עניין של זמן
ערוץ 2 ויתר עליה, הצופים יתקשו לקבל אותה והיא עולה בעיצומו של גל טרור ורוח גזענית. כל הסיכויים עומדים נגד 'התסריטאי', הסדרה האוטוביוגרפית הנהדרת של סייד קשוע על כותב ערבי שנמאס לו לכתוב את ממתק הדו–קיום, 'עבודה ערבית'. הבמאי, שי קפון, יודע משהו על המציאות שמחקה את האמנות שמחקה את המציאות, למשל איך זה להיות מתבגר שגדל בלי הורים
טיימינג זה דבר חשוב בחיים. נאס"א מוצאת מים על מאדים בדיוק כשיוצא סרט על אסטרונאוט שנתקע על מאדים? טיימינג טוב. טוב מכדי להיות מקרי. גל טרור שיוצא ברובו ממזרח ירושלים ומגיע לשיאו לקראת עליית סדרה על חייו של יוצר פלסטיני־ישראלי תושב ירושלים? טיימינג פחות טוב.
"אוי ואבוי לי", אומר במאי הסדרה שי קפון, כשנשאל על תזמון עליית הסדרה. "למרות שמדובר בערבי שחי בירושלים, הסדרה הזו היא לפני הכל על בן אדם". אבל כשמדובר בירושלים של היום לכל בן אדם יש שם שנתנו לו הוריו ותעודת זהות שנתנו לו במשרד הפנים ואפשר לבדוק אם הוא יהודי או ערבי ואז לא בטוח שלקהל תהיה סבלנות כלפיו, למרבה הצער. "אנחנו עצבניים עכשיו. פחות בא לנו להכיר את הצד השני, אנחנו יותר בעניין של להראות מי יותר גיבור. ולמרות זה אני אומר, 'יאללה, פאק איט', מעניין דווקא בתקופה כזאת לזרוק פצצה".
הפצצה נזרקה. השבוע עלתה בערוץ הראשון 'התסריטאי', הסדרה החדשה והמצוינת של הסופר־עיתונאי־תסריטאי סייד קשוע. אחרי ארבע עונות של 'עבודה ערבית' (שאת הראשונה ביים רוני ניניו ואת שלוש האחרונות קפון) לקשוע נמאס מסוכריית הדו־קיום המצליחה והמשעשעת שהביא לערוץ 2. המציאות בישראל משתנה אבל 'עבודה ערבית' לא משקפת אותה, או כפי שאמר לפני שנתיים, כשזכה בפרס הסדרה הטובה ביותר, "בדיוק צילמנו את העונה הרביעית ואנחנו מקווים שעדיין יהיה חוקי לשדר אותה". קשוע החליט ליצור סדרה חדשה, אוטוביוגרפית, מעין גרסת מאחורי הקלעים שתראה מה שעבר עליו בתקופת 'עבודה ערבית'. העלילה מביאה למסך חשבון נפש אישי של יוצר פלסטיני אזרח ישראל שגר בשכונה יהודית למדי בירושלים ובדרך נס הצליח לייצר לערוץ 2 סדרת דרמה מצליחה המשקפת את חוויותיו שלו בארץ הדו־קיום השברירי. במקום להיאחז בהצלחה, גיבור הסדרה (שמגלם יוסף סוויד) נקלע למשבר אישי, לא יכול לרצות יותר את כולם ושואף ליצור סדרה אמיתית, כואבת, לא מסחרית. "זה מצחיק?" שואל אותו המפיק בפרק הראשון, "לא, לאו דווקא", עונה התסריטאי.
המציאות הייתה אירונית לא פחות מקשוע. הוא לא רצה להמשיך עם 'עבודה ערבית', הציג לזכיינית שהפכה לביתו הטלוויזיוני, קשת, את החזון לסדרה החדשה וההפקה יצאה לדרך. המפיקים ביקשו להאמין שיהיו גם צחוקים. התוצאה - אינטליגנטית, סאטירית, אמינה, רגישה, חריפה, לפרקים מדכדכת - בהחלט לא החומרים שמהם עשוי הלהיט הבא של ערוץ 2. הצנזורה העצמית תמיד חזקה מכל וקשה לראות את המפרסמים עומדים בתור לקנות זמן אוויר בסדרה שמכניסה כל כך הרבה אגרופים לבטן. בטלוויזיה המסחרית מבינים את זה. בקשת ראו את הסדרה ונבהלו - עם 'עבודה ערבית' הם יכלו לחיות כי היא מוצר בידורי, ב'התסריטאי' הקצוות משוננים מדי. הגזענות שבה נתקל הגיבור, החיכוכים שלו עם היהודים סביבו, עם אשתו, עם עצמו. וכך, למרות שהסדרה הופקה עבור קשת היא תשודר, כאמור, בערוץ הראשון. "אולי בתקופה הזו, כשאנשים הולכים לערוץ 2 כדי לנוח, סדרה הארד־קור תהיה קשה לבליעה", מהרהר קפון. "זאת סדרה פחות בידורית קלאסית. לפי דעתי הם לא מצאו לה מקום בלוח השידורים של ערוץ 2, אבל לדבריהם הם מאוד אוהבים אותה וימצאו מקום לשדר אותה בהמשך".
אתה באמת מאמין שזה יקרה?
"יכול להיות שכן".
אבל זה לא יתפוצץ בערוץ 2 כמו 'עבודה ערבית'.
"לא. את האמת קצת פחות מראים בפריים־טיים, אבל זה ככה. ערוצים מסחריים צריכים להכניס כסף, לתת מוצר שיהיה קל לעיכול. זה החיים, אז תחליט אם אתה רוצה להתפרנס או לעשות אמנות".
'עבודה ערבית' מאוד הצליחה, בטח לא רצו שהיא תסתיים לטובת סדרה יותר תובענית.
"נכון. זה מה שהמפיק אומר לתסריטאי בפרק הראשון, 'עבודה ערבית הייתה נס, איך אתה נותן לזה ללכת?' כי במדינת ישראל להכניס משפחה ערבית בסדרה שמדברת בערבית והבדיחות הן בערבית זה נס. כשנכנסתי לביים אותה רצינו לעשות שיתופי פעולה, להשיג חסויות. כששמעו שזאת סדרה על ערבים אף אחד לא רצה לתת חסות. אף אחד. מכוניות, חנויות, מסעדות שצריך לצלם בהן, רהיטים, אנשים פשוט לא רצו. הייתה לנו בעיה למשל לצלם בנתב"ג, לא הסכימו. בעונה האחרונה כבר לא הייתה בעיה לצלם שם כי הסדרה הייתה מוכרת ואהובה".
איך אתה מסביר שעם ישראל כל כך אהב את הסדרה הזו?
"'עבודה ערבית' הוציאה את כולם מטומטמים. גם השמאלנים, גם הימנים וגם הערבים מתוארים בצורה מגוחכת - כולם חוטפים המון אש. הגיבור אמג'ד נעים לחלוטין, לא מאיים, חושב שערבים הם צעקניים, מפחד מפיגועים, השנאה העצמית שלו כבר מנטרלת הכל וכל מה שנשאר לך זה רק לאהוב אותו. הוא בעצמו מאמין שהוא בא מתת־תרבות ומנסה להיות בתרבות נעלה".
בעצם יש כאן עוד סיבה, חתרנית יותר, לכך שאהבו את הסדרה.
"שאמג'ד יותר גזעני כלפי הערבים מכל יהודי אחר".
וזה עשה לנו נעים.
"נכון, וגם ראינו כמה הוא יכול להיות דביל. הוא אומר, 'אני פחות טוב, תעזרו לי להיות יהודי כמוכם'".
נורמן עיסא שמגלם את אמג'ד קיבל טוויסט מעניין במציאות.
"מה שקרה לו זה בדיוק מה שקרה לאמג'ד בסדרה. הוא אמר משהו בתמימות, היה עליהום מטורף, פחד אימים, וקצת אחרי זה הוא הצטלם מחזיק ידיים עם מירי רגב".
אם הגיבור היה פלסטיני גאה הסדרה לא הייתה מקבלת כזה מקום אצל הישראלים.
"היה יותר קשה לתווך אותו. אנחנו כיהודים לא באמת מכירים ערבים, אנחנו בבסיסנו מאוד גזענים. ב'עבודה ערבית' אתה נכנס לתוך משפחה ערבית ואתה מבין שהיא עשויה מבני אדם שקמים כל בוקר וצריכים להחליף חיתולים ולא אנשים שקמים כל בוקר ומשחיזים סכינים או עובדים בטיח".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
מעבר לבימוי, ב'התסריטאי' לקפון יש תפקיד נוסף - הוא משחק את עצמו, במאי הסדרה המצליחה ההיא בערוץ 2. "בהתחלה חשבנו שגם סייד וגם אני נשחק את עצמנו. מפה לשם יצא רק שאני משחק, עם סייד זה לא הסתדר".
הוא היה שחקן טוב מדי?
"בוא נגיד שזה לא יצא".
ואיך היה להיות גם במאי וגם שחקן?
"איום ונורא. זו פעם ראשונה שעשיתי את זה. אני הרי כבר לא משחק. אני לא יודע כמה אני שחקן טוב".
למרות שקפון הוא אחד הבמאים העסוקים בתעשייה ונמצא מאחורי המצלמה כ־20 שנה, רובנו בעצם מכירים אותו כוויצמן מסדרת הנעורים המיתולוגית של שנות ה־90 'עניין של זמן'. קשה להאמין אבל הוא ותלתליו הידועים כבר בני 48. קפון לא נראה כזה ואולי לעולם לא ייראה כזה. הוא נשוי פלוס שלושה ילדים (בני 19, 16, 13) אבל למי שגדל על ויצמן את מרקוביץ', קפון תמיד יישאר הפריק עם הווסטים הפתוחים, תיכוניסט פרוע שחי חיים עצמאיים כי הוריו נמצאים בשליחות בחו"ל. הוא היה בן 24 כשנכנס לסדרה, אבל את תפקיד הנער נטול ההורים הכיר מצוין כבר קודם, בצורה שקשה לתפוס. "כשהייתי בן 16 וחצי אמא שלי חטפה אירוע מוחי. מצאתי אותה, ניסיתי להנשים אותה, קראתי לאמבולנס. היא הייתה בתרדמת שלושה שבועות. אבא שלי לא החזיק מעמד, חטף התקף לב ומת, כמו שאומרים אצלנו במשפחה, מ'שיברון לב'. יומיים אחר כך גם אמא שלי מתה. ופתאום ברגע אחד נגמרים לך החיים, מתפרקים לחתיכות. יש לי אחות שגדולה ממני בשבע שנים ואח שגדול ממני ב־14 שנים ועוד אחות שגדולה ממני ב־16 שנים. דוד שלי לקח אותי, גרתי אצלם חצי שנה. הם היו שכנים שלנו. אחרי חצי שנה אמרתי, 'זהו, אני עוזב'. הוא לקח אותי לדירה שמצאתי עם שותף. פתחנו את הדלת, היה מזרן בפינת החדר, היה לי צ'ימידן, הוא הסתכל עליי חיוור ואמר, 'אתה יודע שתמיד אתה יכול לחזור אם אתה רוצה'".
לא חזרת.
"לא. משכונה נידחת ומוקפת פרדסים בפתח־תקווה עברתי לתל־אביב, לעולם אחר לחלוטין. האחים שלי היו ברקע אבל אני לא יכול לומר שמישהו פיקח עליי. היו לי הרפתקאות שאתה יכול לעבור רק בגיל 17. אם להתייתם, אז גיל 17 זה קלאסי. אתה באנרגיה של מרד ולפרוץ, זה נורא כואב ומפחיד ואתה לבד. זו אחת התקופות שצחקתי ובכיתי הכי הרבה בחיים שלי. הייתי בבית ספר אקסטרני בגלל הפרעות קשב חמורות. מאוד רציתי להיות שחקן ופתאום זה קרה, התחלתי לשחק בתיאטרון בית ליסין. משם התגלגלה איכשהו הקריירה".
ההורים הספיקו לומר לך משהו לפני מותם?
"מה, 'החיים הם מים זורמים'? משמעות החיים? לא היה. זה בא בהפתעה, כמו החיים. אני יודע שמתישהו זה ייגמר ולא בטוח שיודיעו לי קודם. זה ליווה אותי כל חיי, ההבנה שהחיים הם מאוד זמניים, שהכול נורא שביר. ואז או שאתה נבהל ונכנס מזה לדיכאון, או שאתה מקבל וזורם עם זה. לי היה יותר קל לעכל ולהבין את זה. אחרי הצבא התחלתי לעבוד בגננות. היה אודישן ל'עניין של זמן', הייתי ילד מפתח־תקווה שהגיע לשם והרגשתי בהתחלה אאוטסיידר כי כולם היו חברים מלהקות צבאיות. אחרי זה נהיינו חברי נפש".
שיחקת נער בן 17 שההורים שלו בעצם השאירו אותו לבד והם לא חוזרים.
"וזה השיק לגמרי לחיים, הכרתי את התפקיד. עבדנו אז על כל שני פרקים במשך חודש וחצי. יש לך מושג מה זה אומר במושגים של טלוויזיה היום? צילמנו באולפן, היו חזרות, פירקנו את הטקסט, לראשונה בחיי התחלתי ללמוד מקצוע. התעצבתי שם, גם כתבתי תסריט של פרק. הפרסום הפתיע אותי. מצד אחד נורא כיף, מצד שני הייתי הולך ברחובות צמוד לקיר שלא יזהו אותי. זיהו, עד היום מזהים. צועקים לי 'וייצמן!' הרבה אנשים מתייחסים אליי כאילו למדתי איתם בתיכון. הרבה יותר נוח לי להיות מאחורי הקלעים".
זה לא כל כך עבד כשעשו את הגרסה החדשה של 'עניין של זמן', עם רובכם, 20 שנה אחרי.
"או מיי גוד. על זה אני לא רוצה לדבר, בבקשה, זה משהו שהייתי מוחק. זה היה אמור להיות משהו אחר, חתמתי בעל כורחי, זה עבר ונשכח תודה לאל. עזוב, אני מבוגר מדי בשביל זה. כשהייתי קטן רציתי להיות מפורסם, כמו כל ילד. כשנהייתי מפורסם אמרתי, יאללה, עזבו אותי".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
קפון זכה פעמיים בפרסי האקדמיה לטלוויזיה על עבודה ערבית שאותה ביים וגם שימש כעורך התסריט. ב'התסריטאי' הוא כבר ממש גאה. אבל הלב שלו הכי נצבט כשהוא מדבר על יצירה קטנה ונשכחת, סרט טלוויזיה בשם 'רינה ואריק לנצח' שכתב וביים עבור הוט בשנת 2003. "חשבתי אז בתמימותי שפיתחתי פה שפה. אנשים אהבו את זה אבל זה לא היה להיט. קיבלתי הערכה אמנותית, ואחרי זה היה צריך להקים בית ומשפחה וקראו לי לעשות טלנובלות שהצליחו בטירוף". וכך, בפשטות אופיינית, קפון בוחר להסביר איך הפך לפועל מצטיין במפעל הטלנובלות והסדרות היומיות שפורח כאן מאז ראשית העשור הקודם. קפון ביים את 'טלנובלה בע"מ', 'האלופה', 'החולמים', 'בובות', 'מתי נתנשק', 'חצויה' ועוד. "במשך 20 שנה עבדתי כמו חיה כי היה לי דבר אחד שעניין אותי: לעבוד בשביל משכורת. חצי שנה אתה כלוא באולפן ענק בעולם אלטרנטיבי ומשחק בבובות. 120 פרקים בחצי שנה. לבוא בבוקר כשעוד חושך ולצאת בערב כשכבר חושך. כל שנייה אמרתי, 'די, נמאס לי, זו הפעם האחרונה'".
והמשכת.
"לפעמים אני שואל את עצמי מה היה קורה אם הייתי עוצר רגע וחושב מה איתי, אולי הייתי היום כבר אחרי כמה פיצ'רים, אולי הייתי מאוד מוערך. או לא, אני לא יודע. כשקראו לי לעשות טלנובלות היה לי נורא כיף, למדתי המון, והיחס שקיבלתי הרבה פעמים ברחוב זה, 'אה, אתה עושה טלנובלות'. אמרתי, 'אוקיי, אני עושה פופ'. הזנחתי את עניין הכתיבה שמאוד קרוב לליבי. שנים אני עובד בבימוי ועריכת תסריט וללוות אנשים אחרים להגשים את החלום שלהם, ואני אומר, מה איתי. הכל כיף אבל הכל יכול להיות גם באסה".
נדמה שהסדרה החדשה שלכם היא גם ניסיון להראות את האמת מאחורי המסחריות הזו - מאחורי הקלעים זה לא רק כיף וצחוקים.
"נכון מאוד. זה התחיל מסייד שהחליט שהוא לא יכול לכתוב יותר את אמג'ד בזמן שיש עוד דברים להגיד. ומבחינתי גם, הגעתי למקום שאני כבר לא מחדש. הסדרה החדשה היא באמת על גיל 40. הגיבור שם הוא אדם שהצליח בקריירה, אוהבים אותו, הוא נשוי, והגיע לשלב שהוא אומר, 'אוקיי, אז מה עכשיו?' בלי קשר לזה שהוא ערבי - מה נשאר מהחיים, מההתרגשויות, מהאהבות, מהתמימות. בפרק הראשון הגיבור שואל, 'מה אני עושה, האם אני מייצר סדרות מסחריות וכיפיות או באמת מחפש מה שיש לי להגיד?' בגילי באמת שואלים את השאלות האלה. הספרינט המטורף הזה שאתה נותן בגיל 20, אתה רץ ומגיע. ואז אתה עומד ואומר, 'אוקיי, מה עכשיו?' גידלתי ילדים, לקחתי משכנתה, עשיתי הכל לפי הספר. ועכשיו איפה אני בכל העסק הזה?"
nevo21@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
