודים הם האנשים היחידים שעוד מזהים אותי", הוא צוחק. "בפעם האחרונה שהייתי בניו־יורק, אנשים קראו בשם שלי ברחוב, אבל זה היה די מזמן. אני מקבל המון הודעות בפייסבוק, אנשים משאירים הודעות במשיבון, אני לא תמיד זוכר או יכול לחזור, אבל מאוד מעריך את זה. זה מפתיע אותי, לא הייתי בישראל מאז שעזבתי, וכשאתה מתרחק כל כך, אתה לא חושב שאנשים יזכרו אותך. והנה זוכרים. זה מאוד מרגש".
אתה שואל "למה אני?"
"לא, זה מה שטוב בלהיות אדם מאמין. אני מתפלל כל הזמן, אם כי אני לא מצפה שזה יעזור. אנשים אומרים שהם מתפללים בשבילי ואני מודה להם. אומרים שאלוהים קשוב יותר לתפילות המוניות, למרות שאני לא לגמרי משוכנע בזה. אני מסתכל למציאות בעיניים, והדבר היחידי שאני פוחד ממנו זה מה שיקרה לבן שלי, איך כל עולמו ייהרס ואני לא אהיה כאן כדי לחבק אותו". •
לפנייה לכתב/ת 
