חבר, אתה חסר
הפגישה הראשונה. הריב הראשון. הפעם שבה השתכרו בתוכנית והשליכו דגים זה על זה באולפן. רגעי השבירה והקִרבה כששכלו כל אחד את אשתו ממחלה קשה. וההבנה שקירשנבאום שוב צדק ותוכנית של "שני זקנים מקשקשים" יכולה באמת להיות שוס. ארבעה שבועות אחרי מותו הפתאומי של מוטי קירשנבאום, מספר ירון לונדון על הרגעים המשותפים שהוא זוכר במיוחד. "זה נהיה קשה יותר, העצב לא פג. להפך. הוא גובר. בפעם האחרונה שחגגנו ביחד זה היה ביום הולדתי ומוטי נתן לי מקל הליכה, וחשבתי שעכשיו, בלעדיו, במידה מסוימת אדדה"
"זה בעיקר תימהון גדול", אומר לי ירון לונדון כשאני שואלת איך הוא מרגיש עכשיו, כמעט חודש אחרי מותו הפתאומי של חברו הטוב ושותפו לעבודה, מוטי קירשנבאום. "זה תימהון במובן הפילוסופי, כי במובן המעשי אין מה לתמוה. 76 זה כבר לא גיל שאתה צריך להשתומם עליו. זו עובדה: אנשים בגילנו מתים. אני עצמי מוכן לגמרי לאפשרות שלא אקום מחר בבוקר — ובכל זאת איכשהו אני לא יודע איך לתפוס את זה. אני מסתובב עכשיו בחדר ומדי פעם נזכר שהוא ישב פה ואני אומר מה, ככה? 14 שנה נגמרו? 14 שנה של הגשה משותפת זה חתיכת גוש חיים ארוך, אפילו בחיים של איש בגילי, ויש תחושה כזו של ערפל. דווקא בימים האחרונים, באופן מוזר זה נהיה קשה יותר. העצב לא פג. להפך, הוא גובר. זה יעבור, אני איש חסון, אבל הימים האלה מחורבנים. מאוד מחורבנים".
כשלונדון אומר שהימים מחורבנים, הוא מתכוון לצער המלווה אותו, אבל המצב הביטחוני הטעון הופך את הימים האלה ללא פשוטים גם כך. אנחנו נפגשים במשרד המשותף שלו ושל קירשנבאום בבית הוורד בגבעתיים. פה הם ישבו סביב שני שולחנות שהוצמדו יחד לשולחן מרובע גדול, כיסא מול כיסא, התוו את התוכנית "לונדון את קירשנבאום" ודיברו על החיים. לקראת השלושים למותו של קירשנבאום, שיחול בשבוע הבא, לונדון מספר על כמה מהרגעים שהוא זוכר משנות החברות הארוכה שנגדעה. הכיסא הגדול והמרופט של קירשנבאום עומד בינינו ריק.
1. הפגישה הראשונה: איש שמור מאוד
"הפעם הראשונה שראיתי את מוטי הייתה במזנון בטלוויזיה, ב־1971. חזרתי בדיוק משליחות בת ארבע שנים בצרפת ומוטי כבר היה בטלוויזיה, וכשהגעתי ראיתי אותו — יושב במזנון, כולם סביבו, והוא אומר את דברי השנינה שלו. הוא תמיד היה במרכז. אחר כך מאותו מזנון הוא היה מנהיג העובדים במרד נגד מנכ"ל הרשות טומי לפיד ונגד ניסיונות הממשלה לכפות את עצמה על החדשות. בתקופה הזו לא היינו מאוד קרובים. הקרבה התחילה כמה שנים יותר מאוחר, כשעשינו את המופע 'יורדים על השבוע' יחד עם טוביה צפיר ורבקה מיכאלי. עבדנו אז כמעט שנתיים יחד. נסענו הרבה מאוד בלילות. היינו עובדים בלילה, חוזרים באחת־שתיים לפנות בוקר, לעיתים שתויים — ובשעות האלו יחד הכרנו הרבה מאוד צפונות שבדרך כלל אתה לא יודע עליהן. ידעתי הרבה דברים על מוטי, למרות שהוא לא היה איש גלוי במיוחד, להבדיל ממני, שגם כשאני לא חי בשלום עם עצמי, לא אכפת לי לספר את זה. לעומתי, מוטי היה איש שמור ביותר. הוא לא היה גלוי לב. דמות המנהיג שלו נוצרה גם הודות לעובדה שהוא שמר על איזה פרגוד בינו לבין האחרים. אפילו לעצמו הוא לא סיפר הכל. היום בדיוק חשבתי לעצמי שאולי זה קירב את מותו, זה שהוא לא שיחרר. לא היה עולה על דעתו ללכת לפסיכולוג. זה לא התיישב לו עם דמות המאצ'ו שלו".
2. הריב הראשון: "אותי לא מקצצים"
"ב־2003, אחרי לא מעט שנים בערוץ 2, קיבלתי הצעה מאתגרת מערוץ 10 שאך זה נוסד: לערוך ולהנחות תוכנית אקטואליה יומית שתקדים את החדשות. ביקשתי אז מאבי אלקלעי, שאותו הכרתי כמפיק של תוכנית הבוקר שהנחיתי עד אז בערוץ 2, להצטרף אליי, והרכבנו צוות מאוד חזק.
"באותם ימים מוטי היה פנוי להובלה ועלה בדעתי לפנות אליו, שיכין עבורנו כתבה אחת או שתיים בשבוע. הוא נענה בשמחה. עשינו תוכניות הרצה ומוטי הכין איזו כתבה ואז התגלעה בינינו המחלוקת הראשונה והאחרונה. לטעמי הכתבה הייתה ארוכה מדי וצריך היה לקצר אותה — ומוטי זעם. הוא אמר לי בקול רועם: אותי לא מקצצים. אני אעשה כתבות בכל אורך שאני ארצה ולא אתה האיש שתקצץ אותן.
"זו הייתה שיחה קשה מאוד. אמרתי, אתה מוכרח להיענות לכללים. אני העורך ואתה תצטרך לציית להוראותיי. העלינו טונים, לא הגענו להבנה, אלא שבינתיים התברר שלא יהיה כסף לתוכנית והכל נגנז, ונשארנו בלי עבודה.
"מה שכן, בתקופה שעוד עבדנו על התוכנית ההיא, אבי אלקלעי שמע איך מוטי ואני מקנטרים זה את זה, מספרים סיפורים, מעלים זיכרונות, מתבדחים — ועלה בדעתו שזו תוכנית והוא הציע אותה למנהלים פה. בעיני מוטי זה היה טבעי לגמרי, ואילו אני הייתי מלא ספקות. אמרתי לו, מוטי, זה שני זקנים מקשקשים, זו לא תוכנית. אבל הוא חשב ששנינו ביחד זה שואו נפלא.
"התברר שזה הולך לא רע ושקירשנבאום שוב צדק. זו הייתה תחילת השותפות הזאת בינינו ומאז לא רבנו אף פעם אחת. התווכחנו על שאלות פוליטיות וכדומה, אבל מעולם לא נפלה בינינו אף מריבה, למרות שהיינו שונים. ההבדלים בינינו ניכרו גם בעבודה. אני תמים ממנו. במוטי לא הייתה טיפת תמימות. זה מוזר שבבחור המוצק והגבוה הזה, בוגר בית הספר החקלאי בפרדס־חנה וסמל בנח"ל המוצנח, קיננה מידה של חרדה. צרצר הגלות ניסר בתוך ראשו. הוא התקשה לתת אמון בכוונותיהם של בני האדם. כשמישהו בתוכנית היה אומר איזה משפט מנופח, זה לא יכול היה לעבור לו ליד האוזן בלי תשומת לב. הוא מיד היה מפוצץ את זה, כי הוא היה רואה את השקר. זה היה מעצבן אותו. אני יכול להתפתות לשקרנים. לא להבחין.
"הוא התעניין מאוד בדברים אחדים שבהם שלט ובהם היה בקיא, אבל איני יכול לומר שחונן בסקרנות אינטלקטואלית — ואני לא אומר את זה לחובתו בכלל. הוא היה הרבה יותר ממוקד וענייני ממני, ולעיתים קרובות מאוד הוא צדק ואני טעיתי. הייתה לו אינטליגנציה יוצאת מגדר הרגיל. הוא גם ידע לקרוא מהר, למרות הראייה החלשה שלו. מגיל מאוד צעיר היו לו משקפיים עבים מאוד והוא קרא במאמץ וזאת אחת הסיבות שהוא לא קרא הרבה. אבל הוא למד במהירות עצומה והבין מיד איפה נמצא העיקר. הוא גם שנא בלבולי מוח. ירד מיד לעיקרם של דברים, תכונה שחסרה לי.
"במשך השנים הבינונו שאנחנו תלויים זה בזה. שהחן של התוכנית הוא באמת המשחק הזה של איזו יריבות בין אוהבים, ושאתה צריך מיד לוותר. אז מאוד נזהרנו זה בכבודו של זה. הוא נזהר בכבודי אפילו יותר מכפי שאני נזהרתי בכבודו, כי הוא היה יותר חכם. חוכמת החיים, חוכמת המעשה — הייתה אצלו".
3. חברות אינטימית: ראיתי אותו בשבירתו
"כשיונה אשתו של מוטי נפטרה, באוקטובר 2006, הגעתי אליו לבית במכמורת ואני זוכר שהוא חיבק אותי ובכה בכי גדול, אבל מיד עצר את הבכי והמשיך לנהל את ההלוויה כאילו הוא היה מנהל חברה קדישא — אירגן למשל שיהיו סוסים, כי היא למדה טיפול ברכיבה, והסוסים עמדו ברקע הקבר. הוא ביים את זה. הוא שלט לחלוטין באופן שבו יונה תיקבר. לרגע אחד הוא לא איבד את היכולת שלו לשלוט בסביבה. הוא היה איש מאוד מוצק, אבל היו לו רגעים של אבל עמוק, של צער, ויותר מפעם אחת ראיתי אותו בשבירתו. כל חמש השנים של המחלה של יונה היו קשות. היא מתה לאט ובייסורים. זה לא פשוט. אני הבנתי את זה היטב כי גם אני התנסיתי בניסיון כזה. עברנו את זה כמעט ביחד. הנשים שלנו חלו בערך באותה תקופה ומתו באותה תקופה. המחלה הזו הייתה קו תפר בחיים של כל אחד מאיתנו לעצמו, והעבודה הייתה במידה מסוימת מפלט לשנינו. אבל מוטי כמעט אף פעם לא התבטא במונחים של חיי נפש, לא אמר, קשה לי נורא. הוא דיבר על קושי במובן המעשי. מי שיזם שיחות מהסוג הזה הייתי תמיד אני, לא הוא.
"אגב, מוטי מאוד חיבב את אשתי נירה, את השנינות שלה, את האירוניה שלה, את הישירות וגילוי הלב הקטלני. היא הייתה קלפטע מקסימה, שלא ליקקה לאיש, גם לא לבעלה. מאוד חריפה ונורא מצחיקה. והוא אהב אותה בגלל זה. החיבה ביניהם נבעה מהערכה הדדית ליכולת ההצחקה".
4. הרגע הכי מצחיק: תודה על הדגים
"באחת התוכניות הראשונות שלנו הזמנו איזה מוכר דגים או דייג שיביא המון דגים לאולפן. מוטי ואני אהבנו לשתות בעיקר ערק וגם וודקה ובאותה התוכנית, אולי מתוך בהלה, שנינו שתינו וגם הדייג הזה היה שתוי כלוט. בקיצור, התחלנו להשליך דגים זה על זה באולפן. לא הייתה תוכנית כזו מעולם בטלוויזיה הישראלית. איבדנו כל רסן. לא ידענו איפה אנחנו נמצאים וחשבנו שהכל מותר לנו. זה היה נורא מצחיק. היו המון דברים מצחיקים בינינו, בעיקר ההופעות עם מוזיקאים, שם יש לך אפשרות להשתולל. שנינו אוהבים לשיר ולהשתגע. אז הצטרפנו ושרנו והתחפשנו, אהבנו להופיע. היו המון רגעים שבהם הפרחחות שבנו יצאה. למשל, כשכתבתי את השיר 'לונדון ומוטי/ צמד אידיוטי/ מכור לעצמו כמו לצמח נרקוטי', שהלחין לנו אריאל זילבר, וב־2004 הופענו איתו בפסטיבל הטלוויזיה בראש־פינה עם כובעים מצחיקים על הראש. הוצאנו את הילד זה מזה".
5. המשא ומתן: הוא היה נושך מיד
"אני זוכר את המו"מ על שכרנו שניהלנו בערוץ 10 בסופה של תקופת החוזה. האסטרטגיות של מוטי ושלי היו שונות לגמרי. אני תמיד מניח שבמשא ומתן יש התנגשות של אינטרסים: בעל הבית רוצה לשלם מעט והפועל רוצה לקבל יותר, והדרך הנכונה היא לשער עד כמה בעל הבית יכול ללכת לקראתך, לדרוש מעט יותר ולהתפשר. לכן אני מנהל משא ומתן צונן, בלי להשקיע תעצומות רגש. מוטי, לעומת זאת, נעלב. ניסיון לפגוע בשכרו לא נתפס אצלו כצורך של בעל הבית לקצץ בהוצאות השכר אלא כהתנכלות מסיבות פוליטיות או אישיות, איזה תְכָך שתפקידו להשפיל אותנו. הוא ראה השפלה בהורדת שכר.
"כל המשאים ומתנים היו אותו דבר. מוטי, הפנים שלו היו מתכרכמות, הוא היה צועק, או שהוא היה רוטן כל מיני דברים, אומר, 'נו, ברור, הרי אני מבין למה אתה מתנהל ככה'. תמיד זה היה עלבון חריף — ואני למדתי ממנו שזאת הטקטיקה הנכונה. מפני שמשאים ומתנים אינם ענייניים, הם תמיד־תמיד עניין אישי. וכשאתה מציג שיש לך אגו גדול ופגיע, אז היריב שלך מוכרח להתחשב בו. ולמוטי היה אגו פגיע. הוא נתפס כאיש רעים להתרועע, כאיש חביב, כצ'פחאי, איש עממי מאוד ובלתי 'עליב'. דמות של מנהיג. גם החזות שלו מאוד סייעה לזה. אבל הוא לא היה כזה. הוא לא היה מנהיג טבעי. מוטי תמיד חשש למנהיגותו והגן עליה, ולא אהב ביקורת. אני חושד שבפנימיותו לא היה לו ביטחון עצמי מוצק, אלא ביטחון שהתגבש בהדרגה, באמצעות ההישגים שלו. כשהותקף הוא היה מאוד תוקפני. זה חלק מהזכריות שלו, מההופעה של זכר אלפא. הוא היה נושך מיד, ובעניין השכר ההתנהלות הזו שלו מנעה הרעה רדיקלית בתנאים שלנו. הוא היה איש עסקים וידע לעמוד על המקח, ואצלו זה תמיד היה מהול בעלבון.
"השנים הכה רבות ביחד והבגרות שלנו הכשירו אותנו להבין היטב איש את רעהו, להימנע מדריכה על בהונותיו של הזולת, לסגת בזמן כאשר התנגשות ממשמשת לבוא. לפעמים אתה אוהב ולפעמים אתה לומד לאהוב, אתה מטפח את האהבה, וזה היה המקרה שלנו".
6. הרגע הכי מרגש: בבית הכנסת בורשה
"ב־2008 נסענו לורשה לצורכי עבודה, ומוטי, שכבר הכיר את העיר, לקח אותי לבית כנסת באזור הגטו ודרש מהגבאי לתאר באוזניי כל פרט באולם. היחס שלו לבית הכנסת קצת התמיה אותי, מפני שכמוני גם הוא אתיאיסט גמור, אבל כשיצאנו משם הוא הסביר לי שבית אמו נמצא ממש מעבר לכביש ושבמקום הזה ממש התפללה משפחת אמו, שכמעט כולה נרצחה בשואה. אני חושב שמעולם לא ראיתי אותו נרגש יותר. לפתע לא היה בו דבר מדמותו של מוטי המוכר בציבור.
"אחר כך הגענו למקום שבו היה מעבר בחומת הגטו, ואחד השכנים הפולנים הסביר לנו שכך וכך היה. מוטי נתן לאיש הזה כסף והשביע אותו להציב שם שלט זיכרון וסופר לי שהאיש קיים את הבטחתו. הנה לך פן נוסף באישיותו של הברנש הקשוח הזה. הוא סלד מהקיטש המתלווה אצלנו לעיסוק בשואה, ליגלג על טיפוח תחושת הקורבן ותיעב את היהודיות הפראית של כובשי השטחים — וגם אהב את עמו ומולדתו אהבה נכאבת. שימי לב איזה שם הוא בחר לתת לבנו הבכור, כנען!"
7. על המצב הנוכחי: הו, צפון־מערב
"מה היה מוטי אומר על המאורעות העכשוויים? איני יודע. סביר להניח שהיה חוזר על מה שאמר פעמים רבות, כי עם ישראל לא מסוגל להירגע בלי כמה קטסטרופות בשבוע, ואז היה מביט בי ואומר 'צפון־מערב' — מילת צופן שבאמצעותה ביטאנו את הרצון להסתלק מפה. הכוונה היא לצפון־מערב ארצות־הברית, למדינות וושינגטון ואורגון ששם, לכאורה, לכאורה, יכול אדם לחיות בנחת באקלים צפוני ולא לדעת מה קורה בשאר חלקי העולם.
"תכופות, כשהיינו מדווחים על איזה מאורע מהמאורעות המזוויעים המתרחשים בשכונה שלנו, היינו אומרים זה לזה: 'צפון־מערב, הו, צפון־מערב!' ביודענו שלעולם לא נרצה לעקור מהמקום המקולל הזה. מוטי היה יכול לעשות זאת בקלות יחסית מפני שאשתו, זכרה לברכה, נולדה בארצות־הברית והיא בעלת אזרחות אמריקאית וכך גם בנו כנען. אין לי ספק שהוא היה מסכם את המצב הנוכחי באמירת 'צפון־מערב' — ומיד מטלפן לילדיו ובודק מה שלום הנכדים.
"לעומת מה שאינני יכול לדעת על דעתו בנוגע למאורעות העכשוויים, אני יודע היטב מה היו השקפותיו הפוליטיות של מוטי. הייתה לו עמדה נחרצת נגד כיבוש השטחים. העניין הזה קומם אותו, חימם אותו. בעניינים שנגעו לתחושת הצדק שלו הוא היה חיית טרף. הייתה לו תחושת צדק מאוד חריפה והוא היה רגיש מאוד לעוולות. הוא היה מיואש מהסיכוי להסכם מרצון בין הישראלים לפלסטינים ותלה תקוות מסוימות בהתערבות מבחוץ ובכפיית הסדר. הייתי אומר שבשנים האחרונות הוא היה מיואש לגמרי מהמצב. הוא חשב שאנחנו הולכים לאבדון. דיבר על זה שילדינו כבר לא יחיו בארץ".
8. הטיול לצפון: בשם האב
"מוטי ואני לא הרבינו להתראות מחוץ לשעות העבודה, אבל ערכנו כמה מסעות ביחד. אני נזכר שבאחד הימים הודעתי לצוות התוכנית שאני נוסע למחרת בבוקר לביתי בגליל העליון, ומוטי אמר, אני בא איתך. אמרתי: יאללה, בוא — והוא הצטרף. בחרנו בדרכי עקיפין כדי להאריך את הדרך מהשפלה, וככה יצא שבאותו יום ארוך עברנו כמה מאות קילומטרים ללא שום דחק זמן והתענגתי על קרבת הנפש בינינו.
"הזיכרון שלו התעורר וקלח. הנה במושבה הזאת, בקיבוץ הזה, בחורש הזה, כאן ממש מעבר לסיבוב, בימי שלום או מלחמה, הוא שוחח עם אישה או איש, חקלאי זקן, כורם ערבי או לוחם מצולק קרבות ששובץ באחת מכתבותיו. הוא זכר את נסיבות פגישותיו, את דברי המרואיין, את קולו, את פניו ואת המקום שבו העמיד את המצלמה. התפעלתי מהקשר העמוק שלו לארץ ולאנשיה, וחשבתי שעבור מישהו צעיר יותר היה מסע כזה שיעור נהדר בתולדות הארץ ובגיאוגרפיה שלה.
"יצא לי לעבור איתו בכפר־סבא, במקום שהייתה חנות הבגדים של אביו. אבא שלו היה קודם סוחר טקסטיל ואחר כך סוחר נעליים, וזה השפיע מאוד על יחסו של מוטי לחיים. אני חושב שאם הייתי עושה סרט על מוטי, הייתי מתחיל מאבא שלו, שהיה ממשפחה נורא קשה, ענייה מרודה, שהגיעה לארץ בשנות ה־30. בתחילה הוא היה נוסע לעזה לקנות או למכור בגדים, אחר כך הייתה לו חנות הבגדים הזו כשבכפר־סבא היו בקושי תושבים. הייתה לו כנראה איזו פיקחות של בורגני זעיר ומוטי, בסיפורים שסיפר לי אז, הפך את אבא שלו למין גיבור ספרותי. הוא סיפר גם איך אבא שלו התייחס לכסף או איך אבא שלו לא האמין באיש. לדעתי משהו מזה עבר אליו. איזו חוכמה מעשית כזו ותפיסת החיים כזירת קרב קשה. מוטי היה קטן אמונה באנשים ובמניעיהם. ספקן גדול. ויחד עם זה — אדם נורא סנטימנטלי".
9. המסע הבלשי: בסמטת בית אבי
"בסתיו 2008 ביקשתי את מוטי להתלוות אליי לאוקראינה ולצלם למעני את ביקורי הראשון בעיירה פרילוקי, שבה נולד אבי בתחילת המאה הקודמת. שוטטנו בסמטה של בתים עלובים שבה, לפי השערתי שהתבססה על מידע מועט מאוד, התגוררה משפחתו של אבי. שוחחנו עם הקשישים שבשכנים וניסינו לחלץ מפיהם משהו על איזה לונדון שאי פעם, לפני מאה שנה, חי שם. הם לא ידעו דבר ואני נואשתי והתעייפתי, אבל מוטי, בעקשנותו, אחז במצלמה ובעזרת המתורגמן שסייע לנו, נידנד להם כמו חוקר משטרה הבטוח שהנחקר יודע ומסתיר. אחר כך הלכנו לגיא ההריגה ביער, מחפורת שהתכסתה בצמחייה, ולבית הקברות היהודי שגם הוא נבלע ביער. רציתי לגלות איזו מצבה הקשורה בבני משפחת אבי ולשם כך היינו צריכים לפלס דרך בצמחייה הצפופה. אחרי שעה הבנתי שאין סיכוי, אבל מוטי סירב להתייאש. למה אני נזכר דווקא ברגע הזה? כי אני בטוח שהוא היה שותף לרגשותיי, אבל לא זה מה שדירבן אותו, אלא שלמותו של הסיפור הקולנועי: תארי לעצמך שבתוך הסבך היינו חושפים מצבה שעליה חקוק שם של אחד מקרובי משפחתי? אני בטוח שהוא כבר טווה בראשו סיפור חלופי, קצת סנטימנטלי וקצת הומוריסטי, על חברו המסתייג מן הכמיהה האופנתית לעיירה היהודית המושמדת, אך לפתע מתעוררים בו רגשות חמים לבית סבו שכלל לא הכיר, והוא מוצא מצבה ששם מטושטש חקוק בה ומתייפח. משהו כזה. הוא היה עושה מזה מטעמים, בערך כפי שעשה ללביאה ששכלה את גוריה. זה קירשנבאום, המערבב סנטימנטליות ואירוניה וחושב בלי הפסק על האופן שבו ייצור סיפור טוב באמצעות הקולנוע התיעודי".
10. הפגישה האחרונה: "נתראה ב־4 בחודש"
"ראיתי אותו בפעם האחרונה יום לפני שנסעתי לטיול ביפן. התחבקנו. ככה נהגנו תמיד כשנפרדנו לפני נסיעותיו לאפריקה או לצפות באיזה משחק טניס חשוב באירופה. חיבוק כזה גברי, עם טפיחה על השכם. חישבנו את הימים שבהם איעדר, אמרנו, ניפגש ב־4 בחודש — זהו. זה היה היום האחרון. מוטי נראה לי רגיל, כמו אנשים בגילנו שלא עושים התעמלות ואוכלים יותר מדי ועובדים קשה מדי.
"תראי, הוא היה איש מוטרד. איש שהעמיס על עצמו הרבה. הייתה לו משפחה גדולה שהוא מאוד דאג לה. משפחתו הייתה חייו. בכל שעה הוא היה צריך לדבר עם אחד מהילדים שלו או עם אחד מהנכדים שלו. זה היה מדהים. חודש לפני מותו היו לנו שיחות על עניינים מאוד אינטימיים, ביוזמתי, כי ראיתי שהוא בצרה באיזה עניין. ניסיתי להנחות אותו, לסייע לו, אבל אפשר היה עד גבול מסוים. לא הייתה לו הנטייה הזו להתבונן פנימה ולשתף. מוטי לא היה מוכן להפגין מצוקה או ספקות. לעיתים הבנתי טוב ממנו שהוא בצרה. מה שהיה אופייני לאישיותו הייתה תחושה של מוצקות, משהו בלתי חדיר. כשאדם עושה שריר כל חייו אז הוא מקבל את האופי הזה של חתיכת שריר, ומוטי היה חתיכת שריר.
"זהו. נסעתי ולא דיברנו בטלפון כל השבוע ההוא. כשמוטי היה נוסע למסעותיו באפריקה, הוא היה מצלצל כמעט כל יום, כל יומיים, לשאול מה קורה בארץ ומה קורה בתוכנית. אני לא. אני מתנתק".
11. הבשורה: רכבת ראשונה לטוקיו
"בטיול ביפן הייתי עם זוגתי מיכל ועם זוג חברים. בדיוק היינו בחדרי במלון בקיוטו, כשאבי אלקלעי, עורך התוכנית, צילצל. אבי גר ליד מוטי, בחדרה הצעירה, והזעיקו אותו מיד, והוא התקשר בקול בוכים, המום לגמרי. מיד התחלתי להתארגן לשיבה לארץ. לא היה לי רגע של התמוטטות, אבל הייתי בלחץ שאולי אני אעשה טעויות — אני לא מכיר את יפן, אני עלול לטעות ברכבת אחת וכבר לא להספיק להלוויה — חברי חנוך מרמרי, שגם אירגן את הטיול, הצליח למצוא את הרכבת המהירה הראשונה לטוקיו. בארבע היה הטלפון מאלקלעי ובשש כבר היינו על הרכבת. כשקורים דברים כאלה, אני ראשית כל עושה ורק אחר כך מרגיש. לא כתבתי דברים להגיד על הקבר, רק כמה שורות. בפעם האחרונה שחגגנו ביחד זה היה ביום ההולדת שלי והוא נתן לי מקל הליכה, וחשבתי שעכשיו, בלי מוטי, במידה מסוימת אדדה".
12. בלעדיו: איך ממשיכים מכאן
"אז עכשיו אני במצב של תימהון. במרחק זרוע ממךְ, מוטי ישב איתי 14 שנה. חשבתי שצריך לחזור כמה שיותר מהר לעבודה, שחוסר העשייה לא מועיל לנפשנו. אז אנחנו עושים את העבודה כמו שצריך. אבל מוטי חסר מאוד. מאוד־מאוד חסר. ברור שבלעדיו התוכנית לא תהיה יותר מה שהייתה, כיוון שהיא מבוססת על האישיות שלנו. היא תהיה משהו אחר. מה? תלוי בשותף שאמצא או שלא אמצא. אם לא, נותרות שלוש אפשרויות: האפשרות שאגיש לבד, האפשרות להגיש לצד מגיש מתחלף, ואם זה לא ילך — יש אפשרות שלישית: להפסיק את התוכנית, שזו בהחלט אפשרות מתקבלת על הדעת. אני בן 75. עוד שנה־שנתיים בלאו הכי זה ייגמר. ואם יגידו לי, תשמע, לונדון, זה לא זה, לבד אין לזה הצדקה, זו עוד תוכנית אקטואליה, לא שונה מאחרות, אין טעם? אני אגיד בסדר ולא איעלב. לא איעלב". •
לפנייה לכתב/ת 
