המסע של מיקה
זה הסיוט הכי גדול שיכול להיות להורים מאמצים. בעוד אביה גוסס מסרטן, קיבלה מיקה מרדינגר הודעה בפייסבוק מאישה זרה שטענה: אני מכירה את אמך הביולוגית ורוצה לפגוש אותך. הפנייה המלחיצה הובילה את מיקה ואת אמה המאמצת, ענת מרדינגר, לכפר דייגים קטן ביוון, ולפגישה טעונה עם מי שמסרה אותה לאימוץ במולדובה, לפני 20 שנה. אבל למיקה אין בכלל התלבטויות: "אמא היא לא האישה שילדה אותי, אלא מי שגידלה אותי, שטיפלה בי ודאגה לי וישבה לידי כשהייתי חולה ועזרה לי להכין שיעורים"
ענת מרדינגר ישבה ליד מיטתו של בעלה עופר, הגוסס מסרטן, כשהטלפון הסלולרי שלה צילצל ללא הפסקה. על המסך הופיע שוב ושוב שמה של מיקה, בתה. "אמא, קיבלתי בפייסבוק הצעת חברות מאישה זרה שגרה ביוון", סיפרה לה בתה, אחרי שהאם יצאה מהחדר במחלקת טיפול נמרץ. "היא כתבה לי שהיא חייבת לדבר איתי. שאלתי אותה: 'אני מכירה אותך?' והאישה הזרה כתבה שהיא דודה שלי".
איך הגבת?
"מיום שאימצנו את מיקה ידעתי שבמוקדם או במאוחר היא תרצה להכיר את האישה שילדה אותה. התכוננתי לכך, עד כמה שאפשר להתכונן. עופר ואני תמיד הבטחנו לה שאם וכאשר היא תרצה לפגוש את האמא הביולוגית שלה — ניסע איתה ונעזור לה לחפש אותה. ובכל זאת, נכנסתי להלם".
למה?
"לא הבנתי איך האישה שטוענת שהיא דודתה של מיקה יוצרת קשר עם נערה בת 16 ומטילה עליה כזאת פצצה. מה היה קורה אילו עופר ואני לא היינו מספרים למיקה שהיא מאומצת? יש מקרים כאלה".
לדבריה, האיתור של ילדים מאומצים בפייסבוק הוא תופעה מורכבת. "אני מכירה זוג ישראלי שאימץ בארצות־הברית ילדה במסגרת אימוץ פתוח, שמאפשר קשר עם ההורים הביולוגיים. במשך תקופה מסוימת היה קשר בין הילדה ובינם, עד שהוא נותק. יום אחד חברתה של הילדה המאומצת נכנסה לפייסבוק ומצאה הודעה: 'מי ראה את הילדה שלי?' ההודעה כללה את תמונתה, כאילו בני הזוג המאמץ חטפו אותה. למרבה המזל, החברה של הילדה המאומצת צילצלה מיד לאמא המאמצת, שנקטה אמצעים כדי לעצור את פסטיבל החיפושים. כאמא, אני מבינה את הגעגועים לבת שנמסרה לאימוץ, אבל חייבים לחשוב על טובת הילדים".
לאחרונה, ארבע שנים אחרי הודעת הפייסבוק המפתיעה, המריאו מיקה (20) וענת (52) מרדינגר לאתונה, להכיר את המשפחה הביולוגית, שעקרה ממולדובה ליוון.
ואיך היה?
"זה היה מפגש חשוב", אומרת ענת. "הסקרנות של מיקה באה על סיפוקה. היא שמעה שהאמא הביולוגית שלה חיפשה עבורה את המשפחה הטובה ביותר".
"תמיד ידעתי שהתמזל מזלי לגדול בבית הכי טוב, עם הורים ואחות שאוהבים אותי מאוד", אומרת מיקה. "אבל המפגש הזה הוכיח לי כמה צדקתי. תמיד אמרתי שזו האמא האחת והיחידה שלי", היא מצביעה על ענת.
חיתולים וכימותרפיה
ענת מרדינגר גדלה במשפחת שניידמן, שבעבר הייתה מילה נרדפת לאופנה, אחותם הצעירה של מוקי (60, כיום יו"ר דירקטוריון "ביטוח ישיר") ורונית (57, אנימטורית במקצועה). הוריה – שרה ושלום ז"ל – הקימו רשת של שש חנויות בגדים שנפרשה מתל־אביב ועד קיבוץ איילת־השחר. "ממלכה קטנה", מגדירה אותה ענת. רוב זיכרונותיה מעוגנים בחנות הדגל, ששכנה בתל־אביב, בדיזנגוף פינת גורדון. "זו הייתה החנות הכי גדולה, וכיוון שהוריי עבדו בה כל היום, ביליתי בה המון. לא ממש מכרתי", היא מספרת, "אבל עזרתי במה שיכולתי".
ולקחת משם את כל הבגדים שמצאו חן בעינייך?
"הוריי לא הגבילו אותי, ודווקא בגלל זה התאפקתי. נחשבנו למשפחה עשירה, אבל סמכו עליי שאשמור על המינון הנכון".
שניידמן הייתה אז עסק משפחתי, של אביה ושני אחיו, אבינועם וזאב, שגם מחוץ לשעות העבודה ("אם היו כאלה", ענת מגחכת) היו מאוחדים כשבט.
חלמת להשתלב בעולם האופנה?
"ממש לא. מגיל חמש רציתי להיות רוקחת. הייתה לי שריטה לבתי מרקחת, לריח שלהם, לסדר ולניקיון".
האופציה נפסלה גם מפני שרשת שניידמן נסגרה כשענת הייתה בסוף התיכון. "הוריי ייבאו הרבה סחורה מחו"ל, האינפלציה הייתה אז מטורפת והעסק כבר לא היה כדאי מבחינה כלכלית", היא מספרת.
בתום שירותה הצבאי למדה רוקחות באוניברסיטה העברית. חבר משותף הכיר לה את עופר מרדינגר, שהיה סטודנט לרפואת שיניים באוניברסיטת תל־אביב. "החבר הזה צילצל ואמר שהוא בדרך לבית הוריי עם עופר", היא נזכרת. "כשפתחתי את הדלת, ראיתי פתאום מולי עיניים כחולות ענקיות ורעמה של שיער שחור. ישבנו שלושתנו, דיברנו וכבר באותו הערב התחיל להיווצר משהו בין עופר לביני, אבל הייתה לו חברה ולי היה חבר, אז החלטנו לעצור את הקשר".
"באמת? איך עשיתם את זה?" מיקה נועצת בה עיניים גדולות.
"האמת?" אמה צוחקת. "יצאנו פעם אחת, בסתר, מאחורי הגב של החבר שלי".
"ואיך היה?" מיקה מסתקרנת.
"מקסים", אמה מחייכת. "עופר אמר לי: 'תבטיחי לי שאם את לא מתחתנת עם החבר שלך — תתחתני איתי'. אחרי כמה חודשים, כשנפרדתי מהחבר שלי והוא מהחברה שלו, הוזמנתי למסיבה והלכתי אליה רק מפני שידעתי שעופר יהיה שם. התחברנו בשנייה. אחרי ארבעה ימים עופר שאל: 'זוכרת מה הבטחת לי?' ועניתי, 'כן'. הוא שאל: 'את רצינית? אנחנו מתחתנים? אני לא מאמין לך', ואני מיד הזהרתי אותו: 'אבל אני רוצה חמישה ילדים. אם אתה רוצה פחות, אנחנו נפרדים'. אחרי ארבעה חודשים התחתנו בסביון. שנה אחרי החתונה ילדתי את הגר, בתנו הבכורה. הייתי בטוחה שהיא הראשונה מבין חמישה, אבל חודש אחרי הלידה, עופר הלך להיבדק".
למה?
"כבר במהלך ההיריון שלי הוא התחיל להשתעל. חשבו שהוא אלרגי למשהו, האשימו את הפריחה, בסוף שיכנעתי אותו לבדוק מה זה. בבדיקה התגלה סרטן. לימפומה על שם הודג'קין. עופר חזר הביתה, אני בדיוק האכלתי את הגר והוא זרק: 'יש לי סרטן'. התרגזתי עליו. שאלתי: 'מה פתאום סרטן? הרי בחיים לא עישנת! זאת מתיחה?' אחרי כמה ימים הוא נכנס לטיפולים וכל הרעמה השחורה שלו נשרה, מה שהיה לו מאוד קשה. התברר שהסרטן מאוד עיקש. הוא קיבל המון כימותרפיה והמון הקרנות, כיום כבר לא נותנים כאלה כמויות, וזה לא עזר. עשו לו השתלת מוח עצם עצמית והיא נכשלה. כשהגר הייתה בת שנתיים נסענו איתה לניו־יורק, כדי שעופר יעבור השתלת מוח עצם עצמית שנייה. חזרנו ארצה אחרי חצי שנה והסרטן שוב חזר".
"ואיך הסתדרת כשאבא היה חולה והגר הייתה תינוקת?" מיקה שואלת.
"בהתחלה הרגשתי משותקת. היינו זוג צעיר עם תינוקת, מי חשב בכלל על מחלות?" ענת מספרת לבתה. "זה לא היה קל. הגר לא ירדה מהידיים שלי וגם אבא שלך נזקק לעזרה. אבל קיבלתי המון תמיכה מהסבים והסבתות שלך. כמעט בכל סוף שבוע הגר ישנה אצל הוריי, כדי שאוכל קצת לנוח. ומה שחיזק אותי הכי הרבה הייתה האמונה. האמנתי שאבא שלך ייצא מזה. גם כשהסרטן חזר וחזר, שמרתי על אופטימיות. גם עופר, בין הכימו להשתלות, סיים את הלימודים בהצטיינות, התחיל התמחות בכירורגיה פה ולסת, והיו לו המון אמביציות ותקוות. הוא מעולם לא שאל: למה זה קרה דווקא לי?"
זכייה בפיס
כשהגר (26), שלומדת כיום עיצוב אופנה בלונדון ונשואה לאילון, הייתה בת חמש, והסרטן היה בהפוגה, החליטו בני הזוג להביא לעולם ילד שני. "אבל לעצמי אמרתי שאני רוצה עוד ילדה", ענת מחייכת אל מיקה. "בבנק הזרע היו שמורות מנות שעופר הקפיא לפני תחילת הטיפולים והתחלתי לעבור הפריות מבחנה. כששאלו אותי אם יש לי כוח לתהליך הקשה, עניתי: 'אני אנסה שלוש פעמים ונראה מה יהיה'. גם לא עשיתי סיפור משלוש התשובות השליליות שקיבלתי, מפני שאימוץ נראה לי לגמרי טבעי. ידעתי שעם כמות האהבה והמסירות שקיימת בי, אין סיבה שזה לא יצליח".
האפשרות לאמץ בישראל לא עמדה כלל על הפרק ("היו מעט מאוד תינוקות"), וענת שמעה על האפשרות לקבל ילדה מחו"ל. "בפגישה הראשונה המתווכת אמרה לנו: 'במולדובה יש אישה בסוף ההיריון, יש לה ילדה ואם אתם רוצים, היא תהיה שלכם'. הרגשתי שזה בינגו. ילדה, בדיוק כמו שרציתי. אחרי כמה ימים היא צילצלה ובישרה: 'הילדה שלכם נולדה'. שלחנו רופא לבית החולים בקישינב, לבדוק שהיא בריאה, והחלטנו לקרוא לה מיקה בהשפעת השיר 'מיקה'. התלבטנו בין אביגיל למיקה, אבל הגר לא אהבה את השם אביגיל".
"אביגיל", מיקה מעקמת את האף. "לא שם שמתאים לי".
מה ידעתם על האם הביולוגית?
"לא הרבה. שהיא צעירה מאוד. שאיש ממשפחתה לא יודע שהרתה".
הגר, שעמדה לעלות לכיתה א', נשארה אצל סבתא וסבא כשענת ועופר המריאו לקישינב. "מיקה בת השבועיים הייתה במחלקת תינוקות בבית החולים, אבל לא נכנסנו לשם. האישה שילדה את מיקה יצאה אלינו, נתתי לה את הבגדים היפים שקניתי למיקה, היא הלבישה אותה ואז יצאה אלינו שוב ומסרה לי את מיקה. אני זוכרת שהנשימה שלי נעצרה. איזה יצור חמוד. אף כפתור, שפתיים ורודות, 2.400 ק"ג. החזקתי אותה בזרועותיי, הסתכלתי לשמיים ושאלתי את אלוהים: איך אני יכולה להודות לך? הרגשתי שזכיתי בפיס – יש לי שתי בנות, ומה עוד אני צריכה? רק בריאות לאבא שלהן".
מה את זוכרת מהמפגש עם האם הביולוגית?
"היא נראתה לי ילדה מפוחדת, והבנתי אותה. נורא קשה לנערה בת 18 לשאת על כתפיה סוד כזה וללדת לבד".
ענת ועופר לקחו את מיקה בת השבועיים לבית המלון. "למחרת עופר קיבל מבית המשפט העתק ממסמך שהכיל את שם היולדת. רצינו לדעת אותו למקרה שמיקה, כשתגיע לגיל 18, תרצה להכיר אותה. לא העלינו בדעתנו שגם אמה הביולוגית של מיקה קיבלה העתק של המסמך".
מיקה הייתה בת שלושה שבועות כשהגיעה ארצה, "והגר עטפה אותה באהבה", מספרת ענת. "סוף־סוף חלומה התגשם. זה לא כיף להיות בת יחידה. הסרטן אמנם ריחף כל הזמן למעלה, אבל הבית היה מלא שמחה".
כשהייתה בת שנתיים החלו ההורים לספר לה איך הגיעה לעולם. "הלכנו לקבוצת תמיכה, והפסיכולוגית המליצה להכין למיקה ספר. כתבנו אותו ביחד, וכיוון שלעופר היו ידי זהב, הוא צייר איורים לספר, יחד עם הגר".
"הספר של מיקה", שהודפס בעותקים בודדים, רק לחוג המשפחתי, מתאר את נסיבות הגעתה למשפחת מרדינגר: "לאמא ענת לא גדל תינוק בבטן. ידידה של המשפחה אמרה שהיא מכירה מקום בו ניתן לאמץ ילד. ערב אחד צילצל הטלפון. הידידה הייתה מצידו השני של הקו ובקול מאושר בישרה: 'תינוקת חמודה, בדיוק כמו שחיפשתם, נולדה במדינת מולדובה לאישה שלא יכולה לגדל אותה'. כעבור כמה ימים של ציפייה והתרגשות, אמא ואבא טסו למולדובה. הם נחתו במקום חדש מלא שדות תירס צהוב ושדרות עצי ערמונים. משדה התעופה נסעו אמא ואבא היישר לבית היולדות".
לסרטן אין זכר בספר.
"כי הוא לא קשור לאהבה שלנו למיקה. הסרטן היה חלק מאיתנו, אבל הוא לא היה נושא מדובר.
"אני זוכרת את הפעם הראשונה שהקראנו למיקה את סיפור חייה", ענת מספרת בגרון חנוק. "עופר ואני התכרבלנו במיטה עם הבנות, ואחרי השורה הראשונה נאלצתי להפסיק. לא עמדתי בזה. ואז עופר לקח את הספר מידיי והקריא לה אותו עד סופו. למחרת היא לקחה את הספר לגן, והגננת הקריאה אותו לילדים. מאז, 'הספר של מיקה' הולך איתה לכל מקום. עד היום אני מוצאת אותו בכל מיני חדרים בבית".
"בזכות הספר תמיד אמרתי שאמא היא לא האישה שילדה אותי, אלא מי שגידלה אותי, שטיפלה בי ודאגה לי וישבה לידי כשהייתי חולה ועזרה לי לעשות שיעורים. מה עשתה בשבילי האישה שהולידה אותי? אני לא קוראת לה אמא. אני רק מודה לה על זה שגידלה אותי בבטן שלה".
מיקה מספרת שתמיד גילתה לחבריה את האמת. "לא חשבתי שיש לי סיבה להתבייש או להסתיר. סיפרתי בגאווה שהאישה שילדה אותי נתנה לי חיים, ואמא ואבא שלי נתנו לי חיים טובים. עכשיו אני עוד יותר מאמינה בזה. אני אפילו לא רוצה לחשוב איזה חיים היו לי אילו נשארתי במולדובה".
למה?
"החיים שם קשים, ואני לא מתכוונת רק לעוני. החינוך נוקשה מאוד ואני בחורה רגישה. אילו הייתי נשארת עם האישה שילדה אותי, מי יודע איפה יכולתי להיות".
ענת עבדה כרוקחת בבתי אבות גדולים ובמקביל ערכה ניסויים קליניים עבור חברת תרופות בינלאומית. עופר, שסיים את ההתמחות, החל להרצות באוניברסיטה, עבד בבית החולים מאיר בכפר־סבא וגם במרפאות פרטיות והִרבה לטוס לכנסים רפואיים.
"אבא ואני היינו מכורים לטבע", מספרת מיקה בגאווה. "המון פעמים נסענו רק שנינו יחד לטיולים, בעיקר לגליל. בנינו אוהל, שכבנו על האדמה והסתכלנו על הכוכבים".
ידעת שאבא חולה?
"ברור, ראיתי שהוא הולך לבדיקות ושמדי פעם הוא מתאשפז בבית החולים, אבל הייתי בטוחה שזה יעבור. הרי הוא אבא גיבור".
סודות ושקרים
לפני ארבע שנים וחצי, שבועיים אחרי שאביה של ענת נפטר, הלך עופר לבדיקת קולונוסקופיה וחזר בפנים נפולות. "גילו גרורות בכל מערכת העיכול שלו. הסרטן הזה לא היה קשור ללימפומת הודג'קין שלו. שיערו שהוא נבע מהכמויות המוגזמות של הכימותרפיה וההקרנות שהוא קיבל, אבל אין לי טענות לרופאים שלו", ענת מדגישה. "אילולא קיבל כל כך הרבה טיפולים, מי יודע אם הוא היה מצליח לשרוד במשך כל כך הרבה שנים".
עופר נותח בתל־השומר. "וכששהיתי ליד המיטה שלו, בטיפול נמרץ, מיקה צילצלה וסיפרה לי על האישה מיוון הטוענת שהיא דודתה".
איך הגבת?
"אמרתי למיקה: 'חכי, עוד אל תאשרי אותה כחברה בפייסבוק'. בערב נכנסנו לפרופיל של האישה מיוון, דיפדפנו בתמונות ולא מצאתי מישהי שנראתה דומה לאמא הביולוגית של מיקה, כפי שזכרתי אותה מלפני 16 שנה. כתבנו יחד רשימת שאלות לדודה: איך קוראים לאחותך? בת כמה היא הייתה כשילדה? מי היה לצידה בלידה? ועוד. גם כשקיבלנו תשובות נכונות לא השתכנעתי. ביקשתי לראות בסקייפ את האמא הביולוגית של מיקה".
במשך כמה חודשים מיקה התכתבה עם דודתה על בסיס יומיומי עד שהקשר נותק. "היה לי קשה להתכתב באנגלית", מיקה מסבירה. "גם היו לי מבחנים, וכשהמצב של אבא הידרדר, כבר לא היה לי ראש לזה".
עופר מרדינגר נפטר לפני שלוש שנים וחצי, שלושה ימים אחרי יום הולדתו ה־50. "כתבתי לדודה שלי שאבא שלי נפטר", מספרת מיקה, "והיא לא הגיבה. לפני כמה חודשים, כשהדודה שוב פנתה אליי בפייסבוק, אמרתי לאמא שאני רוצה להכיר אותה ואת האישה שילדה אותי".
השתיים החליטו לטוס ליוון, מלוות במאיר מלל (מי שהיה החבר הראשון של ענת וחזר לחייה אחרי שהתאלמנה) ובארקדי ליברמן, בן זוגה של מיקה, שדובר רוסית ותיפקד כמתורגמן. "ידעתי שהאמא הביולוגית גרה בכפר דייגים, רחוק מאתונה", מספרת ענת, "אבל הדודה ביקשה לשוחח איתנו לפני כן, וקבענו מפגש במגרש חניה, בצומת דרכים. ברגע שראתה את מיקה, הדודה פרצה בבכי וגם אנחנו בכינו. ממנה שמענו את התגלגלות העניינים".
לדברי הדודה, האם הביולוגית לא סיפרה לאיש על ההיריון והלידה. כמה חודשים לאחר מכן נישאה במולדובה וילדה בת, כיום בת 18 וחצי. אחרי גירושיה נישאה מחדש ועקרה ליוון, שם ילדה תינוק נוסף, כיום בן שמונה. אחותה החליטה אף היא לעבור ליוון עם אמן.
"הדודה סיפרה שלפני כשמונה שנים אמא שלה ישבה עם חברתה, ובמהלך השיחה הזכירה את העובדה שבתה הבכורה שהתה תקופה מסוימת בעיר אחרת, לרגל עבודתה", מספרת ענת. "השכנה פרצה בצחוק ואמרה: 'איזו עבודה? אל תהיי תמימה, הבת שלך ילדה תינוקת בקישינב ומסרה אותה'. הסבתא הביולוגית של מיקה חקרה את בתה עד שנשברה והודתה שזה נכון, אבל הן המשיכו לשמור את הסוד. רק לפני ארבע שנים נודע לדודה שיש לה אחיינית, שחיה בישראל. כיוון שהיא היחידה מהמשפחה שדוברת אנגלית, היא חיפשה את מיקה בפייסבוק – ומצאה. אמרתי לה שלדעתי זה היה צעד לא אחראי".
דרקונים וגולגולות
במפגש של מיקה עם אמה הביולוגית לא היו דמעות. "ראיתי מולי אישה זרה. החיבוק בינינו היה מנומס, לא יותר. לא יכולנו גם לדבר מפני שהיא לא דוברת אנגלית, אבל עם אחותי למחצה היה לי קליק ממבט ראשון. תמיד הייתה לי הרגשה שאי שם, בעולם, יש לי אחות קטנה. ירדנו לים יחד עם ארקדי, שתירגם לנו. גילינו שלא רק הדמיון החיצוני בינינו פשוט מדהים, אלא שיש לנו המון דברים במשותף".
כמו?
"שתינו אוהבות לצייר. היא הראתה לי את המחברות שלה, שמלאות בדרקונים וגולגולות שהיא מציירת בכיתה, בדיוק כמוני. הצבעים האהובים על שתינו הם אדום ושחור. שתינו אוהבות מדעים. לשתינו יש פטיש לבגדים מנומרים. הרגשתי שהיא מבינה אותי יותר מכל אדם אחר".
"הזמנתי את כל המשפחה לבוא לישראל", מספרת ענת. "האמא הביולוגית לא תגיע, כי יש לה ילד קטן, אבל הדודה ואחותה למחצה של מיקה יגיעו אלינו בפברואר".
אחותה למחצה נסעה איתם לנמל התעופה באתונה, "ונפרדנו בדמעות", מספרת מיקה. "אני מתגעגעת אליה מאוד ומדברת איתה כמעט כל יום".
"בעזרת ארקדי אמרתי לאמא הביולוגית של מיקה: 'את יכולה להיות רגועה' והבטחתי לה שאני אוהבת את מיקה לא פחות ממה שאני אוהבת את הגר, שאותה ילדתי", מספרת ענת. "היא הינהנה ואמרה: 'אני יודעת שמיקה זכתה בחיים מאושרים'". •
ssidi@bezeqint.net
לפנייה לכתב/ת 
