כנפיים שבורות
בכל פעם שהפרופסור אסא כשר רואה פסל של ציפור, הוא חייב לקנות אותו ולהציב על המדפים המתפקעים בסלון. הכל בגלל בנו, יהורז, חובב ציפורים שנהרג בטיול לפני 24 שנים. "אין לי שום אשליות בעניין התהום שבין החיים למתים, אבל זו דרכי לתת ליהורז נוכחות בחיי". עכשיו הוא אוצר תערוכה של צילומי ציפורים, פרי מצלמתו של גיסו, שלמה ולדמן, ומדבר על פצעי הגעגוע ועל הקשר שבין טנקים ועופות דורסים
מרפסת דירתו של פרופ' אסא כשר ברמת גן צופה על מגדלי חול ובטון שיצמיחו את שכונת קריית קריניצי החדשה. לא נוף שמזכיר טבע ירוק וציוץ דרורים. אבל הערב הוא ידבר על אהבת בעלי הכנף בפתיחת תערוכת הצילומים "ציפורים הסמויות מן העין והטבע הטבוע בלב". את התמונות צילם גיסו, שלמה ולדמן וכשר, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב וזוכה פרס ישראל, הוא אוצר התערוכה.
"הקשר שלי לציפורים נולד בזכות בני הבכור, יהורז, שנספה לפני 24 שנה בטיול בצפון סיני", מספר כשר (75). "יהורז היה צפר בנשמתו וכולנו נסחפנו אחריו. הוא גילה את עולם הציפורים בבית הספר היסודי בגבעת שמואל, בזכות חבר שישב לידו. פעם, שניהם קפצו מחלון הכיתה ודילגו מעל חומה מפני שהבחינו באיזו ציפור נדירה".
איך הגיבו המורים?
"הם נזפו בו בחיוך. אי־אפשר היה לבוא בטענות לתלמיד שהצטיין בכל המקצועות. הציון 10 היה קטן עליו. הוא נהג להחביא את התעודות שלו כדי להימנע מגאווה. הילדים שלנו, אגב, למדו בבתי ספר דתיים לא מפני שהשתוקקנו לראות אותם דתיים בבגרותם, אלא כדי שלא יהיו נבערים".
"מדי יום ביומו יהורז חזר מבית הספר עם סיפורים על ציפורים", מוסיפה אשתו, נעמי כשר, מרצה לפילוסופיה אשר בעקבות מות בנה פנתה לעבודה סוציאלית. "פעם שאלתי את יהורז, 'כמה צפרים יש בכיתה שלכם?' והוא ענה, 'יש אחד שיודע מצוין ויש אחד שיידע'. הוא ישב עם ספרים וקרא ולמד".
"ובשישית הוא התחיל לצאת לטיולים במדבר יהודה, לבדו או עם שניים־שלושה חברים", מעיד האב. "כשתיכנן מסע ארוך לנגב שאלנו אותו אם הוא בטוח שהוא יכול לצאת לבד. יהורז השיב, 'בגיל 16 לא שואלים, בגיל 16 כבר מחליטים!' ויצא".
"מתתי מדאגה", מודה אמו, "אבל הוא חזר בשלום ובעיניים נוצצות". בתיכון "עמית" יהורז קפץ כיתה ואת ששת החודשים שעמדו לרשותו עד גיוסו לצבא הקדיש לתחביבו – עופות דורסים, והשתתף בסקרים של נדידת ציפורים. "העגורים שעוזבים וחוזרים נראו בעיניו כמו פלא", מוסיף האב. "נהגתי להסיע אותו לאזור גבעת השלושה, על יד כפר קאסם, והוא ישב שם שעות עם הצפרים, מנה אלפי עגורים וחיפש ציפור שאיש עדיין לא ראה".
ציפורים של פלדה
את שירותו הצבאי בחר יהורז כשר ז"ל לעשות בשריון ונימק: "השריון הוא זה שמכריע במלחמה". אביו, שחקר את האתיקה הצבאית, אומר, "לשריון יש אתוס אחר, לדעתי נכון יותר, והערכתי את המקצועיות שיהורז הפגין כשלמד את הטנק עד אחרון חלקיו. בטנק המרכבה יש ציוד עתיר אלקטרוניקה לא פחות מורכב מזה שבמטוס, והוא הכיר כל פרט. באחד מהתרגילים הרבים שבהם השתתף כקצין, יהורז עמד על גבעת התצפית עם עוד מפקדים והם צפו במשקפות על השטח שעמדו לתקוף. פתאום חבריו הבחינו שהמשקפת של יהורז מתרחקת ומתנתקת מהשטח שעליו הם מביטים ושהזווית שלה עולה אט־אט לכיוון השמיים. הוא קרא, 'תראו את הציפור, שם למעלה!' חייליו מעידים שגם המשקפת של הטנק עלתה לא פעם לשמיים, וממצב אופקי הפכה לאנכי, מפני שהוא קלט ציפור שלא רצה להחמיץ". השילוב בין שתי האהבות של בנו – טנק וציפור – נראה בעיני כשר כטבעי ביותר. "היו שאמרו שאלה שני דברים מנוגדים מפני שהטנק כבד, צמוד לקרקע ואילו הציפור קלה ומגביהת עוף, אבל אני ראיתי את הדמיון. הטנק נותן לך תחושה של עוצמה, הוא כוח אש עצום ומחשוב מתוחכם. וגם הדורס משדר כוח במוטת הכנפיים הרחבה שלו וביכולתו לעוט על טרף שזיהה".
רב סרן יהורז כשר, בן 25, מ"פ מצטיין, חתם קבע. "הוא למד מטעם הצבא בטכניון, הנדסת חשמל ופיזיקה, ועל כל שנת לימודים הוא התחייב לתת שנה לצבא", אמו מסבירה. "לטיול שבו נספה הוא יצא עם אשתו, רונית וחבר נוסף, כדי לחגוג את יום השנה הראשון לנישואיהם. יהורז היה להוט לקרוא ורונית הייתה להוטה לטייל". ואסא ממשיך, "יהורז היה אז בתעסוקה מבצעית, והתכונן לטיול הזה כמו גשש בדואי", מוסיף האב. "הם באו ואספו אותו לטיול קצר בסיני. מי חשב".
בעת הליכה באחד השבילים הוא דרך על אבן שהתפוררה תחת רגלו וגרמה לו למעוד. הוא נפל לתהום מגובה של 18 מ' ונהרג במקום. פרופ' כשר אמר בעצרת יום הזיכרון, "אל תזכרו רק את הנפילה, זכרו קודם כל את הנופלים".
"את רוצה לראות ציפורים?" שואל לפתע כשר, שהתחיל את היום בחמש לפנות בוקר, בפארק אריאל שרון, כשהזניק תחרות ריצה של ילדי פליטים שנערכה על שם יהורז. "לא, אל תסתכלי לעבר החלון, תסתכלי על המדפים, מאות פסלונים. אני מביא אותם ליהורז ממסעותיי לכנסים בחו"ל. לא, אין לי שום אשליות בעניין התהום שבין החיים למתים. אני לא חושב שאני יכול להביא הביתה ציפור ולומר, 'הנה, יהורז, זה בשבילך'. אבל אני יכול לעשות משהו קרוב לזה, עד כמה שאפשר. זו הדרך שלי לתת ליהורז נוכחות בחיים שלי. כשהפסלונים התרבו וגלשו לכל מיני פינות בבית, נעמי התחילה להציב מדפים. יהורז התעניין במיוחד בדורסים גדולים, שמתגאים בכנפיים הענקיות שלהם, ולצערי אין הרבה פסלונים של נשרים".
"הייתי שמח להיות ציפור"
בשבע השנים האחרונות הצטרף לתחביב של כשר ממד נוסף בזכות שלמה ולדמן, גיסו, אחיה הצעיר של אשתו נעמי. "אני אוהב טבע, בבית יש לי חממות של סחלבים, ובגינה הקטנה אני מגדל בוסתן של עצי פרי", מספר ולדמן (64, נשוי פלוס 3, מנהל בחברות היי־טק). "יקי זנדר, צלם ציפורים ידוע, ראה שאני מעלה ציפורים באתר צילומים ונתן לי שיעורים פרטיים. קניתי ציוד מיוחד – מצלמות מדויקות, חדות ומהירות ועדשה עם זום גדול – והתחלתי לנדוד בארץ ובעולם. הרחקתי עד אלסקה וקוסטה־ריקה כדי לצלם ציפורים נדירות".
"הצילומים של שלמה מרתקים אותי מפני שהוא מצלם את הציפורים בטבע, תוך כדי תנועה", מעיד כשר, שבחר כ־20 עבודות מתוך האלפים שהוצגו לפניו. "בצילומי הדורסים, שיהורז כל כך אהב, רואים את הכנפיים הפרוסות קצת לאחור, את הראש המוטה קדימה ואת העיניים הנעוצות במטרה".
אחר כך הוא מבליע אנחה, מזכיר את מאגר המידע הלאומי לציפורי ישראל שנושא את שם בנו, ומספר שהמסלולים הצטלבו. "התערוכה הייתה אמורה להיפתח בשבוע שעבר, בדיוק ביום האזכרה של יהורז, ודחינו את הפתיחה".
היית רוצה להיות ציפור?
"בעולם שבו יש בני אדם, ובהם אהוביי, לא הייתי רוצה להיות ציפור", הוא פורץ בצחוק. "אבל בעולם שאין בו בני אדם בכלל, הייתי שמח להיות ציפור מאחד הסוגים החכמים והיפים, כמו ציפורי גן העדן. גם נשר בא בחשבון".
תערוכת הצילומים תתקיים עד ה־29 באוקטובר בחלל ארט־מרקט ברחוב התערוכה 3 בתל אביב, סוף רחוב הירקון פינת דיזנגוף.
לפנייה לכתב/ת 
