דם על הידיים

כדאי שתצרבו את התמונות האלה טוב־טוב בתודעתכם. גם אם לא ראיתם במו עיניכם, לא תתקשו לדמיין: אדם שוכב על הרצפה ירוי וללא הכרה, ללא נשק בידיו, ועוברים ושבים זורקים עליו כיסאות, בועטים בראשו, מכלים בו את זעמם, או במילים פחות מכובסות: עושים בו לינץ'. תצרבו את התמונות האלה טוב־טוב בתודעתכם, לא מפני שלא תראו עוד כאלה. אתם עוד תראו. ביניהן גם של חפים מפשע, כפי שקרה במקרה של הבטום זרהום (וולדה), מבקש המקלט מאריתריאה שנקלע במקרה לזירת הפיגוע.

ככה זה כשציבור שלם מקבל רישיון להרוג. ככה זה כששרים וחברי כנסת קוראים לאזרחים להסתובב עם נשק ברחובות. כשההמלצה הרווחת, בקואליציה ובאופוזיציה, היא לירות בשביל להרוג, וכששר בכיר שבעצמו מאובטח מסתובב עם אקדח למותניו. אתמול התריע ראש הממשלה מפני לקיחת החוק לידיים. אבל זה כבר היה מעט מדי ומאוחר מדי. אווירת ההיסטריה כבר חילחלה אל הרחוב, ההמלצות הופנמו והפכו להוראות פתיחה באש. כל בחור וטוב לנשק, כל בחור על המשמר.

אם זה לא היה כבר מזמן קלישאה, אפשר היה לומר שהכתובת הייתה על הקיר. היה ברור שהפחד, הלחץ, השנאה ותאוות הנקם יהפכו את היד לקלה על ההדק. שהמצב הנפיץ יהיה אליבי גם כשהירי לא יהיה הכרחי, ושזה בלתי נמנע שנראה גם חפים מפשע שייפלו קורבן לאווירה הציבורית. אבל גם כשהחשש הזה עלה, דובר על ירי בשוגג. לא על לינץ' בשוגג. כי אין דבר כזה שנקרא לינץ' בשוגג. ואולי בעצם יש: אם ההנחיה של שרי ממשלה וקציני משטרה היא שאסור שמחבל ייצא בחיים ואם, בשגגה, חושבים שמישהו הוא מחבל ואז מבצעים בו לינץ' בשגגה וברשות.

אבל תמונות כאלה קיווינו שלא נראה. הרי אנחנו אחרים. אנחנו לא חיות אדם כמוהם. אצלנו אף אחד לא יציג לראווה ידיים מגואלות בדם, יהודים לא יעברו ליד אדם נטול הכרה ויבעטו בו כאילו היה בובת סמרטוטים. אז זהו, שמי שראה שלשום את התמונות מהתחנה המרכזית בבאר־שבע מבין עכשיו שלינץ' זה לינץ' זה לינץ'. לא משנה מי הקורבן וידיו של מי מגואלות בדם. מול המצלמות, בגאווה לא מוסתרת, הציג אחד העוברים ושבים את ידיו המכוסות בדם לאחר שחיסל — כפי שהעיד בעצמו — את המחבל, או שמא זה היה אותו עובד זר מאריתריאה. התמונה הזאת העלתה בזיכרון הקולקטיבי שלנו אירוע טראומטי אחר, אלא שאז קורבן הלינץ' היה ישראלי והמבצעים פלסטינים.

לא צריך להיות שמאלן או יפה נפש כדי לחוש בושה כשדברים כאלה מתחוללים כאן. אפשר להבין את הלחץ, הפחד המתמשך והרגשות העזים שעולים כשמתרחש פיגוע. אבל שום דבר לא מצדיק פעולות שאין להן שום קשר להגנה עצמית. עדותו של נהג האוטובוס מאיר סקא, שניסה להגן על האזרח האריתראי מאכזריות ההמון, כשהוא משחזר בבכי את התמונות המזעזעות שראה ערב קודם ושהוא לא מסוגל להוציא מראשו — צריכה להדליק אור אדום גם אצל מנהיגי הימין. כך גם השיעור הקשה שלמד סקא שלא מרצונו על אופיים של אנשים, ולאן אווירה כמו זו שמשתוללת היום ברחובות עלולה להביא אותם. לא עושים דברים כאלה גם אם זה היה המחבל, אמר סקא.

אז תצרבו את התמונות האלה טוב־טוב בתודעתכם: אדם חף מפשע הופך קורבן לזעם ולשנאת ההמון ומוצא להורג בגלל טעות בזיהוי.

זה קרה. זה עוד יקרה. במקום שבו אין סמכות ואין מנהיגות — החוק נמצא בידיהם של האזרחים.