כששואלים את רפ"ק אסף מלכה, קצין הזיהוי הפלילי של מחוז ש"י, מה האירוע הראשון שלו בתפקיד, הוא מעדיף לענות מה האירוע שהוא מחשיב כראשון: טבח משפחת פוגל בליל ה־11 במארס 2011. באותו לילה פרצו שני מחבלים לבית המשפחה ביישוב איתמר ורצחו בדקירות סכין ובירי את ההורים אודי ורות ושלושה מילדיהם: יואב בן ה־11, אלעד בן ה־4 והתינוקת הדס, בת שלושה חודשים.
"זה היה שישי בלילה", נזכר מלכה באירוע שהפך עבורו למכונן, "הייתי במיטה, חצי ישן. ב־11 בלילה אשתי מעירה אותי, 'קום, יש לך טלפון'. בשלב מסוים היא ממש זרקה אותי לרצפה. כשעניתי לטלפון אמרו, 'רצחו משפחה', וברקע אתה שומע הרבה רעש, כי ככה זה בדיווחים. לא מפרטים. אין זמן. נכנסתי למכונית ויש לי נסיעה של שעה ו־20 דקות מהבית עד איתמר, וכבר מהדרך אני מנסה להתחבר למי שנמצא בשטח, לקבל ממנו את מרב הפרטים – מה יש בזירה, מי נמצא שם – ומבין שמדובר במשהו הרבה יותר חריג. בהתחלה אתה שומע על מחבל שנכנס ורצח את ההורים, אחר כך אתה מבין שהיו עוד דברים".
ומה זה עושה לך?
"כשאתה שומע, זה מציף הרבה רגשות, אבל אתה משתדל להתנתק ולהגיע הכי נקי שיש. בדרך לזירה אני תמיד במתח, מתח מבצעי. זה שומר עליך שכשתגיע לזירה לא תלך לאיבוד, לא תתחיל להתבלבל. בדרך אני אף פעם לא שומע חדשות, לא מוזיקה ולא כלום. גם לא מנסה לדמיין מה אני אמצא, כי אז זה יקבע אותי. בבית המשפחה ראיתי את השמיכות, את הצעצועים מפוזרים, את המטבח עם ארוחת השבת המוכנה, ואתה מבין שהייתה שם משפחה שישבה לארוחת ערב ומפה אתה צריך להתחיל לעבוד.
"את הילד הקטן ראיתי ראשון. פעם זכרתי את שמו. היום, אחרי עבודת הדחקה רצינית, כבר לא. הוא שכב בחדר הראשון מצד ימין. תמיד זה הלם לראות דברים כאלו, בוודאי כשמדובר בילדים. מי שיגיד שאנחנו אטומים, הוא לא בן אדם. ברגעים האלו אתה משתדל להתנתק. את חשבון הנפש שלך אתה עושה בסוף.
"כשאני מגיע לזירה, אני חושב כמו המחבל. מנסה להיכנס לראש שלו. וזה לא פשוט. זה לא סדרת טלוויזיה שתוך 45 דקות הכל נפתר. כשנכנסנו לבית הפוגלים, הבחנו שהתריס של הסלון סגור, אבל ראינו ממצאים שמעידים שהמחבלים כן יצאו מהחלון, וזה מאוד משמעותי. אתה אומר, 'לא יכול להיות שהם סגרו את התריס אחריהם, חייב להיות משהו באמצע'. כמו תמיד, הבאתי לשם את האיש הראשון שהגיע לזירה, והוא אמר לי שהוא סגר את התריס".
ואז אתה כועס עליו, כי הוא זיהם זירת רצח?
"לעולם לא. בדרך כלל הזירות מזוהמות, מי פחות ומי יותר. אותו אדם הסביר לנו שהוא סגר את התריס הזה, שפונה לוואדי, כי הוא פחד שהמחבלים עוד שם. ואז הוא יצא, ירה באוויר והגיעו כל הכוחות ועשו חיפוש. כל צה"ל עבר על המרפסת הקטנה הזו ונגע בידית של הדלת, ועכשיו לכי ותמצאי די־אן־איי. לפי הזירה היה קשה לדעת שמדובר בשני רוצחים. אבל לאט־לאט הזירה דיברה. קודם כל, לשחוט משפחה בזמן קצר זה קשה לאדם אחד. יש אבא ואמא בבית והם מתעוררים. מעבר לכך, היו שתי טביעות רגליים שונות, והפציעות היו של ירי ודקירה. למה שמישהו יחזיק שני כלי רצח שונים?
"בסוף כל אירוע אנחנו עושים הערכת מצב מה יש, מה מצאנו ומה חיפשנו, ומדברים. אני זוכר שאמרנו: אירוע סוריאליסטי. תינוקת בת שלושה חודשים שנרצחה מדקירה בראשה? יותר אכזריות מזה? אין בלקסיקון משהו שיכול לבטא יותר חוסר אנושיות. יחד עם זאת, מתחת לשמיכות בסלון היו שני ילדים קטנים שהסתתרו ויצאו מזה בחיים, ואני מעדיף להתמקד בהם".
למה אבא מנשק
הנוף הנשקף מתחנת משטרת מחוז ש"י משכר. בתים בהירים פזורים על הרים וגבעות בצבעי ירוק וחום של סתיו שומרוני, עטופים בענן אפור כהה. כך לפחות היה ביום שבו ביקרנו. אלא שעבור רפ"ק מלכה, הפסטורליה הזו בעיקר משקרת, בוודאי לאור האירועים האחרונים. בלילה שאחרי פגישתנו איתו התרחש פיגוע בכביש המוביל אל התחנה. מספר ימים אחר כך, במחסום הסמוך, ניסתה מחבלת מתאבדת לפוצץ את עצמה עם בלון גז במכונית. ובתוך כל זה ישנם האירועים הרגילים: פריצה לבית, שוד. כי גם בתוך רצף הפיגועים, השגרה נמשכת.
מחוז ש"י משתרע מצומת מגידו בצפון ועד הר חברון בדרום, המחוז השני בגודלו במשטרה, אחרי הדרומי. בימים אלה מנהלים שוטרי המחוז, שמתרוצצים בגזרות הכי חמות, מאבק במטרה להשיב לשכרם את תוספת הסיכון בסך 2,000 שקל לחודש, שקוצצה ממנו לפני שנתיים.
ההשתלטות על אירועים שמתרחשים בתכיפות מסחררת היא הרבה בזכות היערכות מראש. במכונית של מלכה יש בכל רגע נתון חליפות לבנות סטריליות, מסיכות שמסננות ריחות קשים – של גופות, למשל, אבל לא רק – אמצעי מיגון כמו שכפ"ץ קרמי וקסדה ומזוודה עם ציוד מקצועי: מצלמות, אבקות לדגימת די־אן־איי וטביעות אצבע ועוד, "כל מה שצריך לזירות" הוא אומר.
במחשב שבמשרדו נמצאות מאות תמונות זוועה, כולן לקוחות מזירות פיגועים. אמהות, אבות, נערים ונערות, ולמרבה הצער גם ילדים ותינוקות. המשותף לכולן הוא נסיבות מותם האכזריות: כולם נשרפו, נורו, נדקרו, נחתכו, נרצחו בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת, והכל בשם ארגון טרור כזה או אחר, משני צידי המתרס.
מלכה (40) גדל בירושלים ומתגורר כיום עם משפחתו במושב עמינדב הסמוך לבירה. למשטרה התגייס בשנת 98', לאחר שירות צבאי בגולני. את דרכו התחיל כבלש בימ"ר ירושלים, משם עבר לתפקיד אבטחתי במשרד ראש הממשלה. ב־2004 חזר למשטרה כבלש בימ"ר ש"י. בין לבין השלים תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון ותואר שני בלימודי ארץ ישראל. ב־2009, לאחר קורס קציני מודיעין, שובץ כמפקד על צוות מז"פ.
הזירות שנכח בהן מתוקשרות ביותר: החל מזריקת האבן על מכוניתה של אדוה ביטון, בה נפצעה קשה בתה אדל שנפטרה בחורף האחרון, דרך הפיגוע בליל הסדר לפני שנה, שבו נהרג איש המשטרה ברוך מזרחי שהיה בדרכו לחגוג בחברון, הפיגוע שבו נרצחו אשר פלמר ובנו התינוק יונתן, רצח שריה עופר בבקעת הירדן, חטיפת שלושת הנערים בקיץ שעבר וגילוי גופותיהם, רצח מלאכי רוזנפלד בדרכו חזרה ממשחק כדורסל, רצח דני גונן במעיין ליד דולב ורצח בני הזוג נעמה ואיתם הנקין, לפני פחות מחודש. במקרה האחרון הוא היה זה שהבין לפי ממצאי הזירה, כי אחד המחבלים ירה בטעות על השני. בעקבות המידע הזה התמקדו אנשי השב"כ בחיפוש אחר מחבל פצוע, וזה התגלה כלוטפי פתחי רזק שהגיע לבית החולים בשכם. כך נתפסה החוליה.
"באותו הלילה קיבלתי דיווח שהיה פיגוע ירי, ואני כמובן מוציא חוקרים לזירה", מספר מלכה. "כבר בדרך אני יודע מי ומה היה ברכב. ברגע מסוים עושים יישור קו בזירה, כולם נותנים תובנות ומנסים להבין מה כל אחד מצא. ואז אנחנו מבינים שככל הנראה היה ירי בשני הכיוונים. זה לא לפי כתמי דם, כי באותו הרגע אני לא יודע את הדם של מי אני רואה, זה בעיקר לפי זוויות הפגיעה של הקליעים. ותוך כדי אני מבין שגופות ההורים לא במצבן הטבעי, כלומר שהן הוזזו, כנראה בשביל ניסיונות ההחייאה. לא יכול להיות שאדם נורה על האדמה ולא יהיו לי נתזים מהכדורים על הכביש. אבל כאן הנתזים היו במכונית. הזירה מדברת. אומרת הכל".
הבנת למה לא ירו בילדים?
"לא התמקדתי בזה ולא הייתה לי דעה. אני בודק למה ירו, לא למה לא ירו, ולכן מבחינתי זה לא משהו שצריך להילקח בחשבון בפאזל. יש דברים אחרים, חשובים יותר. אני לא פגשתי בכלל את הילדים. כשהגעתי הם כבר לא היו".
לפני שש שנים, כשמלכה מונה לתפקיד, חוקרי הזירה של מחוז ש"י היו כפופים לתחנות ולמרחבים. אחד מתפקידיו הראשונים היה להקים את היחידה ולאחד את כל החוקרים תחת סמכות פיקודית אחת. היום הוא מפקד על 13 חוקרי זירה, חלקם 33 שנים במקצוע, כלומר, מנוסים הרבה יותר ממנו. לצערו, אין ביניהם ולו אישה אחת. "יש רק שתי חוקרות זירה בכל הארץ", הוא אומר. "אישה שרואה גופה של ילד קטן, כנראה שזה יותר קשה. בטח אם יש לה ילדים".
כדי להתקבל ליחידת מז"פ יש צורך בתואר ראשון ובעמידה במבחנים מקצועיים, הרבה מהם טכניים, כמו הרכבת מכונות מיוחדות לזיהוי. בשל המורכבות האנושית של המחוז, שכוללת הרבה תושבים פלסטינים, החקירות מתנהלות בדרך ייחודית, מעט מסרבלת: כל אירוע, כולל סכסוכים עסקיים או תאונת דרכים, נבדק קודם כל בהיבט של פח"ע – פעילות חבלנית עוינת – ורק אם שוללים זאת, הוא הופך לחקירה פלילית.
הזירה היא חומר הגלם של מלכה ואנשיו, והעין המקצועית שלהם רגישה וקובעת יותר מכל מכשיר. אחרי איסוף הממצאים, מתחילה עבודת המעבדה, שם מפיקים די־אן־איי, טביעות אצבע, טביעות רגל וכל דבר אחר שקשור בממצאים מהשטח. החקירות משלימות את התמונה בפן האנושי.
כשחקירה מסתיימת, מלכה ואנשיו מתנתקים ממנה, משתדלים לשכוח מה ראו מול העיניים. אבל בכל תיק, קטן כגדול, הם נדרשים להגיע לבית המשפט ולתת עדות. במקרה של טבח משפחת פוגל, שעליו מעיד מלכה כי "זה הפיצוח שאני הכי גאה בו, אני לוקח אותו איתי לכל מקום", היה לו ולחוקריו חשוב במיוחד ללוות את כל השלבים של החקירה, גם מעבר לזירה. למשל, לפגוש את המחבלים מיד לאחר שנעצרו.
"הבאנו לשב"כ את השמות לפי טביעות אצבע ודי־אן־איי, והצבא עצר אותם. החשוד העיקרי, אמג'ד עוואד, הובא לנקודת כינוס והתעקשתי להיות שם, יחד עם שאר חוקרי הזירה. היה לנו חשוב לראות בעיניים את הבן אדם שעשה את זה. בכל זאת, הגענו לזירה מאוד קשה, מאוד לא פשוטה, ורצינו לסגור מעגל. זו לא זירה רגילה שאתה אומר 'נקסט'. פה אתה ממש רוצה להפנים: 'זה מאחוריי'".
רוב האנשים מצפים לפגוש מישהו מפלצתי, אבל לפי התמונות מבית המשפט מדובר בצעיר שנראה רגיל לגמרי, לבוש בקפידה.
"אני לא כזה. ציפיתי למצוא אדם בשר ודם מאחורי האירוע. זה שהוא לא אנושי? כן. מעוות? כן. אבל בלי קרניים. ואז אני יושב איתו ברכב שבו הוא הובא לשטח הכינוס, והוא בנון־שלנטיות אומר לנו, 'אני יודע איך הגעתם אליי. אם לא הייתי משאיר ביציאה טביעות אצבע, לא הייתם עולים עליי'. הוא לא התרגש בכלל. גם בבית המשפט נראה שהדיונים לא עניינו אותו. היה לו בפנים מבט של רוצח. מבט קר. כזה שאתה רואה אצל גופות. כאילו אין כלום מאחורי המבט.
"האירוע של משפחת פוגל לא יעזוב אותי בחיים, וגם תמונת התינוק של אשר פלמר. כשאתה רואה דבר קטן, יפה, ילד מדהים, תינוק, שכוב על הכביש – זה לא עוזב אותך. ילדים קטנים זה תמיד קשה, כי הם לא אשמים בכלום, לא ראו כלום, לא הספיקו כלום בחיים. אבל חייבים לשכוח, להדחיק. אם לא תעזוב, זה לא יעזוב אותך. אני לא קורא כתבות בעיתון על הקורבנות ולא מגיע להלוויות, רק לבית המשפחה אם מבקשים, כמו במקרה של שלושת הנערים. אני מכבד את הנרצחים בכך שאני עושה עבודה טובה - שהרוצחים שלהם נתפסים".
בטח אי־אפשר סתם כך לשכוח ולהדחיק. איך אתם מתמודדים עם מה שאתם רואים?
"אנחנו עוברים סדנאות חוסן ויש קב"נית שמלווה אותנו אחרי כל אירוע כזה, אבל הדבר המרכזי זה השיחות בינינו, בעיקר מצד הוותיקים שמשפיעים על הצעירים. הם כבר התמודדו עם הרבה פיגועים ואירועים, ויש להם עצות מצוינות".
למשל?
"בהתחלה היו לנו חוקרים צעירים שלא אהבו לדבר והיו מכונסים בעצמם. הוותיקים הסבירו להם, שברגע שאתה פורק את מה שעל ליבך, לפחות בינינו, זה מקל. במשך הזמן גיליתי שלכל חוקר זירה יש טקס משלו, שעוזר לו לתפקד. יש לי חוקר שמבקש סליחה מהקורבן, עם עצמו, בתפילה אישית, שזה יפה מאוד בעיניי. מישהו אחר הולך לים ומטייל שם כמה שעות טובות. אצלי ההתפרקות זו הריצה, שבמהלכה אני מנסה לנקות את המחשבות, לא לפתור את מה שלא פתור. את רוב המקרים אני מצליח לשכוח, להדחיק. לצערי מהאירוע של משפחת פוגל אני לא מצליח להשתחרר".
וכשאתה חוזר הביתה אחרי אירוע כזה, אתה מרגיש צורך לחבק את הילדים שלך?
"אני מנשק אותם יותר, אבל הם לא יודעים למה. אני לא משתף אותם בעבודה שלי. הילד הגדול שמע על המקרה בבית הספר וסיפר לי כאבא. הוא בכלל לא ידע שאני קשור לאירוע".
בזכות מגבון אחד
13 ביוני 2014, שוב שישי, הפעם בוקר.
"מדווחים לי שיש שלושה נערים שנעדרים. חבר'ה מהשב"כ מדברים איתי ואומרים שמצאו רכב שרוף וצריך לבדוק אותו. בשל מצבו היה קשה להבין ממנו משהו, מה גם שלמקום הגיעו המון פלסטינים שלקחו הרבה דברים מהרכב ומסביבתו. מחברות, דפים קרועים שעפו שם, המון ניירת. בינתיים עשרות אנשים סורקים בורות מים, מערות. אבל עד לנקודה שמצאנו חתיכת משקפיים עם כתם דם קטן בגודל שומשום לא הייתה לנו פריצה. כשאנשים ראו את זה, הם הרימו גבה. אמרו, 'לכלוך, בוץ, אדמה. דם? אין מצב'. אבל חוקר הזירה שלי התעקש שזה דם".
בנקודה הזו, אתה מעריך, מבין, יודע, שהנערים מתים?
"אצלי אין הערכות או השערות. אין באמצע. מצאתי כתם דם? לא אומר שהוא מת. מצאתי גופה? אז אין חיים".
כשמצאו את הגופות כעבור כשבועיים, הופתעתם?
"לקחנו את זה בחשבון. קיבלנו טלפון מיחידת אית"ן לאיתור נעדרים, שנמצא משהו שנראה כמו גופה. הם סגרו את הזירה, שזה היה מעולה, כי השאירו לנו זירה נקייה. מכאן זה רק עבודת מז"פ. אתה צריך לקבוע אם זו בכלל גופת אדם, ואחר כך אם אלו הנערים שמחפשים, והכל תחת לחץ של מדינה שלמה שמחכה לתשובות. הרמטכ"ל, המפכ"ל, כל העולם. הנערים נקברו בקבר אחים ואתה עובד הכי עדין, עם מכחול. כשאתה רואה אחד, שניים ואז את השלישי, אתה עושה את הקישור שזהו זה, זה הם.
"ואז מתחילה העבודה הקשה, כי אתה צריך לקשור ביניהם לבין הרוצחים. מה שקרה שמצאנו מגבון, שבסופו של דבר הבנו שהוא לא קשור לזירה ולמקום, וממנו הצלחנו להפיק דברים שקושרים את המחבלים. באירועים כאלו יש סימפוזיון שלם על מגבון".
ובינתיים מתחילים לרוץ ווטסאפים עם תמונות לא קלות שנלקחו כביכול מהזירה, וכל אחד רוצה להראות שהוא יותר מעודכן. זה מפריע?
"אני לא בעד הפצה, בעיקר כשאתה רואה דברים שטותיים ורחוקים מהמציאות. במקרה של שלושת הנערים רצו תמונות שלא היו קשורות. זה נורא וגורם עוול למשפחות, שלא רצו לראות את תמונות הגופות. רק במקרה של משפחת פוגל פורסמו צילומים שאושרו על ידי המשפחה, אם כי התמונות באינטרנט היו מרוככות. אם היו רואים את האמיתיות, זה היה מזעזע את כולם.
"במקרה של שלושת החטופים אסור היה שזה ייצא, כי אלה דברים שלא עוזבים אותך. ובכלל, למה זה טוב? מה זה ייתן? רק עוד שנאה. אתה חושב על כבוד המת, על הפגיעה במשפחות. בזמן האחרון נהיה פה פטיש של צימאון לדם. כל צד מנסה להגביר את הזעזוע. אישית, אני לא חושב שזה צריך להיות כלי תעמולה שלנו בעולם. אנחנו צריכים להיות יותר אנושיים. אני יכול להגיד לכם, באחריות, שהרבה דברים שהפלסטינים מפרסמים לא שייכים לאירוע".
מלכה מתכוון גם לתמונות שהופצו אחרי שריפת משפחת דוואבשה – האם ריהאם, האב סעד והתינוק עלי בן השנה וחצי – בכפר דומא. "הבובות על הרצפה השרופה זה פברוק", קובע מלכה. "אני מבין את הכאב ואת ניסיון ההמחשה, אבל במציאות – מהמיטה של התינוק נשאר רק קפיץ, ברזל. אז בובה שנותרה שלמה על הרצפה? או תמונה משפחתית חצי שרופה? אין סיכוי".
ראית את הגופה של עלי?
"לא, הפלסטינים פינו אותה. זו המורכבות בזירות פלסטיניות – אתה מגיע אחרי שכל הכפר כבר היה שם, כי אצלם כל הכפר חייב להיכנס לבית, ואז לך תוציא אותם. אתם יודעים מה זה 500 איש שנכנסים? זו הבעיה הכי גדולה שלנו. וכל פעם אנחנו מסבירים את חשיבות הזירה למז"פ, ולצערנו זה לא עובד".
אתה שלם עם העבודה שעשיתם בדומא?
"שלם לגמרי, ועדיין עובדים. מספר הפעמים שהייתי בדומא לא דומה לשום זירה אחרת. הכל כדי לנסות להוציא עוד משהו ועוד משהו ולהשלים את החקירה. מהפן הזה אני יכול להיות הכי רגוע. אם זה לא יבשיל לכתב אישום, אני ארגיש מתוסכל, כמו בכל זירה".
הפלסטינים אומרים שאתם לא משקיעים את אותו מאמץ שהייתם משקיעים אם היה מדובר במשפחה יהודית.
"זה לא נכון. הלחץ הוא אותו לחץ בדיוק. יושבת עליך מדינה שלמה, ואתה יודע שאם לא תגיע לפתרון, יגידו שלא עשו חקירת זירה טובה. חוקרי הזירה שלי באים נקיים. אין אצלנו הבדלים בין ערבים ליהודים. אנחנו אנשי מקצוע ויודעים לנתק את דעותינו הפוליטיות האישיות, כמו שאנחנו מנתקים רגשות. אני חושב שאם זה היה תינוק יהודי, היינו באותה נקודה".
אז למה לא מוצאים את האשמים?
"ימצאו".
פרסה בדרך לאילת
אבל גם אם הרצח יפוענח ומבצעיו יועמדו לדין, זה כבר לא יהיה במשמרת של מלכה. בימים אלו הוא מסיים את תפקידו ויוצא לחל"ת מהמשטרה. בעוד חודשים ספורים תארוז המשפחה – הרעיה שלי, מזכירה רפואית בבית החולים שערי צדק, והילדים יהונתן (14), נועה (12) ואיתמר (10) – את חפציה ותטוס רחוק מכאן, בדרך לתפקידו החדש והמאתגר של אב המשפחה כמנהל אחת מתחנות אל על. מלכה יחליף את הנופים הפראיים של יהודה ושומרון בנופי אירופה הקלאסית.
"בעיקר אני רוצה לתת למשפחה את מה שהחסרתי ממנה. בשנים הראשונות לתפקיד פיספסתי את כל המסיבות של הילדים. בשנה האחרונה הקפדתי יותר להגיע, אבל לא תמיד הצלחתי. כשהתחיל מבצע שובו אחים, כבר היינו בדרך לנופש באילת. עשיתי פרסה ובהתייעצות עם אשתי החלטנו, 'נוסעים יחד או לא הולכים בכלל'. במשך שבועיים כמעט לא הייתי בבית. אתה מגיע, מתקלח, נח שעתיים־שלוש וחוזר לשטח. יצאנו לנופש חודשיים אחרי זה.
"כשברוך מזרחי נרצח, הייתי בדרך החוצה, עם בגדים יפים, ואמרתי למשפחה, 'סעו לסבא וסבתא', בידיעה שאני כבר לא אגיע לליל הסדר. עבורי יותר קשה ה להגיד לאיש הצוות שלך, 'אתה לא עושה ליל סדר בבית. תן נשיקה לילדים, נפגשים במנהרות בגילה ונוסעים לזירה'.
"גם הפן הנפשי לא פשוט. יש לי חוקרי זירה שפעם אחר פעם שלחתי אותם לאירועים שבהם ילדים נשכחו ברכב. אלה מראות קשים מאוד. כחוקר, עוד לפני שמוציאים גופת תינוק מהרכב, צריך לבדוק שלא התעללו בו. אולי מישהו דקר אותו ואז השאיר אותו ברכב? בדרך כלל אחרי אירוע קשה אנחנו יושבים בינינו, עושים תחקיר, ניתוח אירוע. כל אחד פורק את מה שמציק לו, כי אנחנו מבינים אחד את השני הרבה יותר טוב מכולם".
ועכשיו אנחנו בפתחה של אינתיפאדה שלישית?
"כצופה בחדשות מרגישים הסלמה, אבל במחוז? אולי טיפה יותר בקבוקי תבערה, אבנים. זו עדיין לא אינתיפאדה. אנחנו עוברים את זה כל הזמן, אבל פתאום זה במקומות אחרים בארץ ומתחילים נאומים של פוליטיקאים, אז זה נראה הסלמה. אצלנו זה תמיד ככה".
כמי שרואה את סוג הפציעות ובודק את הקורבנות, אתה מרגיש בעליית מדרגה בזירות הלאומניות?
"אין ספק שהם לומדים, אבל גם אנחנו משתכללים. הם עוברים תדרוכים לפני אירועים, יודעים מה אנחנו רוצים למצוא ואיפה אנחנו מחפשים, ולומדים להיזהר. ברור שהם מעלימים ראיות על ידי שריפתן, למשל, או שימוש בכלי רכב גנובים".
על הסדרה המשטרתית CSI הוא לא מבזבז את זמנו. "אומרים לך, 'וואי, איזה תוכנית', וזה מצחיק אותי, כי במציאות זה שונה לגמרי. הם מפענחים פשע ב־45 דקות ואצלנו זה חודשים. לפעמים יש הרבה דברים לא מציאותיים. שוטר אחד שהוא גם החוקר, גם הסייר וגם איש המעבדה? ומתוך 45 דקות של הגילוי 20 דקות זה הרומנטיקה".
אגב רומנטיקה, כמה פעמים ביום אשתך מדברת איתך בתקופה כזו?
"אשתי לא מתקשרת. היא יודעת שאני לא אענה לה, כי משגעים אותי באלף טלפונים אחרים. היא אומרת", הוא צוחק בפעם הראשונה במהלך הראיון, '"לא נורא, אני אשגע אותו כשיבוא הביתה'". ¿
