ברכת הגואל

לכל איש יש שד. ואוולין הגואל חיה כבר מספיק שנים עם אחד משלה. "ואתה לא יכול להרוג שד", היא מודיעה. "אתה לא יכול לתת לו מכה בראש והוא מת. אתה יכול להתמודד איתו. אתה יכול ללמוד לנהל אותו נכון. אתה צריך להיות הבעלבית שלו. לשלוט בו, ולא הוא בך".

תסבירי.

"אצלי בכל רגע משברי בחיים, יש שד שמזהה שיש משבר והוא מתחיל ללחוש לי, 'את לא תצליחי. את לא שווה. את מבוגרת. פיספסת את הזמן שלך. את לא במקום הנכון".

מתי את עובדת בשביל השד?

"בקיום היום־יומי שלי, בכל פעם שאני נכנסת לחוסר ביטחון ואומרת, 'אני לא אצליח'. לא רוצים אותי. אני מבוגרת".

את עוד שם?

"כן. למזלי אני אדם אופטימי. תמיד אומרת מחר בטוח יהיה טוב. יותר גרוע מזה לא יהיה".

קטע. כי הנתונים מראים שאת לגמרי יכולה לקחת נשימה עמוקה ולהגיד, הצלחתי.

"יש לי נשימה מאוד שמנמנה. אבל גם כשאני לוקחת נשימה עמוקה אני עדיין שומעת את דפיקות הלב של קוצר הנשימה. אין אצלי מובן מאליו. ואני חושבת שזה גם מה ששומר עליי".

כשבוחנים את הקריירה המצליחה שלה, קשה להבין את חוסר הביטחון. בגיל 54, היא אחת השחקניות העסוקות והמגוונות על המסך ובתיאטרון המקומי. מי שהתחילה כדמות הקאלט ברוריה פסקל בטלנובלה "פיק־אפ", הוכיחה מהר שמעבר ליכולת קומית יש לה גם צד דרמטי מרשים. ככזו, היא מפלרטטת עם שני הצדדים: מצד אחד, שחקנית דרמטית מוערכת בסרטי קולנוע כמו "שבעה" ו"אחותי היפה" (שעליהם זכתה גם בפרסי אופיר). מצד שני, תפקידים טראשיים כמו בטלנובלה "תנוחי" או "שנות ה־80". ואולי התשובה לחוסר הביטחון נמצאת בעובדה שהגואל, שנדמה שתמיד הייתה על המסך, הגיעה למקצוע רק בגיל 34. היא לא הייתה ילדת פלא. שום דבר לא בא לה בקלות. והיא לגמרי זוכרת את הדרך שעברה כדי להגיע למקום הנוכחי.

בימים אלו היא מרביצה הופעה של פאם פאטאל חושנית בסדרת הטלוויזיה של YES "ג'וני ואבירי הגליל", ובמקביל מגלמת בתיאטרון באר־שבע בהצגה "סליחות" אמא חרדית לשמונה (ההצגה תעלה ב־28/10 גם בבית ציוני אמריקה בתל־אביב). "זה מחזה שמדבר על שייכות, על בית. אלה ארבע אחיות שלא בקשר. ועדיין, יש בו אמירה מאוד חזקה על משפחתיות: הרי אם אנחנו נסובב את הגב לאח שלנו משהו בנו יתפרק. זה עושה אותי לא בנאדם. חיה. זה מה ששומר על השפיות שלנו כבני אדם, לכבד את המקום שבאת ממנו וגדלת בו".

המחזה מתעסק במשפחתיות. בסליחה. מתי את סלחת לעצמך בהקשר משפחתי?

"אני חושבת שהגדולה של אדם היא לעשות טעות, להבין אותה, לקחת עליה אחריות, ובעיקר לעמוד מאחוריה. בדרך כלל כשאנחנו טועים אנחנו אומרים הוא אשם ומתנערים מאחריות. ברגע שאתה מתנער מאחריות אתה משקר לעצמך. זה מה שהבנתי עם הילד שלי (ג'ואי, כיום בן 24). הוא גדל עם אבא שלו ואחרי זה בארצות־הברית. לא איתי. ולא האשמתי אף פעם אף אחד, אלא רק את עצמי. אבל האשמתי את עצמי בלי להבין למה נתתי לו לגדול במקום אחר".

למה?

"כי לא חשבתי שאני יכולה לתת לו מה שמגיע לו. והבנתי את זה רק כשילדתי את אלה. היא תיקון על האימהות שלי איתו. ואז גם סלחתי לעצמי. ואז גם הבנתי שאני לא יכולה לחזור אחורה. מה אני אגיד? 'אלוהים, תחזיר אותי לגיל 24'? לא יכולה. אני יכולה לנסות לתקן היום מה שעשיתי אז".

איך עושים את זה?

"הפצע קיים. אני לא הייתי שם בשבילו, וחטפתי ממנו, וחוטפת ואחטוף ממנו וזה בסדר. זה המחיר. וכשאתה מבין שזה המחיר הקבלה שלך יותר קלה. אתה מבין. אתה יכול לחיות עם עצמך".

ואיזו מין אמא את לאלה?

"זה גיל אחר. זו בת. זה אחר. אני אימא קרצייה. פולנייה לגמרי. מעורבת בהכל".

היא כבר מתביישת בך?

"לא, לא. היא לא יכולה!"

זו הסיבה שאני לא מפוצצת בקמטים

היא נראית מצוין. לבושה טיפ־טופ. הכל אצלה קום איל פו, ממשקפי השמש הגדולים ועד לחצאית התפורה היטב. הגואל היא אישה של וינטג', וככזו היא גם מחזיקה באישיות מעוצבת ומורכבת. לפני שגילתה שיש בתוכה שחקנית, היא בכלל ניהלה בר מיתולוגי בתל־אביב. התחתנה, ילדה את ג'ואי (כיום בן 24), התגרשה. פגשה את בעלה השני, השחקן עמוס לביא ז"ל, וילדה את אלה (בת 16). רק כשהיא בת 34 ואחרי לחץ חברתי מסיבי נאותה ללכת להיבחן לסטודיו של יורם לוינשטיין, והתקבלה.

"בשנה הראשונה ללימודים אומרים לך תתקלפי. אז קודם כל טיפלתי בעצמי. אף פעם לא הלכתי לטיפול פסיכולוגי. אולי כי אני מבית מרוקאי ואין אצלנו את הדברים האלה. בבית מזרחי זה - 'אכלת? שתית? לא קר לך?' אז את בריאה. נפש? יאללה, תתמודד. אין את המקום של לפתוח, לדבר עם איש זר".

ומה הבנת על עצמך?

"גיליתי את הטירוף שלי לסדר, שזה היה ברמה של אובססיה. היום זה ברמה של 50 אחוז. למדתי לחיות עם זה כי זה מגיע ממקום של שליטה מאוד עמוקה, וזה לא חייב! זה המון אנרגיה! אני זוכרת שאמרתי לעצמי תיפתחי לעוד מקומות! החיים זה לא רק סדר וניקיון".

מאיפה זה מגיע?

"מאמא שלי. ואני זוכרת ששם הבנתי שאני חייבת לצאת מהבית, ברמה הנפשית. נכון שאנחנו באים לעולם הזה עם מזוודה וכלים, אבל בואי תזהי מה מהכלים הוא באמת שלך ומה ירושה. אמרתי לעצמי בואי תהיי בעלבית לרצונות שלך. יש דברים שספגת וחונכת על פיהם - יושר, כבוד. ויש דברים שלא עוזרים לך. להפך. בגיל 34 עברתי טירונות שעוברת ילדה בת 18 בבית ספר למשחק".

מה זה עשה לך?

"אהבתי את זה. אני חושבת שהבנתי שם שיש בי איזו תמימות, אפילו רומנטיות. זה משאיר אותי צעירה. ולא חרוכה. זו הסיבה שאני לא מפוצצת בקמטים. הרי יש אלה שאת מסתכלת עליהן ואת אומרת 'וואו, זאת עבר עליה ים'. ואין לי כזאת חוכמת חיים. בשבילי לא לדעת הכל זה סוג של רעננות".

מה שלא זוכרים עלייך זה שכשהתחלת לא הלך לך. נדבק בך נרטיב של סינדרלה.

"כשהייתי בבית הספר סומנתי כהבטחה. והנה המניה יצאה לשוק ומי שהשקיע בה נפל! הייתי הולכת לאודישנים ומדקלמת. בשנה ג' הגעתי לקאמרי, לחאן בירושלים, לתיאטרון חיפה - ואני עולה על הבמה ואני שומעת את עצמי מדקלמת, גרועה. ואני מקשיבה לעצמי ואומרת לעצמי מה את עושה?! אבל אני לא יכולה לעצור את זה. את רואה את עצמך צוללת ואת יודעת שאת צוללת לא טוב. את נופלת למטה. הרגשה איומה.

וכשזה נגמר?

"יש שתיקה. אני יוצאת ויודעת שפישלתי. ואני עושה עוד אדישן ואותו דבר קורה. ועוד אודישן. ולא כי אני לא רוצה להצליח, אני מאוד רוצה".

אז מה קרה שם?

"לא הייתי מוכנה. זה פשוט לא היה הזמן שלי. הייתי בת 37 ועדיין לא הייתי במקום הנכון. הייתי צריכה לעשות דרך. פשוט באתי אז יותר מדי רוצה. קצת נואשת".

מאוכזבת, היא הלכה לעבוד בסוכנות ניצבים, אבל דווקא שם משתנה הקארמה שלה. המלהקת ברוריה אלבק ייעדה אותה לתפקיד ברוריה בסדרה 'פיק־אפ' ונלחמה עליה בשיניים. "אני אזכור לה את זה כל חיי", היא מתרגשת. "משהו בה אמר לה, 'האישה הזאת היא שחקנית'. זה היה מאוד אצילי מצידה והגעתי לאודישן הזה כל כך רעבה. מהמקום שאמרתי אני לוקחת את זה. פתאום כל הדיכוי הזה שהעברתי את עצמי כשאמרתי שזהו, זה כנראה לא יקרה לי עף החוצה, ובאתי לשם כמו מצביא שלוקח אחריו צבא. וכשסיימתי את האודישן הסתכלו עליי כולם וזה לא היה המבט שהתרגלתי אליו, של התיאטרון, של המבוכה. אלא מבט של מי את? מאיפה באת? מה היה פה? מה זה הדבר הזה?"

בשלב מסוים ברוריה הפכה לדבשת שלך. קצת כמו לימור לאורנה בנאי ויאצק לשלמה בראבא. כמה זה העיק?

"הייתה כתבה שאמרתי בה ברוריה לא גרה כאן יותר. ברוריה הייתה אחד הצבעים שלי. מה שקרה זה שאנשים לא האמינו שזו דמות - חשבו שזו אני, בגלל שהיא הייתה כל כך שלמה, עד היום אומרים לי הנה ברוריה. והכל בסדר. אני ידעתי שאני יכולה לעשות עוד דברים אבל הייתי סבלנית. אמרתי עד עכשיו לא ידעו בכלל מי את. לא נתנו לך ללבוש שום בגד. עכשיו את לבושה. אז אל תהיי חזירה. תגידי קודם כל תודה. ודי מהר הגיע הסרט 'שבעה' ושם כבר היה לי תפקיד אחר לגמרי".

מה את יודעת על המקצוע הזה היום?

גילה אלמגור אמרה לי - ולקח לי זמן להבין למה היא מתכוונת - 'תשמרי על עצמך ועל הכישרון שלך'. מה זה לשמור על הכישרון שלך? תעבדי ותשמרי, לשבת בבית ולא לעשות כלום זו דעיכה".

היו לך תקופות כאלה?

"בטח. אחרי כל פרס את מקבלת מכה. לא יודעת למה זה קורה, אבל זה נורא. אחרי כל אופיר אין עבודה. שנה, שנתיים. את מקבלת בומבה מלמעלה, אולי כדי שלא יעלה לך. מצד שני זה לא פייר, את אומרת כל כך הרבה חיכיתי והנה אמרו שאני טובה, אז למה אני לא עובדת? זה מקצוע שאין בו מובן מאליו".

איך מתמודדים?

"את מטפסת על הקירות. את מתחילה לחשוב מה את עושה עכשיו. איך את ממשיכה לעבוד. אז את הולכת לאודישנים. אני לא חתומה בתיאטרון. אני פריאלנס. זה גם נורא מפחיד. אבל למדתי לחיות עם זה. אין עבודה? אז תעשי פרינג'. תכתבי. אל תתני לכישרון שלך להתנוון. יש שחקנים טובים שלא עובדים שנים וכשהם חוזרים לבמה זה כבר לא זה. זה מפחיד. כשאתה לא משומן רואים את זה. אתה חורק. זה על הפנים. אתה חייב לא לוותר. בעיקר לא לוותר לעצמך".

ב"ג'וני ואבירי הגליל" את משחקת אישה סקסית ולא בת 20. אין בישראל הרבה תפקידים לנשים מתבגרות בתיאטרון או בטלוויזיה ובטח שלא תפקידים עם סקס אפיל. את מסכימה?

"זה נכון שהתפקידים של הסקסיות והמיניות עדיין מתרכזים בצעירות יותר. בעיניי הבשלות של האישה מעבר ל־40 עדיין לא קיבלה את המקום בארץ שנכון לחקור אותו, שנכון לכתוב אותו. אבל זה יגיע. זאת הסיבה גם שרציתי לעשות את "ג'וני ואבירי הגליל". מעבר לזה שהיא כתובה טוב ומשוחקת, היה שם אתגר בשבילי של לשחק את אהובתו של אושרי כהן שהיא אחרת מכל מה שעשיתי עד היום. מגיע לאישה בגיל הזה להיות גם נחשקת ונאהבת. צריך להתמודד עם הגיל הזה. היא עדיין אישה נחשקת בגיל הזה: אנחנו לא רק אמא או אחות. להפך. יש בנו משהו הרבה יותר מעניין".

וכמה היה לך קשה עם סצנות העירום?

"אושרי הוא חבר טוב, אז היה לי יותר קל. עירום מול מצלמה זה אחד הדברים הקשים ששחקן מתמודד מולם. זה מלחיץ ומביך מאוד. אבל היו צחוקים תוך כדי, אבל גם רגעי אי־נוחות ומבוכה".

בסדרה את עם גבר שצעיר ממך בשנים. את מודעת להשפעה שיש לך על גברים, ובמיוחד על גברים צעירים?

"קודם כל הם תמיד באים בקטע של 'אני אוהב נשים מבוגרות'. כבר לא בא לי, כי אני לא מבוגרת! מה אתה עושה לי השוואות? קודם כל אני אישה, ואם אתה נמשך, אתה נמשך לנשיות שבי. ואני לא כזו שרוצה שיסדרו לי. לא יכולה. זה נורא מביך. אני גם חייבת לראות בעצמי. חייבת להידלק. אז יכולות להיות תקופות שאין כלום. אוהבת את ההידלקות הראשונית. והרבה זמן זה לא קרה לי. התרגלתי להיות לבד. זה באסה".

מה הבעיה לדעתך?

"שגברים לא קוראים אותי נכון. הם הולכים אחרי התפקידים שלי. חושבים שאני אישה חזקה, קשה. שאני דיווה. והם מאוד טועים לגביי. ואני לא בעניין של להתווכח. בסדר, אני משדרת עצמאות. מה רע בלשדר חוסן? מה רע בלשדר עמוד שדרה? מה אני צריכה, להיות מסכנה? גבר שלא יכול לקבל את המורכבות שלי לא יכול להיות איתי. וזה בסדר, יש נשים אחרות". ¥