yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    24 שעות • 18.10.2015
    מי לא יירה?
    מותו של שחר ממן מירי שוטר בסוף השבוע, העלה ביתר שאת את השאלות האם מוצדק לירות כדי להרוג גם כשאפשר לנטרל את האיום בדרך אחרת? והאם ההקלות במתן רישיונות נשק לא יהפכו אותנו לחברה אלימה של אזרחים שיורים זה בזה? ואיך זה קשור להחלטה לאפשר לשוטרים לבצע חיפוש על אדם גם אם אינו חשוד בדבר. מערכה ראשונה, האקדח כבר מונח על השולחן
    נעם ברקן

    סיטואציה היפותטית: אזרח ישראלי הולך ברחוב, עם ידיים בכיסים. אדם לבוש מדים ניגש אליו ומודיע לו שהוא מתכוון לבצע עליו חיפוש. האזרח התמים נבהל, נרתע לאחור ומוציא את הידיים מהכיסים. השוטר יורה בו. האם מה שנשמע כמו סצינה מרחוב בשיקגו, יכול להפוך למציאות ישראלית?

     

    מאז שפרץ גל הטרור הנוכחי האצבע על ההדק קלה הרבה יותר. האם מה שהחל בירי על מנת להרוג כל מחבל נושא סכין, גולש גם לתחום הפלילי? בסוף השבוע הוזעקו השוטרים לרחוב שפירא בבת־ים בעקבות קטטה שפרצה שם. על פי טענות המשטרה, נהרג שחר ממן, תושב העיר בן 34, נשוי ואב לשלושה ילדים, לאחר שרץ לעבר אחד השוטרים כששני סכינים בידיו. השוטר ירה בו למוות.

     

    במשפחתו של ממן טוענים כי שחר הוצא להורג ושאלו מדוע, אם השוטר אכן חש סכנה, הוא לא ירה ברגלו. שאלה טובה. הנושא אמנם נמצא בבדיקה, וכמה קציני משטרה אפילו גיבו את השוטר היורה, אבל אי אפשר להתעלם מהתחושה כי מה שהתקבע בתודעה הישראלית כפעולה הכרחית בתחום המלחמה בטרור, הופך מהר מאוד לפעולה אוטומטית גם במרחב אחר של המלחמה בעבריינות.

     

    לתחושה הזו, אפשר להוסיף את הקריאה של חברי כנסת, שרים ואישי ציבור לאזרחים לשאת נשק אם יש להם את האישורים המתאימים; וגם את ההקלות בהוצאת רישיון נשק. ואם זה לא מספיק, בחסות המצב הביטחוני, עברה אתמול בוועדת השרים הצעת החוק שתאפשר לשוטר לבצע חיפוש על אדם גם אם אין חשד סביר לעבירה פלילית מצידו ("חוק המישוש"). תחברו את כל אלה ותקבלו הרבה סימני שאלה בנוגע לשמירה על זכויות הפרט בישראל בשנים הקרובות.

     

    האם המוות שלו היה הכרחי? שחר ממן
    האם המוות שלו היה הכרחי? שחר ממן

     

     

    האם הצעדים הללו באמת יגבירו את הביטחון האישי, ימנעו מקרי טרור ויורידו את רמת הפשיעה הפלילית, או שאולי להפך — החברה הישראלית כולה תהפוך לאלימה יותר, והרבה יותר אזרחים חפים מפשע ישלמו את המחיר?

     

    איום בבית

     

    "אנחנו חיים בסביבה אלימה. במצב כזה, להכניס נשק שמטרתו לפגוע באופן קטלני עלול רק להחמיר את תוצאות האלימות", אומרת עו"ד גלית לובצקי, מפעילות פרויקט "האקדח על שולחן המטבח", שפועל במסגרת "אישה לאישה מרכז פמיניסטי". "זה בא לידי ביטוי בשני מישורים, שאנחנו כבר רואים שמתרחשים: האחד הוא שלא מסתפקים בעצירת הסכנה אלא ממש מוציאים להורג במקום. השוטר הופך לשופט וגם המוציא לפועל של גזר הדין. מעבר לזה יש את הפגיעה בחפים מפשע: בגלל זיהוי שגוי או פספוס, ברגע שמשתמשים בנשק חם באופן חופשי יותר, אנשים אחרים עלולים להיפגע".

     

    סוגיית ההקלות במתן נשק, מן הסתם, מטרידה את עו"ד לובצקי במיוחד. ההנחה היא, ויש לכך סימוכין ממדינות אחרות בעולם, שמלבד פגיעה מוגברת במיעוטים, תיגרם כמעט מיידית עלייה במספר הנשים שנרצחות בידי בני הזוג. כשהאקדח מונח על השולחן במערכה הראשונה, בלא מעט מקרים ייעשה בו שימוש גם כשלא מדובר במחבלים.

     

    "אנשים מסתובבים ברחוב עם עצבים חשופים ולא כולם מיומנים להשתמש בנשק", ממשיכה עו"ד לובצקי. "זה שאדם עם רישיון לשאת נשק עושה פעם בשנה מטווח, לא הופך אותו למיומן. רק בשבוע שעבר נפגעו שני שוטרים מירי של שוטרים אחרים, שהם דווקא מיומנים ומנוסים. מעבר לזה, לריבוי כלי נשק במרחב האזרחי יש תוצאות מאוד משמעותיות גם במערכת היחסים הבין־אישיים וגם בבית. זה מגביר את פערי הכוחות בין גברים לנשים. נשק בבית מהווה איום מעצם הידיעה שהוא קיים. גם אם זה לא מוביל לרצח, זה מגדיל את כמות התאונות ואת מספר ההתאבדויות. נוסיף לזה את העובדה שככל שיש יותר נשק ברחובות, יש יותר נשק לגנוב. כך שבהצטברות הדברים הללו יחד מתברר שרמת הביטחון לא עולה, אלא אפילו יורדת. אם בסופו של דבר יפגע בי כדור, מה אכפת לי אם זה מישהו שחשב שהוא מנסה למנוע פיגוע כשבסך הכל אדם לידו הוציא ספר מהתיק? או שמישהו ירה בי כי הרגזתי אותו? או מישהו שכיוון לפגוע במישהו אחר ופיספס? אנחנו מדברים פה על הפרטה של תפיסת הביטחון הישראלית".

     

    המקרה שבו שחר ממן נורה למוות הוא דוגמה לזה?

     

    "בלי להיכנס למקרה הספציפי, ברור שאדם שמוציא סכין ונוהג באלימות צריך לעמוד לדין, להיאסר. אבל שוטרים יודעים או לפחות צריכים לדעת לנטרל מצבים כאלה במינימום נזק. ניסיון תקיפה או החזקת סכין הן עבירות שיש בצידן עונש של כמה חודשי מאסר אך בטח לא מוות, ואין רלוונטיות לשאלה מה המוצא, הלאום או האתניות של התוקף. אם המשטרה הצליחה להשתלט על ישי שליסל פעמיים בלי להרוג אותו, היא יכולה וצריכה להשתלט גם על מפגעים אחרים עם סכין".

     

    שאלה של מיומנות

     

    בניגוד מוחלט לדבריה, חבר הכנסת לשעבר עו"ד אוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר, סבור שיש להקל על הקריטריונים למתן רישוי נשק. "יכולת ההגנת העצמית היא מרכזית וחיונית", כתב בפנייתו לשר לביטחון פנים. "יש שרשרת של עשרות מקרים שבהם נשיאת כלי ירייה ברישוי מנעה טבח של תושבים או גדעה אותו באיבו. אלה הן העובדות. נשיאת כלי ירייה על ידי אזרחים כשירים הוא חלק חיוני וחשוב במאבק בפני הטרור".

     

    לדברי לין המשטרה לא יכולה להגן על כולם. "כשמחבל מג'בל מוכאבר נכנס לישיבת הרב בירושלים ורצח חמישה נערים, משטרת ישראל שלחה שוטר ושוטרת סיור שהגיעו עם רובה לגדר הישיבה ונעמדו מאחורי גדר האבן", הוא מביא דוגמה. "מי שהציל את המצב היה סרן דוד שפירא שלקח את האם־16 שלו, נכנס לתוך הישיבה וחיסל את המחבל".

     

    לטענתו, בשנים האחרונות נקט המשרד לביטחון פנים מדיניות של צמצום משמעותי של מספר התושבים שנושאים כלי נשק. "ההגנה על החיים היא זכות בסיסית של כל אדם", הוא אומר. "אני לא יכול להגיד שלא נאפשר לעבות את היכולת להגיב ולהגן על החיים, רק משום שהיו מספר בודד של מקרים של אנשים שנשאו כלי ירייה ורצחו את נשותיהם. זה כמו שאומר שאין לאפשר נהיגה בכלי רכב כי ברחבי הארץ נהרגים מדי שנה כמה מאות בני אדם".

     

    אתה לא חושב שזה יביא להגברת האלימות ולפגיעה בחפים מפשע?

     

    "חייבים לירות כדי להרוג. כשאדם תוקף אותי הוא חייב לשאת בסיכון. במצב של מתקפה אתה לא יכול לשקול שיקולים מדוקדקים עד כמה התוקף יכול להזיק לי. אני לא רוצה שיקרו מקרים כמו מה שקרה בבת־ים, אבל בלתי אפשרי למנוע אותם לחלוטין".

     

    חבר הכנסת מיקי לוי (יש עתיד), לשעבר מפקד מחוז ירושלים, מסויג יותר — כמו רבים במערכת הביטחון. מצד אחד הוא סבור שיש לאפשר לבעלי רישיונות לשאת נשק, ומצד שני הוא טוען שיש לחייב אותם להתאמן בשימוש בו יותר. במקביל, הוא תומך בירי על מנת להרוג, אך חושש מההשלכות. "אני בהחלט חושש שאנשים שאינם מיומנים יבצעו ירי", הוא אומר. "לכן אני מדגיש — רק אנשים מיומנים. לגבי המקרה של שחר ממן, אני לא מכיר את האירוע עצמו אבל מהמעט ששמעתי — הבחור רץ אל השוטר עם סכין שלופה ביד, ולכן ברגע שיש סכנה ממשית לחייו של השוטר אין דילמה".

     

    העמדה של אוריאל לין חדה וברורה, אבל נדמה שהיא לא מתייחסת מספיק גם לאלימות בהקשר הרחב שלה, ולהשלכותיה על החברה הישראלית כולה ועל הנורמות הנהוגות בה. מי שעושה זאת באופן מעמיק הוא ד"ר איתן אורקיבי, מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל. "השיח של התקופה האחרונה עלול למסד מבחינה חברתית שתי תופעות שליליות מאוד מסוכנות: האחת היא שימוש באלימות על ידי אזרחים — מה שנקרא ויג'ילנטיות, נטילת החוק לידיים. נוצר מצב שעצם הפנייה לשימוש באמצעים כוחניים, כמו הפעלת נשק והתנכלות למי שנראה חשוד, יסומנו בחברה כפעולות רצויות. עם הזמן זה יהפוך להיות סמל סטטוס, מופת לאזרחות טובה.

     

    "הסכנה השנייה היא ביצירת אווירה של אנרכיה ופאניקה, כי אם בעלי הסמכויות, השרים, מנהיגי הציבור, המפקדים, טוענים שאזרחים צריכים לשאת נשק ולפעול בלי לחשוב — משתררת הבנה שהמצב הרבה יותר קיצוני ומסוכן מכפי שהוא באמת. זו דוגמה קלאסית למדרון חלקלק. אני כבר לא מדבר על הברור מאליו: שממלאים את הרחובות בנשק ואנשים הופכים לציידים. זה משליט אווירה של אי־יציבות ומייצר לגיטימציה לאלימות. בסופו של דבר, המצב הזה צורב בתודעה שהטרור הצליח לייצר חוסר יציבות ופאניקה. יכול להיות שהצעד הזה נבון מבחינת ביטחון. אני לא מומחה לביטחון או להתמודדות עם טרור, אבל אם השאלה היא איך זה ישפיע על החברה — זה ממסד את הלינץ' ונותן לו לגיטימציה. יבוא יום שמישהו יירה באדם אחר עוד לפני שהוא הוציא סכין, ויאמר: 'הרגשתי מאוים. זו הייתה מתקפת מנע'. זו הסכנה. צריך לחשוב איך מתמודדים עם מה שיישאר פה אחרי שגל הטרור יעבור, ואם הוא לא יקבע נורמות מפחידות בחברה שלנו. בשורה התחתונה: במקום שהשימוש באלימות יתפס כאופציה אחרונה המותרת לגורמים המוסמכים בלבד, השיח החדש הופך את האלימות לאמצעי לגיטימי עבור כל אזרח ואפילו מזכה בהוקרה, כי מי לא רוצה להיות הגיבור הבא?" •

     


    פרסום ראשון: 18.10.15 , 20:12
    yed660100