אקדח נטול געגועים

אקדח ושמו ברטה / כל השבוע המציאות רצה יותר מהר וגדול מהדמיון שלנו. וכל הזמן ראית (אם הבטת בטלוויזיה) סכינים/ דם/ משה נוסבאום/ התנ"צ הערבי ג'מאל חכרוש/ שעשועוני טריוויה מלאי נפילות וגם הרבה רשע, עצב, פחד, הלם והזדהות עם נפגעינו הצעירים והבוגרים.

וכשהלכת ברחוב השבוע? כמה פעמים הבטת בזהירות ובחשד לאחור מעבר לכתפך, כדי לראות מי הולך אחריך כמו צל? נכון שלרוב היה זה סתם אחד וכל השאר היו העצבים המרוטים שלך. ובכל זאת, לא נעים.

וכך, לאור משנתו החדשה של שר הביטחון, שכל מי שיש לו נשק שיישא אותו, נזכרתי בגעגועים שפעם היה לי אקדח אמיתי וטעון כדורים. ושלמרות שהיה אקדח די קטן מתוצרת ברטה, ולי התאימה יותר גיטרה גדולה תוצרת מרטין, חיבבתי אותו ואפילו הייתי מניח אותו ליד התיק של הגיטרה במושב האחורי של המכונית, בעיקר כשהייתי נוסע להופיע במקומות מסוכנים, מעבר לכפר ולקו הירוק.

מי פחד יותר ממי? / שנים אחרי שנפרדתי מהאקדח שלי, אני עדיין מתקשה לדמיין אותי איתו, ואותו איתי. כי השאלה הגדולה שכולם שאלו אז (בהכירם אותי) היא מי פחד ממי יותר; האקדח ממני או אני ממנו? והתשובה הייתה חדה וברורה.

נכון שמצד אחד הוא העניק לי תחושת ביטחון שלא כל פראייר יכול לבוא ולאיים עליי עם סכין, ולצאת מזה בשלום. אבל מצד שני אם יש לך אקדח, הסיכוי שייפלט לך כדור הוא גדול, במיוחד אצל מישהו פזור נפש כמוני.

ומעבר לזה, גם כשניסיתי לדמיין מישהו רץ מולי באופן מאיים, לא יכולתי להעלות על הדעת איך אני מסוגל לירות לו בין העיניים. כי למרות המשפט הצודק "הבא להורגך השכם להורגו", איפשהו זה עדיין לא באופי שלי לירות באנשים.

אז לא יצא לי להשתמש באקדח (וטוב שכך), אבל אם אתם שואלים למה אני מדבר עליו בלשון עבר, אז זה כי גנבו לי אותו ביום העצוב והמצער שבו קברו את האיש הכי יקר לי בעולם.  

חשודים / בתחילת השבוע, אחרי המסר של נתניהו לאמהות העבריות (שייזהרו ברחובות), העבירו בווטסאפ של משפחתנו הענפה מסר לכל האמהות המשפחתיות שלנו שייזהרו בעיקר בסלון מהחדשות, כי מתברר שהן מעלות את לחץ הדם של ילדינו מ־160 ביום ישראלי עצבני רגיל ל־200 בשבוע מפחיד כזה. 

חוץ מזה השבוע בפארק, הרגוע בדרך כלל, הבחנתי גם בארבעה ג'יפים של המשטרה, כשהם מצוידים בנשק, כי כל אחד נראה לי לפתע כמו חשוד. 

ובמסגרת הזו, שבה כל אחד הוא חשוד, הזהירו אותנו בעיקר מהמתחפשים. למשל, ההיא עם הפאה הנוכרית על הראש הייתה לא פחות חשודה בעיניי מזה שנראה מחופש לזמר צמרת.

האקדח שירה לבד / אני זוכר היטב איך ל' (ששירת ביחידה מובחרת) חיפש את האקדח שלו, דווקא כשבאנו לחגוג לו יום הולדת. וזה היה מוזר, כי הוא היה ידוע כמי שלא זז בלעדיו.

הבעיה הייתה שדווקא ביום ההולדת פרצה שריפה במטבח של ל', והוא נעשה היסטרי. וכמי שחונך לא לאבד נשק בצבא, הוא התנהג כאילו איבד את אשתו.

"איפה הנחתי אותו? איפה הנחתי אותו?" מילמל ל' בדיוק כשנשמעה ירייה מכיוון המטבח. ואז התברר שהאש שחיממה את האקדח גרמה לו לפלוט כדור.

"בחיים לא חשבתי שהאקדח שלי יירה לבד", אמר אז ל' במבוכה, כשחבש את הכלבה שלו. למזלה הרע, הכדור שרט אותה ליד האוזן ומאז היא כבר לא שמעה כלום. 

איש עם קסקט / זה קרה לפני המון שנים, כשהנבלות כבר יצאו מחוריהן וכששני ילדים תמימים בני 13 הלכו לקולנוע אלנבי (או דן או אופיר בתל־אביב – כולם נמצאים לא הרחק ממועדון אלנבי 40).

הם היו בסך הכל שני חברים טובים מהשכונה, שרצו לראות סרט בשם "מיכאל סטרוגוב", על מרגל אחד אמיץ בעולם הישן. והם היו כל כך תמימים שבחיים לא שמעו את המילה "אביוז". 

מה שקרה זה שהבן אדם הרע עם הקסקט, שהסתיר את פניו, נכנס לסרט בחושך,  התיישב לידם והתחיל לגעת באופן חשוד באחד הילדים. הילד הראשון, שקלט שמשהו לא בסדר, הביא למניאק בעיטה ברגל ואחר כך צעק "איי", עד שכל יושבי השורות הראשונות הסתובבו אליו. רק שזה קרה בדיוק בסצנה הנוראית שבה שרפו למיכאל סטרוגוב את העיניים והמסתובבים חשבו כנראה שהילד צעק בגלל זה. 

המניאק עם הקסקט אמנם נבהל, אבל בחוצפתו התגנב לצד השני של השורה, איפה שישב הילד השני, וניסה עליו את אותו התרגיל. אבל גם הילד השני לא עשה לו חשבון ודפק לו כאפה על הברך. אחר כך רצו שני הילדים הביתה, מתנשפים מעוצמת החרדה. הם נרגעו רק אחרי כמה ימים של פחד והיסטריה.

זה קרה, כאמור, בקולנוע אלנבי בשנות ה־60. השחקן הגרמני העתיק קורט יורגנס שיחק את מיכאל סטרוגוב ומה שאני זוכר זה שלמרות הטראומה, לא סיפרנו דבר להורינו, כי מי סיפר אז בכלל משהו להורים שלו? 

בן־גוריון נלחם בסג'רה / שמעו חתיכת היסטוריה עלומה מלפני יותר מ־100 שנות סכסוך:

דוד בן־גוריון הגיע כעולה חדש לחוף יפו באלול תרס"ו (1906). שנה אחר כך, בסוכות 1907, יצא עם עוד שמונה אנשים לכיוון הגליל כדי לעבוד בסג'רה.

למה בסג'רה? גם בגלל הנוף, גם השם הטוב שיצא לה וגם כי לבן־גוריון היה שם חבר והוא (כמו כל אחד מאיתנו) לא רצה להיות לבד במקום זר.

אז בן־גוריון נהיה חראת – כלומר פועל שכיר – אצל איכר בשם רוגצ'בסקי במושבה. וכשהחלו מאורעות דמים באזור בין הערבים ליהודים, הוא נבחר לייצג את פועלי סג'רה בדיונים אם לשאת נשק.

וכך, אחרי אינסוף ברברת, החליטו כולם להצטייד בנשק (בעיקר ברובי ציד גרועים). ואיך כתב בן־גוריון? "החדר נהפך למעון שודדים שיושבים ומנקים איש־איש את נשקו".

עבר זמן ובקיץ 1909 פרצה שביתה בחוות סג'רה ובן־גוריון החליט לעבור לעבוד ביבנאל. ואז, כשהוא מצויד ברובה בראונינג, הלך ברגל ובין כפר כמא ליבנאל פגש רועה בדואי שביקש ממנו אש.

"אמרתי לו שאין לי אש", סיפר בן־גוריון אחר כך, "ואז הבדואי התנפל עליי, ניסה לקחת את סלי ולחטוף את נשקי. וכיוון שבהחלטה של שנייה אחת החלטתי לא לירות בו, נאבקנו זה בזה עד שלבסוף הוא ברח", סיים לספר מי שהיה אחר כך ראש ממשלת ישראל הראשון. לדבריו, באותו רגע ממש נולד בראשו המושג טוהר הנשק.

(מתוך "בן גוריון בסג'רה והאיכר רוגצ'בסקי", מאת בן־ציון מיכאלי)

מה יעשה אדם? / נער בן 13 הלך השבוע ברחוב בירושלים, כשלפתע הגיחו שני קטינים ערבים עם רצח בעיניים וניסו לשחוט אותו. שאלוהים ישמור.

"הם לא יתקעו בי סכין כי הם עדיין בני אדם", אמר תמים אחד השבוע. אולי אחרון התמימים. ומצד שני, "יש באמת איזו עייפות גדולה בעולם, או שרק אני כל כך עייף?" נאנח פעם אחד מגיבוריו של ח' לוין.

אז מה באמת יעשה הישראלי הפשוט נגד המחבלים המזוינים כשאין לו אקדח טעון בימים אלה? (והרי לרובנו אין).

חלק יגידו שהאמונה מגינה עליהם וחלק אחר בוטחים בתושיית כוחות הביטחון והאזרחים שיעשו את העבודה. אבל הליהוק שלי הוא דווקא הכלבה שלי, ללה. לה אין שום סנטימנטים או געגועים לכלום מלבדי. וכשמישהו תוקף (וגם כשלא) היא תוקפת חזרה. ואז אללה יסטור.

"גם הלילה יהיה לילה בלי כוכבים ואני כבר לא אשן טוב", כתבה בווטסאפ אמא אחת מודאגת מהמשפחה שלנו.