איפוק הוא גם כוח כלכלי
אם גל הפיגועים יהפוך לגל של היסטריה ציבורית, השפעתו על תפקוד המשק והחברה תהיה הרסנית • והאם יש קשר בין התפרצויות הטרור לבין רמת החיים בשטחים?
הספינות החסרות
"מחר היו אמורים להגיע בשיט מפואר לאשדוד כ־3,500 תיירים לביקור יומי", כתב לי לפני יומיים הקורא מוטי קופרברג, "כמו שהגיעו מאות אלפי תיירים בשיט על סיפוני ספינות מפוארות שפקדו בשנים אחרונות את נמלי ישראל. על האונייה היה אמור להגיע ארצה גם זוג חברים של משפחתנו, אמריקאים מניו־אורלינס. אוהבי ישראל. חצי שנה חיכינו לפגישה עימם. תיכננו לפגוש אותם בירושלים, אך עם פרוץ הפיגועים לפני יותר שבוע כבר הודיעו להם המארגנים שהסיורים לירושלים בוטלו. לפני שעה הפיצו מארגני השיט הודעה נוספת: האונייה לא תפקוד כלל את ישראל, בגלל המצב הביטחוני. הם ממשיכים לסואץ ולעקבה", סיים מוטי את המייל העצוב שלו.
אוניית טיולים אחת שפסחה על ישראל משמעותה אובדן מיליון דולר למשק. הפגיעה הישירה של טרור הסכינאות בכלכלה ובפרנסה ברורה לכולם. פחות ברור שהנזק הזה יגדל פי כמה ככל שהתגובה על הפיגועים תהיה היסטרית יותר.
כשיש סכינאות ברחובות, טבעי שהאנשים חוששים לקנות. חוששים ומתגברים; הניסיון הישראלי מלמד על חזרה די מהירה לחנויות. הכלכלה והשווקים מתאוששים אצלנו מוקדם מהצפוי. רק ניפוח התופעה לממדים של אסון לאומי שלא היה כמותו — כאילו באינתיפאדה השנייה לא היו חודשים שבהם נרצחו 50, 60 ואפילו יותר מ־100 אזרחים — יהפוך את הפיגועים הנוכחיים גם לאסון לכלכלה. באמצעי תקשורת זרים תצטייר ישראל כמדינה היסטרית שטופת דמים שאסור לדרוך על אדמתה וברחובותיה. המשק, החלש ממילא, יידרדר כך למיתון, אם לא משבר של ממש.
מטעים ומשקרים אפוא הם אלה הקוראים לאזרחים להגיב בספונטניות אלימה על פיגועים אלימים. לקיחת החוק לידיים פרטיות היא כמעט תמיד לא חוקית, לא מוסרית, לא יעילה ומחוללת נזקים מתמשכים. כי אם יש מטרה משותפת ברורה לפיגועי הסכינאות האחרונים, הרי היא לזרוע פחד ברחובות, וכל העוזרים להעצים את הפחד מסייעים למפגעים. ראו מקרה הרכבת בחיפה אתמול.
לאחר הפיגוע הנורא בדולפינריום בתל־אביב ביוני 2001, אל מול גופותיהם של 21 תלמידות ותלמידי תיכון הרוגים, הזהיר ראש הממשלה אריאל שרון מפני חמומי מוח בתוך, ובעיקר מחוץ, לממשלתו. "גם איפוק הוא כוח", אמר שרון במשפט שסימן את יחסה של ההנהגה הישראלית דאז לפיגועי הטרור. במהלך כל האינתיפאדה השנייה נמנע שרון מהסתה כמו מאש (זאת להבדיל מהתנהגותו חסרת האחריות כראש האופוזיציה כאשר ביקר בהר הבית בספטמבר 2000). האיפוק, הריסון העצמי, השהיית התגובה עד לבחינת כל האופציות ומיצוי תמיכה בינלאומית, שימוש נקודתי ומתוחכם בפעולות צבאיות וחיסולים של מובילי הטרור בלבד, לצד קריאה חוזרת ונשנית לאזרחים לא להיגרר לאלימות אישית, סללו את הדרך לניצחון ישראלי חסר תקדים על מה שנראה כטרור מתאבדים בלתי־מנוצח. הודות לאותו האיפוק, הנזקים הכלכליים הישירים של האינתיפאדה השנייה היו מצומצמים יחסית. כוח האיפוק והריסון העצמי גם הגבילו את ההשלכות הכלכליות השליליות של מלחמת לבנון השנייה והמבצעים בעזה.
אם וכאשר גל הפיגועים יהפוך לגל של היסטריה ציבורית מוסתת, השפעתו על תפקוד המשק והחברה ועל היכולת לחיות כאן חיים נורמליים תהיה הרסנית. אריאל שרון הבין זאת היטב; רק בודדים מבין המנהיגים הפוליטיים היום מבינים זאת.
לא הכלכלה
האם יש קשר בין גלי פיגועים לבין השינויים ברמת החיים בשטחים?
לא. אין קשר כזה. ליתר דיוק, יש מתאם הפוך: שתי האינתיפאדות הקודמות פרצו בתקופה של עלייה ברמת החיים בשטחים וגרמו לציבור הפלסטיני לאובדן הכנסה לאומית שנתית ב־40% עד 50%. כך קורה גם כעת.
במחקריו בבנק ישראל הצביע פרופ' אריה ארנון על שיפור מתמשך בכלכלה הפלסטינית מ־1968 עד 1987, שנת ההתחלה של האינתיפאדה הראשונה, תוך צמצום הפערים בצריכה ממוצעת לנפש מול ישראל.
גם בשנים שקדמו לאינתיפאדה שנייה נהנו הפלסטינים מזינוק ברמת החיים. במהלכה אמנם פירסמה הלשכה הסטטיסטית הפלסטינית נתונים שהצביעו כביכול על מיתון חריף בשנים 1995 עד 1999, אולם הנתונים תוקנו והפכו את המיתון לגאות ברורה, לצמיחה של 8%־9% לשנה. על סף האינתיפאדה השנייה היה המצב הכלכלי האובייקטיבי של הפלסטינים טוב מאי־פעם בעבר. ודי להיזכר ברבבות הישראלים שפקדו בימים הנשכחים ההם את הקזינו ביריחו ובמאות האלפים שערכו קניות בערים וביישובים פלסטיניים על קו התפר. אף על פי כן פרץ עוד גל טרור. לא בגלל הכלכלה, בגלל מצב הכיבוש.
ד"ר משה אלעד, מומחה לחברה פלסטינית ומחבר ספר על הממשל הצבאי בגדה, חולק על "התזה של ייאוש מהכיבוש" כדלק הטרור. "בגדה המערבית", הוא טוען במכתבו אליי, "יש עכשיו האצה בבנייה, המסחר ברמה טובה, ומדי יום יוצאים 40 אלף עובדים מורשים לישראל ועוד אלפים ללא היתרים". הצדק העובדתי עימו, אך מה הוא מוכיח? שוב, דווקא את היעדר המניע הכלכלי לפיגועים.
העובדה שלא נמצא קשר בין המצב הכלכלי של הפלסטינים לבין עוצמת הפיגועים והפרופיל של המפגעים שומטת את ההסבר החומרי הקל והמקובל למניעי המפגעים. אין בה כמובן כדי לגרוע מהחשיבות של פיתוח המשק הפלסטיני והשוואת השירותים הציבוריים בשני חלקיה של ירושלים, השוואה שהובטחה חגיגית לפני 40 שנה על ידי ממשלת מנחם בגין. 70% מהמשפחות במזרח ירושלים ושכונותיה הערביות חיות מתחת לקו העוני הישראלי, המשקף הכנסה ממוצעת ישראלית גבוהה מאוד; לפי הערכות מבוססות, בין 5% ל־10% מהן חיות מתחת לקו העוני הפלסטיני. שיעורי הילודה (מספר לידות לאלף תושבים ומספר לידות לאישה) של הערבים בירושלים ירדו בשנים האחרונות ירידה תלולה והם נמוכים בהרבה משיעורי הילודה של היהודים בעיר.
המונח "ייאוש מהכיבוש" מכיל רכיבים רבים. הצעירים הפלסטינים מיואשים מאובדן התקווה לעתיד, מהקיפאון המדיני ומהאדישות המוחלטת של כל הממשלות הערביות והמוסלמיות לגורלם. מיואשים ממה שהם מרגישים כדיכוי ישראלי מתגבר ודחיקה אתנית מתגברת, מאזלת היד הישראלית בגילוי והבאה לדין של מפגעים יהודים ומהמחיקה של סמלי לאומיות פלסטינית בירושלים המזרחית. והם גם, כפי שמציין ד"ר משה אלעד, מיואשים עמוקות מהמנהיגות הפוליטית שלהם על כל פלגיה. הוסיפו למדורת הייאוש את דלק ההסתה הקנאית והשקרית שהאליטה הפלסטינית שוב חוטאת בה ביודעין, והנה אש הטרור מתפרצת בעוז.
זו לא הכלכלה, זו המציאות.
כולם הפסידו
ב־2012 קיבלה כנסת ישראל בקריאה ראשונה וב־2013 בקריאות שנייה ושלישית את "חוק הריכוזיות", חוק שאין לו תקדים באף מערכת חקיקה תאגידית במערב.
החוק אושר באווירת הסחרור ששררה אז בארץ. תומכיו הציגו את ישראל כמדינה משוחררת מדאגות לאומיות, דמוגרפיות, חינוכיות, תעסוקתיות וכמובן ביטחוניות. מדינה שהשאלה הבוערת ביותר בה, שאלה של חיים ומוות, שאלה של לחיות או לחדול, היא כמה רבדים של חברות־בנות תוכל להנפיק בבורסה חברת־האם. חוק הריכוזיות נועד לספק מענה הולם למצוקה גורלית זו ובכך להציל את המולדת.
הדיונים הקולניים שקדמו לניסוח החוק, קל וחומר עצם אישורו, השליכו מיד על מצב הרוח, הביטחון העצמי והנכונות לקחת סיכונים מצד המגזר העסקי הישראלי. מנהלי העסקים בארץ ראו בחקיקה כניעה לפופוליזם ואות מבשר רעות ליזמים. הם עברו למגננה: ביטלו פרויקטים, השהו השקעות, מכרו חברות, ויתרו על חדירה לשווקים חדשים. הם נכנסו לבונקר ונשארו בו עד עצם היום הזה.
התוצאה משתקפת בנתוני הצמיחה. בארבע השנים 2012־2009 גדל התוצר שמייצרים העסקים בישראל (התוצר העסקי) בקצב שנתי ממוצע של 4%. לפי הנתונים והתחזיות של האוצר ובנק ישראל, הצמיחה של התוצר העסקי בארבע השנים 2016־2013 "תתייצב" על ממוצע של 2.2% לשנה. עוד לפני גל הפיגועים הנוכחי.
אלו לא מספרים יבשים. אלו הפסדי ענק של הכנסה לאומית. הנה החישוב: אלמלא ההאטה שהתחילה לפני שנתיים, אחרי האישור הצעקני של חוק הריכוזיות, היה התוצר העסקי המצטבר בשנים 2016־2013 מגיע ל־2,780 מיליארדי שקלים. התוצר העסקי המצטבר בפועל יגיע, אולי, ל־2,530 מיליארד שקלים. ההפרש האבוד: לפחות 250 מיליארד שקלים שאבדו לכלכלת ישראל ולא ישובו לעולם. כ־100 אלף שקלים אובדן הכנסה למשפחה ממוצעת.
זה המחיר האזרחי של החקיקה הכלכלית חסרת התכלית וחסרת הבסיס (לא רק בנושא ה"ריכוזיות") שכנסת ישראל נסחפה לאשר. המשכה יבוא; מצעד האיוולת עדיין רועם ברחובותינו.
עדיף שלא
זמן מה לאחר שניצח בבחירות ישירות לראשות הממשלה בקיץ 1996 הוזמן בנימין נתניהו לסדרת פגישות ונאומים בארה"ב. ביקורו עורר עניין עצום: אמריקה לא ידעה איך לאכול את הצבר הזה, שהביס את שמעון פרס המפורסם, דיבר אנגלית ללא שמץ של מבטא זר והעלה רעיונות מקוריים ונועזים במדיניות חוץ ופנים.
ליוויתי את נתניהו בביקורו בשל הפן הכלכלי שלו. זכורה לי הופעתו המרשימה, ללא מרכאות, בפני שני בתי הקונגרס בוושינגטון והופעה מרשימה לא פחות בפני ראשי החברות המובילות בבורסה של ניו־יורק. הם התלהבו במיוחד מהקטע הארוך בנאום שבו התייחס נתניהו לרגולציה. האקדמיה ללשון העברית, סיפר אז ראש הממשלה הצעיר, כבר המציאה מילה עברית לפרייבטיזציה (הפרטה) אך טרם הציעה מילת תרגום לדה־רגולציה, להתרה וצמצום הסבך הרגולטורי המונע צמיחה ושגשוג כלכלי. אני מבטיח לכם, אמר נתניהו למנכ"לים ולנשיאים של תאגידים אמריקאים, שכראש ממשלת ישראל לא רק אזרז את מציאת המילה העברית המתאימה אלא גם אחסל את תמנון הרגולציה העודפת.
חלפו קרוב ל־20 שנה שבהן כיהן נתניהו שלוש פעמים (עכשיו פעם רביעית) כראש ממשלה ופעם כשר אוצר רב־השפעה. על אף הבטחתו לא הומצא התחליף העברי לדה־רגולציה. כן הומצא תרגום לרגולציה ("אסדרה") ולא במקרה. אלפי תקנות, הוראות וחיקוקים נוספו באותן השנים לנוף האסדרה הישראלי, במסווה של רפורמות שייעודן כביכול לשפר את התחרות. רובן לא השיגו דבר, רבות פגעו ברווחת האזרחים. בזכותן ישראל טיפסה עשרות מקומות במדד בינלאומי של עומס הרגולציה. כל סקירה על המשק הישראלי המתפרסמת כעת מעלה את נושא עודף הרגולציה כאבן הנגף של הכלכלה כאן.
ונתניהו? הוא ממשיך להתחייב לדה־רגולציה. עוד מעט, אוטוטו. אם אלו התוצאות של הבטחותיו, אולי מוטב שלא יבטיח. גם לא ניצחונות והישגים בתחומים אחרים.
לקחי וינה
המפלגה האוסטרית הסוציאל־דמוקרטית יכלה בקלות להפסיד את הבחירות לעיריית וינה, בירת אוסטריה, שנערכו ביום ראשון שחלף. הסוציאליסטים שולטים בה מסיום מלחמת העולם השנייה ומצבה הכלכלי כעת לא טוב. נכון, היא עדיין מצוחצחת למופת ותושביה עדיין נהנים מתחבורה ציבורית שהישראלים אפילו לא חולמים על שכמותה. אך הווינאים לא מרוצים. רובם בטוחים שעירם דועכת. חובותיה של עיריית וינה קרובים ל־15 מיליארד יורו, רמת המחירים בעיר גבוהה והאבטלה עולה על 10% מכוח העבודה. יש בה, לפי ההגדרה האוסטרית, כ־200 אלף עניים. הצעירים עוזבים אותה. "זו עיר זקנה ויקרה שיש בה ארמונות ואין בה היי־טק", הם אמרו לי.
ראש העיר מייקל האפל הסוציאליסט מכהן בתפקידו 21 שנים, ובהתקרב הבחירות הוא חש שכיסאו מתנדנד. מהפך פוליטי היה באוויר ובסקרי דעת הקהל. הוא לא קרה; בבחירות המקומיות ביום ראשון שחלף קיבלו הסוציאל־דמוקרטים כ־40% מהקולות, והרבה יותר ממה שחזו להם הסקרים. הכיצד? סוד הצלחתה היחסית של המפלגה מצוי במערכת הבחירות שלה. השמאל הסוציאל־דמוקרטי בוינה התייצב ללא כחל וסרק כנגד "מפלגת החירות" הימנית־לאומנית, בעבר מפלגתו של הניו־פאשיסט האנטישמי יורג היידר שנהרג בתאונת דרכים ב־2008. מפלגת החירות מיקדה את מסע הבחירות שלה בסוגיית הפליטים. בכרזות, במודעות, בפרסומות ובאסיפות בחירות מתלהמות הוזהרו תושבי וינה מפני השתלטות הזרים על עירם ונקראו להגן על המורשת של וינה הנוצרית. מפלגת החירות שילבה בתעמולתה גם מרכיבים מובהקים של פופוליזם כלכלי; וינה, טענו פעיליה, נמכרה לעשירים המתפנקים בשכונותיהם המסוגרות.
אל מול תעמולת בחירות זו הציגה את עצמה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית כמחסום אחרון מפני עליית הלאומנות והגזענות, כשומרת על ערכי הליברליזם ההומני, כמצדדת במדינות של דלת פתוחה כלפי הפליטים. הבחירה שהוצגה בפני המצביעים בוינה התחדדה במיוחד בחודש האחרון: או נאורות או ניו־פאשיזם. או קבלת האחר או הסתה נגדו. או "אנושיות והוגנות", כדבר הסיסמה של סוציאל־דמוקרטים, או פופוליזם לאומני.
בוינה ראיתי מה מסוגלת לחולל אסטרטגיה פוליטית נכונה. כשהשמאל המתון מכיר בכך שהאויב שלו בבחירות אינו הקפיטליזם הישן אלא הפופוליזם החדש, הוא עשוי לנצח. בקרב על "אנושיות והגינות", הקפיטליזם הליברלי/הניו־ליברלי הוא דווקא בעל בריתו המובהק של השמאל. אבל כשהשמאל הדמוקרטי - וכמותו גם הימין הדמוקרטי המתון - מתפייסים עם הפופוליזם, מתחנפים אליו וכדי למשוך קולות אף מאמצים חלק מתפיסותיו, כולל ה"כלכליות־חברתיות", הם על מדרון חלקלק לתבוסה. הילרי קלינטון הייתה המנצחת הגדולה בעימות הטלוויזיוני השבוע מפני שהשכילה להשתחרר משפת הפופוליזם הצעקני. תשובותיה לרוב השאלות של עורכי העימות היו ענייניות, עובדתיות, מורכבות ולא דמגוגיות.
בספירה סופית זכתה מפלגת החירות ב־31% מהקולות בוינה. כל מצביע וינאי שלישי הצביע למפלגה גזענית, בעלת מסורת אנטישמית עם גוון פוסט־פאשיסטי. דרכה לשלטון נחסמה על ידי המאמץ המשותף של הכוחות הדמוקרטיים. נחסמה בינתיים. האוויר הפוליטי כיום דחוס ועכור. באוסטריה, באירופה, בארה"ב, במערב. ואיפה לא.
