דפדף

הסיפור של ווייטי בולג'ר, ברון הפשע האכזר ששלט ביד רמה בשכונות העוני הבוסטון והיתל במשך עשרות שנים באף־בי־איי, כה מוצלח, שכבר יצרו ממנו שני סרטים גדולים. סקורסזה עשה מהדמות של בולג'ר מטעמים ב'השתולים', שבו ג'ק ניקולסון אפילו ניסה להיראות כמוהו, וקלינט איסטווד ושון פן שאבו ממנו השראה ב'מיסטיק ריבר'.

עכשיו, אחרי כל השמות הגדולים האלו, הגיע תורו של ג'וני דפ לככב באפוס הפשע הרשמי הראשון על בולג'ר - הפעם לא "בהשראת" אלא הסיפור האמיתי והמתוחקר היטב. איכשהו, דווקא הגרסה הזו היא החלשה והבינונית מכולם.

זה נובע קודם כל מהתחושה שאת הסרט הזה ראינו: מצד אחד בולג'ר הוא פושע סאדיסט, ומצד שני שופע קסם אישי, ומצליח להקסים סוכן אף־בי־איי שבהדרגה הופך בעצם לשתול שלו בסוכנות (ג'ואל אדגרטון), למרות שהסוכן מנסה לשכנע את כולם שההפך נכון ושבולג'ר עובד בשבילו. משחקי החתול והעכבר האלה מבדרים למדי, ויש כמה סצנות גנגסטרים טובות, אבל אין בהם הרבה חדש וגם לא קשה לנחש מה יקרה בסוף.

סקוט קופר, במאי מעניין אבל לא אחיד, לא מצליח לחלץ מהסיטואציה הזו תובנה אחת מקורית באמת, וכל השאלות על חברות, נאמנות ובגידה טופלו כבר בהרחבה וביתר מורכבות אצל איסטווד, סקורסזה ואחרים.

בעיה אחרת היא ג'וני דפ: בעולם אמנם מהללים את הקאמבק שלו לקולנוע כרציני כביכול, ויש אפילו דיבורים על אוסקר, אבל דפ מגלם את בולג'ר באותה קיצוניות קרקסית שבה גילם את הכובען המטורף ושאר התפקידים שלו אצל טים ברטון. 

דפ מאופר ומתנהג כמו ערפד מסרט אימה ישן. הוא נהנה לגלם את בולג'ר כמפלצת חולנית וסאדיסטית, אבל לרגע לא ברור למה שמישהו יחבב אותו או ישתף איתו פעולה. זו "דמות מהסרטים" במובן הרע של הביטוי: כאילו גדולה מהחיים, אבל בעצם מאוד מאולצת. לא בטוח שלקאמבק הזה פיללנו.