אסור למצמץ

זה התחיל דווקא לא רע. הדי.ג'יי הפורטוגלי גילה הומור חד ברחבות וניגן את sweet dreams של יורית'מיקס כדי להסביר מה הוא חושב על הסיכויים של מכבי ת"א להוציא כאן משהו. הדרגאו היה מנומנם למדי, המון מושבים ריקים, והקהל הצהוב הגיע אחרי תהלוכה מפוארת ברחובות העיר ושלט בסאונד, כולל שירה של "התקווה", רק חבל שקילקל עם אבוקות מיותרות. מיותר וממש לא מתאים.  

הייתה שם רוח קלה של אופטימיות. אפילו הפתיחה שממנה חששו במכבי עברה חלק. פורטו הייתה נינוחה, לא לחצה כמעט ובפעם הראשונה בצ'מפיונס הצהובים הרגישו שאפשר, מי היה מאמין, להניע כדור בלי להרגיש שמישהו רודף אחריהם. שפשפתי את עיני. זהבי ראה את קסיאס מקרוב, טל בן־חיים דירבל נהדר ומכבי הייתה צריכה לעלות על לוח התוצאות. כשזה לא קרה, היה ברור שפורטו זקוקה לשבריר הזדמנות כדי להרוג את המשחק. יוקאנוביץ' התהלך ברחבה שלו בעצבנות וראה איך רבע שנייה של היסוס אצל השוער המדובר ביותר בעולם לגילו, עולה בשער מבאס. כאן בדיוק בוקעים הפערים. אתה יכול לחלום בפ"ת, בעכו או בטדי, להתלבט בכיף אם לצאת או להיתקע על הקו, אבל אתה ממש לא יכול למצמץ בצ'מפיונס. יו סנוז, יו לוז, מיסטר ראיקוביץ'.

כדי להדגים עוד יותר טוב את השיעור, הנוחר הבא היה ניקולה מיטרוביץ' שאיבד וראה מיד נעיצה בקלות בלתי נסבלת בצד השני. יוקאנוביץ' רקע ברגלו בזעם, בצדק. ורק אוהדי מכבי, כרגיל, לא נרדמו לרגע ושמרו את קסיאס עירני, אך מפוהק. 

זה היה משחק מאכזב יותר משני קודמיו, כי מכבי איכשהו נראתה בו במשך דקות ארוכות באותה ליגה של פורטו – לא רק באותו בית – ובכל זאת התוצאה הייתה בלתי נמנעת. מצד שני, אפשר לרשום לסטודנטים התקדמות כלשהי באקדמיה על שם ליגת האלופות. נדמה לי שלא זיהיתי פחד, לא התרגשות יתרה, וכן היה שם רצון מסוים ליהנות מהחוויה – כמו שהוכיחו בן־חיים ופרץ, שהראה שוב שצומח לנו מעין אדגר דווידס. האם היה עדיף לנחות בליגה האירופית, לנצח יריבות מז'אנר בינוני ולהתרכז במה עשתה ברצלונה? ממש לא. ומי שלא מתרגש כשהמנון הצ'מפיונס באוויר, עם דגלים צהובים ודגלי ישראל, לעולם לא יבין זאת.  

אה, המחצית השנייה הייתה מיותרת ופורטו הייתה מנומסת ואדיבה על המגרש. ת"א, בינתיים, זוכה לתצוגות ברמה בינלאומית רק בשבוע האופנה. ניפגש עוד שבועיים בשידור החוזר מול הפורטוגלים בסמי עופר. תרשמו את התחזית: יהיה שער צהוב.