שחור בעיניים

אני לא רוצה לחשוב שמי שירה, שמי שהתנפל בחמת זעם, על הפליט האריתראי בתחנה המרכזית בבאר־שבע, הסתכל על צבע העור שלו - ולא על מה שהוא מחזיק בידיים. למרות שבצילומים נראה די בבירור שאינו חמוש. אני מנסה לא לחשוב על האספסוף הלחוץ שהיכה אותו באכזריות עד זוב דם, בעצם ללא סיבה. אני לא רוצה לדמיין מה הוא חשב באותם רגעים.

העובדים הזרים, המסתננים מאריתריאה ומסודן, סובלים פעמיים: תחילה מזה שכולם חושדים בהם מעצם זרותם, ועכשיו גם מכך שהמחבלים לא יודעים להבחין בינם לבין אזרחי ישראל.

אנחנו חייבים לזכור שהם באו לכאן לעבוד. שהם הותירו מאחור משפחות שמחכות להם ולכסף שהם שולחים. זאת לא המלחמה שלהם. הם, כמו רובנו, חיים בפחד מפני המציאות הישראלית. כמעט כל אחד מהם עבר ייסורים כאלה ואחרים, טרם הגיע אל המנוחה והנחלה מבחינתו שנקראת ישראל.

עכשיו דמיינו לעצמכם איך מבשרים לאמו של האריתראי, זה שעבר מסע סבל מפרך כדי להגיע לישראל, שבנה נפצע אנוש בסכסוך עקוב מדם בין ישראל לפלסטין. איך מסבירים את זה לאמא שבקושי יודעת איפה זה ישראל.

הצעיר האריתראי הוא עדות מובהקת לזרות. הוא נפצע אנושות, במלחמה לא שלו. בודד.

33 אלף אריתראים וכ־9,000 סודנים חיים בישראל. ביניהם גם הצעיר שנפצע אתמול, שעבד ככל הנראה בעין־הבשור. כמו חבריו הרבים, גם הוא הגיע לישראל כדי לחפש עבודה ולפרנס משפחה.

אפשר להגיד הרבה דברים על העובדים הזרים, המסתננים. לחברה הישראלית יש בטן מלאה על הסודנים ועל האריתראים. אבל העובדה היא שזהו המסתנן השני שמשלם מחיר דמים בקרב בין ישראל לפלסטינים. בפעם הראשונה זה קרה ברעננה, כשנתין זר נדקר על ידי מחבל פלסטיני. עכשיו נפל נתין אחר קורבן לפאניקה ולחשדנות.

כשאדם נפגע בפיגוע, מגיעים לבית־החולים בני משפחתו, אלה שמהווים עוגן להחלמתו. האריתראי המסכן שנפצע מירי מוטעה, ושהוכה קשות על ידי עוברי אורח, יקבל אולי היום חיבוק מחבריו, אבל ישוב מחר לבדידותו. הרי גם הם, החברים, הגיעו לחפש פרנסה.