בחזרה להיום

רוברט זמקיס היה קולנוען צעיר, גיקי ומוזר שבקושי חצה את גיל 30, כשסטיבן ספילברג החליט להפקיד בידיו את כתיבת התסריט והבימוי של סרט מדע בדיוני קומי. אולפני יוניברסל נתנו לו תקציב של 19 מיליון דולר וטכנולוגיה של שנות ה־80 וביקשו ממנו לעשות קסמים. אז זמקיס וחברו, בוב גייל, התיישבו וכתבו סיפור על נער צעיר שפוגש מדען מטורף שהפך מכונית דלוריאן למכונת זמן ויחד הם חוזרים לשנות ה־50 כדי לוודא שהוריו של הילד אכן ייפגשו ויתחתנו. השנה הייתה 1985, נוסטלגיה אמריקאית לפיפטיז הייתה טרנד לוהט, התברר, והקהל נהר לאולמות.

ההצלחה של "בחזרה לעתיד" — שם כל כך מושלם, שאפילו בעברית תירגמו אותו במדויק — הדהימה את הוליווד. הוא הכניס 210 מיליון דולר בארה”ב בלבד, ויוניברסל מיד החתימו את זמקיס על שני סרטי המשך בתקציב כפול. את השלישי איש כבר לא זוכר, אבל השני, הו השני, עשה היסטוריה. הפך למיתוס, לאייקון, לאבן דרך ולכל קלישאה במילון. הוא נשאר בחיים לנצח — או לפחות עד היום.

כי היום, יום רביעי, 21 באוקטובר 2015, הוא־הוא היום שאליו קפצו מרטי מקפליי ודוק בראון בסרט "בחזרה לעתיד 2". תאריך רנדומלי, כרגיל בסרטי מדע בדיוני, ובכל זאת, מושלם ומדויק ובעיקר נבואי. האמריקאים אמנם יודעים לצאת מפרופורציות, אבל גם מכבדים מיתוסים ברצינות מעוררת קנאה, וכך צפויות היום בכל רחבי ארה”ב הקרנות חד־פעמיות של הסרט, שהכרטיסים אליהן נחטפו מזמן. בסופ"ש האחרון הוא הוקרן ברדיו סיטי מיוזיק הול בניו־יורק, כשאת הפסקול ניגנה בלייב התזמורת הסימפונית של ניו־ג’רזי. הכרטיס הזול ביותר עלה 50 דולר וכולם נעלמו תוך שעות. בשבועות האחרונים מציף את ארה"ב מבול מבצעים של המותגים שהיו מעורבים בסדרת "בחזרה לעתיד", שעד היום נחשבת לדוגמה הבוטה בהיסטוריה של הוליווד להטמעת פרסומות בסרט. פפסי מוציאה מהדורה מוגבלת של "פפסי פרפקט" מתוך הסרט, נייקי מפיצה נעליים עם שרוכים שנקשרים מעצמם — טוב, לא בדיוק מעצמם, אבל עדיין יימכרו באלפים, ובשבוע שעבר הוציאה טויוטה פרסומת עם מייקל ג'יי פוקס וכריסטופר לויד, שבמהלכה אומר מרטי לדוק: "אתה מאמין שחשבנו שאנשים עוד ישתמשו בפקס ב־2015?"

יש הרבה הסברים, טכנולוגיים ופסיכולוגיים, למקום שתפס הסרט בתרבות האמריקאית ובכלל, אבל בעיקר זו פשוט פיסת גאונות של אנשים שהעזו לתאר את העתיד הלא כל כך רחוק — בסך הכל 26 שנה קדימה, במה שנראה אז מופרך בתכלית והתגלה כמדויק להפתיע. בשנות ה־80 לא הייתה שום טכנולוגיה צרכנית, אבל היה סרט שחזה עולם כזה. קשה לחשוב על עוד סרט שזיהה כל כך טוב איך תיראה אמריקה, ובעקבותיה העולם כולו, בעוד עשורים ספורים בלבד. אז מה בחיינו היום נולד בכלל בדמיון של זמקיס? הממצאים מפתיעים.

צילום : ידיעות אחרונות

האבא של האייפד

נתחיל בזה שבגרסת 2015 של הסרט, הבוס של מרטי מפטר אותו במה שנראה דומה מאוד לשיחת סקייפ של היום — על מסך שטוח שאיש לא חלם עליו אז והיום אפשר למצוא זרוק במזבלה הקרובה. אנשים בסרט משתמשים בטביעת אצבע כמו זו שיש היום באייפון 6, ואיך אפשר לשכוח את מרטי הולך ברחוב ונבהל מהולוגרמת תלת־ממד ענקית של כריש, שהיא בעצם פרסומת לסרט "מלתעות 19"? היום יוצרים בלייזר הולוגרמות פלזמה שאפשר לגעת בהן, אבל סרטי התלת־ממד שנראו אז כה מדהימים הם כבר פאסה לגמרי. אולפני יוניברסל, אגב, שיחררו החודש טריילר מלא הומור עצמי ל"מלתעות 19", שכמובן לא קרה, וסקר את כל הסרטים "הקודמים" בסדרה.

עוד? בבקשה. הסרט שופע רפרנסים ספורטיביים, למשל כותרת בעיתון יו־אס־איי טודיי שמספרת על שחקן בייסבול שהושעה מהליגה בגלל שהשתמש ביד ביונית. יד ביונית עוד אין לנו, אבל ספורטאים שהושעו בגלל שימוש בסטרואידים יש גם יש. קבוצת בייסבול במיאמי עדיין לא הייתה ב־1989, רק בסרט, אבל קמה ב־1993 כשהמארלינס התמקמו בעיר. ויש בו כמובן את הנבואה המופרכת מכולן, שאם תתגשם תהפוך את "בחזרה לעתיד 2" מקלאסיקה להמונים לסרט דתי: שיקגו קאבס יזכו בוורלד סיריס של הבייסבול. מה שלא קרה כבר 107 שנה, וזמקיס וגייל החליטו בצדק שזה הימור מטורף מספיק כדי ללכת עליו. בזמן כתיבת שורות אלה הקאבס מפגרים 2־0 בסדרה נגד הניו־יורק מטס, אז הסיכוי לשבור את הקללה נראה די נמוך, אבל הם עדיין בתמונה. אם זה יקרה, תהיו בטוחים שתשמעו על זה גם אם אין לכם עניין בבייסבול.

יש גם כותרות שלא התגשמו מאותו גיליון של "יו־אס־איי טודיי": "ארה"ב מתכוננת לביקור של המלכה דיאנה" — הכניסו כאן צליל של טרומבון עצוב — "כולסטרול הוא תרופה לסרטן" וזה שנשיא ארה"ב ב־2015 הוא אישה, אם כי יכול להיות שכאן הם פיספסו רק בשנה.

אבל תחזית כמעט מושלמת בקו המחשבה שלה, גם אם לא בביצוע עצמו, היא תעשיית הניתוחים הפלסטיים, כפי שחזה אותה דוק בראון: "הלכתי למרפאת התחדשות וקיבלתי שיפוץ טבעי. הוציאו כמה קמטים, תיקנו את השיער, החליפו את הדם, הטחול והמעי הגס". רק לחשוב כמה יכלה "מרפאת התחדשות" כזו, אם אכן הייתה קיימת, לעזור למייקל ג'יי פוקס חולה הפרקינסון.

זמקיס והחבורה המטורפת שלו חזו גם את מציאות הבית הגאדג'טי. למשל, בבית של מרטי יש טלוויזיה ענקית עם מסך שטוח שאפשר לראות בה כמה ערוצים במקביל — מה שעדיין אין היום, אבל אף אחד גם לא רק רואה טלוויזיה בזמן שהוא רואה טלוויזיה. הוראות קוליות הן עוד דבר שהסרט חזה, כולל התקלות המביכות. במלים אחרות, סירי היא בדיוק כמו שתיארו אותה.

הדבר הבאמת גדול שאפילו הדמיון המרהיב של זמקיס לא ראה, הוא האינטרנט. אין בסרט תקשורת בין גאדג’טים ושום רמז לאימיילים. אבל באחת מסצנות השיא מחזיק דוק בראון משהו שנראה דומה מאוד לאייפד של היום: מכשיר קטן, אלחוטי, שאפשר לעשות איתו דברים מגניבים, כמו להציל את השעון הגדול.

אז לנחש איזו טכנולוגיה תהיה בעוד 30 שנה זה אולי מקרי, אבל לשרטט במדויק נורמות חברתיות רחבות — זו כבר גאונות של ממש. וכך צפה "בחזרה לעתיד 2" את המציאות שבה כולנו תוקעים את הראש במכשירים אלקטרוניים במהלך ארוחת ערב. מדהים איך זמקיס ידע ב־1989 כי די מהר יגיע הרגע שבו אנשים יפסיקו לדבר אחד עם השני והחבר הכי טוב שלהם יהיה המסך. מאידך, אף אחד לא משתמש יותר בלייזר דיסק, וכבר מזמן לא מייצרים מכוניות פונטיאק. מכוניות לא עפות, אבל מכוניות ללא נהג כבר נמצאות מעבר לפינה ומכוניות חשמליות זו לגמרי מציאות. גם סקייטבורדים מרחפים עוד לא רואים ברחוב, אבל יש כבר כמה ניסיונות וגם זה רק עניין של זמן. מה שבטוח אין, ולא יהיה אף פעם, צו אופנה שעל פיו גברים הולכים עם שתי עניבות. לא ולא.

תשכחו מרימייק

אנשים בשנות ה־40 לחייהם אולי מרגישים זקנים בקצב שבו דברים קורים היום, אבל היה להם מזל לחזות מקרוב בשינויים עצומים, ו"בחזרה לעתיד 2" מאפשר להם גם ליהנות מהמסע. ספק אם זמקיס התכוון לכך, אבל בסרטו האופטימי טמונה הבטחה לבני הנוער של אז שבעוד 30 שנה הם יחיו בעולם טוב בהרבה.

ההחלטה לקבוע תאריך ספציפי, 21 באוקטובר 2015, היא שהשאירה את "בחזרה לעתיד" חי ונוכח לאורך כמעט 30 שנה — אבל באותה מידה, זה כנראה גם תאריך התפוגה של הסרט. הוא תמיד יישאר פנטזיה מדהימה במקוריותה, אבל המיסטיות תסתיים היום. בהוליווד, שבה גם לסרטים איומים יש סיכוי לרימייק, עומד זמקיס על קו השער ומסרב לתת לאף אחד לחדור: הוא הכניס לפני 30 שנה סעיף בחוזה עם ספילברג, שאומר כי כל החלטה על רימייק צריכה לקבל אישור שלו ושל בוב גייל עד יום מותם. וזמקיס, היום בן 63, לא מתכוון לשנות את דעתו לעולם.

"או אלוהים, לא ולא", אמר כשנשאל בשבוע שעבר בפעם המיליון על הסיכויים לגרסה חדשה. "זה לא יקרה עד שאמות. אני בטוח ששנייה אחרי שאקבר כבר ייכתבו התסריטים, ואני מקווה שגם אז יהיה מי שיגיד לא ולא. אני לא מבין מדוע זה בכלל על הפרק. זה סרט טוב, למה לגעת בו? חוץ מזה, יש רק מרטי מקפליי אחד וזה מייקל ג'יי פוקס. זה כמו לעשות רימייק של האזרח קיין. את מי נלהק לתפקיד?"

אף אחד, למען האמת. אלא כמובן אם תהיה תגובת שרשרת שתערער את רצף החלל־זמן. •