שיר לשלום, קובה ועמבה

רצתי ברחוב כדי להספיק לחצות כביש לפני שהירוק מתחלף לאדום, ובשביל אישה שהלכה לפניי זה הספיק כדי לחשוד שמחבל עומד להתנפל עליה מאחור. היא סובבה את הראש במבט מבועת, ראיתי את הפחד בעיניה. מחבל? אני?! היא הניחה כף יד על החזה שלה ונשפה: "אוי... נבהלתי נורא". במקום תשובה עשיתי לה תנועה אילמת, משהו שאומר: כן, אלה חיינו בזמן האחרון. ומאותו רגע אני נמנע מתנועות חדות. לרוץ בין אנשים? ייתכנו לזה עכשיו רק שתי אפשרויות: או שאתם בורחים מסכין או שאתם בעצמכם הסכין. אז שלום לך ספונטניות, להתראות חופש.

במקום לעצור לקפה ברחוב, אנשים סביבי מסתבכים בשיקולים של יחידה לאבטחת אישים. אם נשתה קפוצ'ינו על המדרכה אנחנו מטרה נייחת, חשופים מכל הכיוונים. ובפנים? לא עם הגב לחלון. ועם הפנים לחלון? גם לא משהו, כי אם תפרוץ מהומה נרמוס זה את זה. והיציאה האחורית ליד השירותים? נקודת מילוט מצוינת, נראה בטוח. אבל מסריח. אם ליהנות 20 דקות מספל קפה אז מדוע עם קולות רקע של ניאגרה מתרוקנת. אולי הכי טוב קופי טו גו. לצעוד תוך כדי לגימות חפוזות זה אומר שאנחנו על הרגליים ומוכנים לכל תרחיש. מצד שני, הקרטון של הכוס הורג את הטעם. וזו הסיבה שעכשיו אני שותה את קפוצ'ינו הפייב אוקלוק שלי במרפסת.

שבועות של סכינים הדירו אנשים מאירועים במקומות פתוחים והחזירו אותם הביתה, גם כשמדובר באירוח עשרות מוזמנים. זוהי שעתם היפה של מועדוני הדיירים, שעומדים סגורים רוב השנה. בדרך כלל מדובר בחלל ממוזג, נסתר מהרחוב, שהגישה אליו אפשרית דרך שוער ומעלית, ואם אין בו חלונות אז עוד יותר טוב: בועה סטרילית משולבת ביתרונות אקוסטיים. אפשר לכוון מוזיקה לכל עוצמה שמתחשק, ואף שכן לא יזעיק ניידת. האולם שהוזמנתי אליו בשבוע שעבר למסיבה פרטית נמצא בתחתית מגדל מגורים אקסקלוסיבי, והגימור שלו הולם את המקום. רצפה מעץ אלון, מנורות שקועות בקירות מפיצות אור נעים, חדרון צדדי משמש בתור מטבחון עבור שירותי קייטרינג. השולחנות, הכיסאות והאקססוריז הושכרו בחברה מתמחה, כך שנשאר להפיק את הארוחה והבידור. שני הסעיפים האלה טופלו היטב.

המשפחה, שהחלה את דרכה בארץ במעברה ובנתה את עצמה בתבונה ובחריצות, נשארה נאמנה לשורשיה, כולל האוכל העיראקי שמככב אצלה דורי דורות. לכבוד האירוע הכינו הבנות בעצמן מה שלמדו מאמא, שלמדה מסבתא. ערמנו על הצלחות: קובה סלק עם אורז לבן, קובה בורגול, קובה פטטה, סמבוסקים קטנים, קציצות ירק (ערוק), תבשיל עוף ואורז (טביט), חמוצים צהבהבים מבהרט (טורשי) וגם עמבה, איך לא. גם המתוקים נעשו בעבודת יד: בעבע תמר (עוגיות תמרים), סמבוסק בלוז (עם שקדים ואגוזים), וקעקת (בייגל שומשום). בתוכנית האמנותית: מירי אלוני בהופעה חיה.

היא באה עם גיטרה, בשמלה שחורה; עם אותו שיער ארוך בלונד פלטינה; עם עוצמה קולית נהדרת שלא נסדקה; עם כל הדליות והרינות ושיר לשלום שהתכתב עם המצב. שרנו איתה, צחקנו ורקדנו — מאחורי קירות עבים.