לשאוב תקווה מהמוזיקה

מוקי: זו תקופה שמעלה יותר שאלות מתשובות. נדמה שאנחנו תקועים באותו המקום, אולי אפילו צועדים לאחור. כשהייתי נער, בתקופת פיגועי ההתאבדות, חששתי לעצמי. היום אני חושש לילדים שלי, למשפחה שלי. אני לא מבין ולא רוצה להבין למה ילדים ומבוגרים לוקחים סכין והולכים להרוג ואני לא מחפש את המניעים משום שהם לא מעניינים אותי.

יותר ויותר נדמה שאין פתרון, בוודאי שלא בטווח הנראה לעין. אבל חייבים להאמין וצריך להתחיל לעבוד כבר מעכשיו עם הדור הצעיר, עם הילדים. צריך לחשוב לטווח רחוק, להתחיל להציל את הדורות הצעירים.

לאורך כל ההיסטוריה, כמעט בכל מקום בעולם, שולט המיעוט ברוב. משום שהרוב, מעצם היותו שקט, לא קובע כלום. גם אצלנו, כאן, שולט המיעוט וקובע עבורנו. אני בטוח שרובם המוחלט של הערבים לא רוצים לשחוט ילדים ולא מאמינים בשימוש באלימות. אבל המיעוט הוא זה שקובע עבורם. אין לי ספק שרובם המוחלט של אזרחי ישראל לא מחפשים נקמה ולא מעוניינים במלחמת דת. אבל המיעוט הוא זה שצועק חזק יותר, ומגדיר את הגבולות.

הייתי רוצה שבין הפחד לשנאה ננסה לזכור שלפני הצודק או הטועה, כל מה שבני אדם מכל הדתות ומכל העדות רוצים זה לחיות בכבוד. ללכת לעבודה ולחזור הביתה לילדים בלי לחשוש שמישהו ייקח את חייהם סתם כך. כשאנחנו שוחים יחד בנהר שמאיים להטביע אותנו, האינסטינקט הוא לנסות להציל את עצמנו ולהתעלם מכל אדם אחר. אבל אם האינסטינקט של כל אחד ואחת מאיתנו יהיה להושיט יד ולאחוז בזה שלצידנו, הסיכוי של כולנו להינצל יחדיו יהיה גדול יותר.

נסרין קדרי

נסרין: בימים כאלה הכל אצלי מתערבב. אני רוצה לעשות מוזיקה, להעניק אהבה, לחבק בחום ולנסות בדרך האמנות לתרום קצת שפיות לארץ המשוגעת הזאת. בימים כאלה כל מה שבא לי זה לצעוק מכאב נגד שפיכות הדמים המיותרת. אבל יוצאת לי שתיקה שרק מחכה שיעבור הזעם. גם עכשיו, כשאני כותבת, הידיים רועדות.

המציאות שבה אני חיה היא הזויה. לא רק כערבייה ישראלית. אלא כזמרת שבזמן הזה צריכה להופיע ולשיר. כבר קרה לי בשנתיים האחרונות שהחדשות הקשות גרמו לי לפחד להגיע להופעות.

יש המון מקומות שמהם אפשר לשאוב תקווה. כשאני רואה את הקהל שלי, ברור לי שהרוב כאן שפוי ורוצה שלום. זכיתי בקהל שיודע שלא כל הערבים אויבים. אני נגד אלימות ומגנה כל רצח. המוזיקה היא החיים שלי ודרכה אני מרגישה שאפשר להגיע ללב של כולם. כשהקהל שלי — יהודים וערבים, דתיים וחילונים, גברים ונשים, מזרחיים ואשכנזים, סטרייטים ולהטבי"ם — רוקדים ביחד אני מאמינה שהכל אפשרי. בעצם, זה הרבה יותר מאמונה, זאת הוכחה אמיתית שאפשר לחיות כאן בשלום.