אבא גנוב

אבא שלי החליט על דעת עצמו להפסיק לקחת את הכדורים שלו. לא יודע אם גם לכם יש אבא שבגיל מסוים החליט שהוא הרופא הכי טוב בעולם ושכל האחרים רמאים ולוקחים אחוזים. לי יש.

בשבוע שעבר הייתי בבאר־שבע והתווכחנו על זה, עד שנשבעתי לו באלוהים, שאם הוא לא ישנה את דרכיו, אני אכתוב על זה בעיתון. הוא צחק.

xxx

אבא שלי אף פעם לא היכה אותי. בשום גיל ומשום סיבה.

חוץ מפעם אחת.

הייתי בן 16 וברחתי מהבית. הסלולריים עוד לא נולדו ולא הייתה שום דרך למצוא אותי. אחרי חצי יממה נרגעתי וחזרתי הביתה. הוא חיכה לי בכניסה ושאל איפה הייתי. עניתי: "בדימונה. אצל חברה". הוא הוריד לי סטירה ומיד פרץ בבכי. אחרי שעה הוא התנצל והסביר שזה קרה כי נהגתי בטיפשות, ושהוא ואמא יצאו מדעתם מרוב דאגה. יום יבוא ואני אבין.

xxx

אבא שלי חתיך לגילו. עוד שלושה חודשים הוא יהיה בן 60, אבל יש לו את כל השיער שלו על הראש, הוא רזה ושחום כמו ברזילאי, יש לו קול נמוך וצחוק מתגלגל והוא באמת האבא הכי מתוק שאפשר לתאר. כזה רגיש ומחבק ואומר לך שהוא אוהב ומתגעגע. חמסה־חמסה, טפו־טפו־טפו.

אבל לאבא שלי יש סולם ערכים משלו.

בסולם הזה הוא טוען שהכי חשובה המשפחה. אחרי זה העבודה. אחרי זה הבית. איפשהו הספורט. ובסוף – הבריאות שלו. הוא מעשן כמעט שתי קופסאות פרלמנט ארוך ביום, וכמו כל המעשנים גם הוא ניסה להפסיק כמה פעמים אבל לא הצליח. בכלל, יש לנו במשפחה איזה אגו שלא מוכן להשפיל את עצמו בתחזוקה מיותרת של הגוף שמחזיק את הנשמה שלנו. כך גם אני – שבדמותו נוצרתי – מנסה להפסיק לשתות קולה כבר שלוש שנים, ומאז אני מצליח לשתות רק את זה.

xxx

לפני שנתיים – סיפור אמיתי – אני בצילומים של ה"אימפריה" בוולפסון בחולון, מצלם את פרק 23, שבו אלברט זגורי (האבא בסדרה) – חטף התקף לב והובהל לבית החולים. אני עומד בסט מעל משה איבגי ששוכב במיטה, ועוז זהבי שרוכן לידו ומסביר להם על הסצנה, כשהטלפון בכיסי מתחיל לצלצל. אני עונה לאחותי: "לא יכול לדבר עכשיו, אני בעבודה". "אל תדאג, הכל בסדר", היא מיד הרגיעה אותי, וישר הבנתי שמשהו לא בסדר.

אבא שלי לקה בליבו באמצע העבודה והובהל למיון. אני מסתכל על איבגי, מסתכל על עוז, מסתכל דרך החלון אל ענני השמיים והראש שלי כבר לא שם. קמתי ועזבתי את הסט – את מפעל חיי, את הסדרה שעבדתי עליה חמש שנים – נטשתי בלי לחשוב בכלל. לקחתי רכב הפקה ונסעתי לבאר־שבע, כמו רובוט שתוכנת לחזור לחנות הייצור ברגע שניתנה לו הפקודה. טסתי על כביש 40, כמו שפעם ראיתי את אבא שלי טס עם אחותי לסורוקה אחרי שהיא בלעה מטבע של חמישה שקלים: עובר בכל האדומים, נוהג עם הברך, יד אחת מחזיקה אותה והשנייה טופחת לה על הגב.

כשהגעתי מצאתי אותו בטיפול נמרץ, שוכב על המיטה באותו חלוק תכלת שאיבגי לבש בוולפסון, כל המשפחה מעליו והוא צוחק בקול גדול כאילו חוגגים לו יום הולדת. אני כולי ממוטט מדאגה, והוא בלי תחתונים, עם אינפוזיה בווריד, רוקד ומספר בדיחות לאחיות ומפלרטט עם הרופאים. ולהפך.

הוא נתקף בלילה כאבים בחזה אבל לא הזמין אמבולנס, ופשוט הלך בבוקר לעבודה כרגיל וחיכה שזה יעבור, כמו צרבת. זו לא הייתה צרבת. כמה אנשים סתם מתו בגלל תירוצים כאלה?

רציתי לצעוק עליו על חוסר האחריות, אבל הוא הסביר לי ברוב חשיבות שלא התלונן על הכאבים כי חשש, בתור נהג אוטובוס, שבעיה כזו תוריד אותו מהכביש לפחות לשלושה חודשים עד שיקבל אישור מהביטוח לחזור לעבוד. "ומי במדינה שלנו יכול להרשות לעצמו לא לעבוד שלושה חודשים?!? הביטוחים האלה יודעים רק לגבות את הכסף בזמן – אבל לשלם לוקח להם שנים!"

אמרתי לו: "אבא, אתה לא מבין שאני מעדיף אותך מרושש, מעצבן ונודניק – מאשר לא בכלל?!?" הוא חייך ונישק אותי. אבל לא טרח להרגיע אותי שבפעם הבאה שיכאב לו בחזה, הוא לא יחשוב שוב על העבודה במקום להתקשר לאמבולנס.

ובכלל, אני שונא את זה שהורים תמיד משתמשים ביום מותם העתידי ככלי מקח מול ילדיהם כדי לעורר בהם רגשי מצפון וצייתנות. כשהתווכחתי איתו בשבוע שעבר, הוא רק התבדח: "לא נורא, תבואו לבקר אותי בבית העלמין". מצחיק מאוד. צרחתי עליו ונסעתי משם בלי להגיד לו שלום.

xxx

אבא שלי לא מבין שדאגה היא רחוב דו־סטרי. אבא שלו – סבא שלי, אלברט זגורי – נפטר כשהייתי ילד. הוא היה בן 54 ופתאום לקה בליבו באמצע טיול לחמת־גדר. כך למדתי את המילה "טרומבוזה" בגיל חמש. הייתי הנכד הבכור במשפחה, וכל האהבה של סבי שהורעפה עליי חדלה פתאום. ברגע קטן של חוסר אחריות רפואית הוא הפך מסבא שלי, לקדוש עם שפם בתמונה על הקיר המשפחתי. "מרבון הלך צעיר", ניענעו בראש כולם, חכמים בדיעבד.

xxx

בולי – אני מבין שהכדורים האלה מחלישים אותך, אבל אתה צריך לקחת אותם. ואתה צריך לעקוב אחרי מה שד"ר איליה אומר לך. ואתה צריך להפסיק לאכול ולשתות מה שאסור, ואתה צריך לעשות הליכות כל יום, כי סוכרת זה לא רק סכנת מוות, זה גם עיוורון, וזה גם לאבד רגל, וזה גם הרבה דברים ש"שמע ישראל" ו"טפו־טפו־טפו" יכולים להגן מפניהם רק מעט. תדאג לעצמך, כי כשאתה דואג לך, אתה דואג שאנחנו לא נדאג. ואם אנחנו באמת מקום ראשון בסולם שלך, אז תוכיח. ותפסיק לעשן. ברור שזה קשה, אבל תמיד אמרת שבשביל הילדים שלך "תעשה הכל", לא? אז לפי מיטב ידיעתי "קשה" נכלל בתוך "הכל".

וכנראה תכעס נורא על שכתבתי את הטור הזה, ובטח תגיד לי: "למה השטויות האלה? מה אנשים צריכים לדעת מה קורה לנו בתוך הבית...?"

אבל אני כותב את המילים האלה כדי שתזרוק מהמרפסת את הקופסה של הפרלמנט ולא תקנה חדשה. כדי שאנשים יקראו את זה, ויגידו לך את מה שאני מנסה להגיד לך כבר שנים. כי אני יודע שלפעמים מה שזרים אומרים לך מחלחל חזק יותר ממה שאומרים אנחנו.

אני כותב את זה כי אני רוצה שתהיה בחתונות שלנו ושתכיר את הילדים שלנו. לא כמו אבא שלך – שבמקום לשחק עם הנכדים שלו, בסוף כולם נקראו על שמו.

אבא שלי, אני אוהב אותך. אני בטוח שאתה תתעצבן על הטור הזה אבל באמת – אני עושה את זה רק לטובתך. יום יבוא ואתה תבין.