בחזית הבמה
גל טרור? ישראל מרעיבה את הפלסטינים למוות. השמאל הישראלי? משת"פ גזעני ומתנשא. שתיקת האמנים? מפחדים על הפרנסה. מירי רגב? האג'נדה שלה מזויפת כמו סוכרזית. התיאטרון כבועה אשכנזית? בואו תראו מי הקהל שממלא אולמות. איתי טיראן מצטרף למוסד בסדרה 'המדרשה' ומשחרר את הנצרה
לפני שאנחנו מתיישבים בגינת ביתם של איתי טיראן ומלאני פרס במושב, הוא מציע שנעשה סיבוב בשדות. לאחר הליכה קצרה אנחנו מגיעים לאורווה, שבה מגדלת פרס שלוש סוסות ערביות גזעיות. היא מברישה את רעמתן, קוראת אותן לסדר במהלך ניקוי הפרסות ומצביעה בהתלהבות על סוסה נטושה שאימצה לאחרונה. טיראן מסמן בידיו שטח גדול, שאותו הם מתכננים להכשיר כמתחם לאימונים. לתל־אביב, כך נראה, לא יחזרו בקרוב.
"לא היה לי חלום להיות מושבניק", אומר טיראן, שהיה מזוהה יותר עם הקנטינה בשדרות רוטשילד ופחות עם שבילי עפר וסוסים במושב בואכה רמלה. "הייתי עירוני כל חיי ובשבילי זה צעד קיצוני".
אז מה קרה?
"האהבה שלי למלאני והאמונה שחלומות צריך להגשים בכל מחיר. והרצון שלי להיות חלק מהחלום שלה ולהידבק בו. אין דבר יותר בריא לאישיות שסובלת מעודף עיסוק עצמי מלהפוך אדם אחר לחשוב יותר, אהוב יותר. עם מלאני זה קל מאוד. אני לא מפסיק להתפעל ממנה וחש צורך לטפל בה ולדאוג לה. היא וואן אוף אה קיינד".
וזה גם צעד קיצוני עבורה. בשעה שהקולגות שלה בשבוע האופנה של גינדי היא לוחשת לסוסים.
"האהבה שלה לסוסים התחילה עוד בילדות בגרמניה. נוצרה הזדמנות לגרום לחלום להפוך למוחשי. עושה רושם שהיא נולדה לזה, מקדישה את עצמה באופן טוטאלי לחלוטין. תמיד הוקסמתי מאנשים שיש בהם אובססיה לתחום העניין שלהם. פנאטיות דתית כמעט. זה משהו שנעלם מהנורמות שלנו. הפכנו אותם למשוגעים של השכונה".
אפשר גם לראות את נטישת העיר כסימן נוסף לתהליך ההתבגרות שעובר טיראן. הקשר המתוקשר שלו עם פרס הפך אותו לאדם יותר רגוע ומפויס. "הבית הזה מפקס אותי ועוזר לי לעשות את הקאט בין החוץ לבית, בין הציבורי לאישי. מה גם שמלאני ואני קנאים מאוד לפרטיות שלנו".
ובתל־אביב?
"הקירות לא היו מספיק מבודדים, גם במובן הפיזי וגם במובן הנפשי. יש פה חוויה של התחדשות: שיפוץ, גידור, בניית החווה. וההתפעלות הבלתי פוסקת מהטבע בהקשרים היום־יומיים. להשקות, לעדר ולפנות חרא של סוסים".
אתה לא מתגעגע למרפסת של הקנטינה?
"אני אוהב את תל־אביב אהבת נפש, אבל אי־אפשר להתעלם מהרקוויאם שמתנגן ברקע. תל־אביב הפכה מעיר שקורים בה דברים לעיר שמארחת יותר מדי פסטיבלים המוניים, מסיבות רחוב ומרתונים ממותגים. יש לי תחושה שהיא הופקעה מתושביה לטובת אינטרסים מגלומניים ושטחיים. מותג שיצא מפרופורציה ועולים אליו לרגל בגלל הייפ ולא בגלל התוכן שמבעבע בו. יש תחושה שאילפו את העיר".
× × ×
13 שנים בלבד אחרי שעלה על הבמה, לטיראן, 35, יש תפקיד בדרמה של רשת 'המדרשה' (שבת, ערוץ 2) אבל לפני הכל הוא כנראה השחקן הכי מזוהה כיום עם התיאטרון הישראלי. כשמתקיפים את הרלוונטיות של המדיום, הוא ולא אחר ממהר לכתוב מאמר תגובה. כשעצומת השחקנים המסרבים להופיע בהיכל התרבות באריאל חוללה סערה, העיניים הופנו אליו. וכשמדברים על יורש למנהל האמנותי של תיאטרון הבית שלו, הקאמרי, הוא החשוד המיידי.
טיראן לא ממש מתנגד למקום הזה. להיפך, מכיר מאוד בערך עצמו, ולא נותן למעמד המיוחד שלו למנוע ממנו מלשטוח אג'נדות פוליטיות, חברתיות ואמנותיות, שגם בימים רגועים היו מעוררות בבוסים שלו חרדה מפני סערה תקשורתית או ביטול מינויים. אבל במקרה של אחד ממושכי הקהל המובהקים של התיאטרון בישראל, כמעט הכל נסלח. ריצ'רד אחר ריצ'רד הוא מוביל את הפרויקטים המרכזיים של הקאמרי ונבחר בפעם המי יודע מה לשחקן השנה.
בימים שבהם אמנים מפחדים לפתוח את הפה וכל אמירה מחוץ לקונצנזוס לאומני נענית במטר גופרית, בתקופה שבה שרת התרבות מכריזה מלחמת קודש על כל מי שמעז לרחוש כבוד ליצירות קלאסיות, מעניין לשמוע את מי שלכאורה מייצג את כל מה שהיא מתקוממת נגדו: שמאלן אשכנזי, אליטיסט עם אופק תרבותי נרחב והנסיך הבלתי מעורער של התיאטרון הרפרטוארי.
בימים הבוערים האלו נראה שחלום הדו־קיום קרס. אתה מתעקש להאמין בו.
"המצב כרגע נורא, אבל האימה הלא פחות נוראית היא זו של היום־יום. בימים 'נורמליים' לכאורה שבהם קל לשכוח שזה כבר 50 שנה שמתנהל כיבוש של עם אחר ושזה מצב לא טבעי ולא 'נורמלי'. מדהים אותי שהדבר הראשון שעשתה הממשלה הוא להכחיש שיש קשר בין גל הטרור לכיבוש. זה חלק מהגזענות ומהדמוניזציה שהופכת שוב את הערבי לאדם שמטבעו הוא רצחני ובעל מוסר מעוות, ללא כל קשר לנרטיב או לנסיבות שהביאו אותו לבצע מעשה נתעב".
בניגוד לאינתיפאדה השנייה, רוב המפגעים לא הגיחו מחיים עלובים במחנות הפליטים, אלא ממזרח ירושלים, עיר שלפחות למראית עין מנסה לייצר מציאות שפויה יותר.
"צריך להביט למציאות בעיניים ולהפנים שמזרח ירושלים הוא המקום העני ביותר בישראל עם מעל 80 אחוז של ילדים שחיים מתחת לקו העוני, 40 אחוז אבטלה. מעל שלוש מאות אלף איש משוללי זכויות נחנקים ונזנחים תחת ריבון ישראלי שלא אכפת לו מהם".
ועדיין, קשה לקבל שהתשובה למצוקה היא מסעות דקירה רצחניים ברחובות.
"האקט של רצח בסכין לעיני מצלמות הוא ברוטלי ומזעזע. לא פחות מזעזע אותי האופן שבו הממסד הישראלי ברוב תחכום בירוקרטי מצליח לצור, לדכא ולהרעיב פיזית ומנטלית למוות אוכלוסייה שלמה. אני לא שוכח לממשלה ולשר לשעבר אהרונוביץ' שסגר פסטיבל תיאטרון לילדים (אל חכוואתי) משום שהמקורות למימון היו חשודים בעיניו. אז יש לי חדשות בשבילו: במקום שבו מונעים מילדים תיאטרון בובות, ילדים ישחקו בסכינים".
גם לשמאל אין תשובות משכנעות לפתרון המצב.
"איזה שמאל? מפלגת העבודה? אמרו רק עם בוז'י ננצח. במה בדיוק תנצחו? עם איזה אידיאולוגיה? כזו שנסחרת כמו מניה בבורסה עם כדאיות ופופולריות? מי זה בוז'י הרצוג? מה זה השמאל האפולוגטי והמתגונן הזה? אי־אפשר להפריד מאבק לצדק חברתי ממאבק בכיבוש. אי־אפשר להיות חזק בוועדת הכספים ולשתוק מול המחסומים. אי־אפשר לדבר על זכויות להט"בים וזכויות אישה ומגזר ולהתעלם מדיכוי והשפלה של עם. זה מוסר חד־סטרי. האדמה זזה ימינה. בעיניי, השמאל הציוני מסוכן יותר במובנים מסוימים בגלל הדיבור העקיף שמסתיר גזענות והתנשאות. בגלל מותה של האידיאולוגיה אנחנו מפסידים בכל מאבק למתנחלים".
ואולי השמאל נראה לא רלוונטי כי המציאות סביבנו מטורפת ואלימה? תראה מה קורה מסביב לישראל.
"המוות של השמאל בארץ נובע מכך שרוחניות, אידיאולוגיה וטוטאליות נעדרים ממנו בצורה כל כך משמעותית. השמאל הפך לפרגמטי להחריד, תועלתני. האם הקמפיין שלנו מדליק, מתחנף ועממי יותר. חשבונאות פקידותית. כמו שמלאני מסכמת במשפט אחד: 'חוסר סטייל וחוסר אינטגריטי'".
השמאל ההומניסטי בגד כל השנים בפרטנרים הטבעיים שלו למאבק, המזרחים.
"השמאל צריך לבקש סליחה על שנים של התנשאות על עדות המזרח והיחס האדנותי שבו נהג בכל מי שאינו חבר במועדון האקסקלוסיבי של השבט הלבן".
זה השבט שלך! שם נולדת, שבו אתה פועל וממנו אתה מתפרנס.
"גם אני בטיפשותי חשבתי שיש משהו פרימיטיבי בהשתטחות על קברי צדיקים, אבל בפריז השתטחתי על קברו של הצדיק אוסקר וויילד וכרעתי מול קברו של הצדיק ג'ים מוריסון ואפילו נשקתי לקברו של שופן. ולפני ששיחקתי את המלט טסתי במיוחד ללונדון ונסעתי שלוש וחצי שעות כדי לבקר בביתו של שייקספיר, בתקווה שמשהו מהשכינה של הגאון ידבק בי ואזכה בברכתו של המרן שלי. אז מי הפרימיטיבי?"
בשעה שאתם יוצרים תיאטרון מעודן, יש שיאמרו אליטיסטי, השיח - במיוחד ברשתות החברתיות - הפך למאוד אלים.
"אנחנו חברה שאוהבת אלימות. שלום זה אאוט. לא עם רודף שלום, אלא עם רדוף שלום. בורחים ממנו כמו פראנואידים ונאחזים במלחמה. אנשים מתחרים בפייסבוק על מי יפרסם פוסט פורנוגרפי יותר של אלימות. נהייתה פה עאלק תרבות שיימינג של ישראלים מכוערים שמצולמים במלוא כיעורם למטרת שיפור הקודים האתיים של החברה שלנו, אבל זה רייטינג טהור. אנחנו נהנים להזדעזע ומחר שוב נתנהג כמו בהמות במטוס.
"תראה את היצור הזה, הטוקבק. יושב אדם בבית בתחתונים וגופייה ופשוט מכה ומנפץ את מושא השנאה והתיעוב שסימן. לא אשכח את לימור לבנת אומרת ה'טוקבקים אמרו את דברם' נגד חותמי עצומת אריאל. לא ירחק היום שהטוקבקיסט יוזמן לטקס הדלקת המשואה בהר הרצל. יחי הטרול!"
והאמנים שותקים, ברובם.
"לכאורה מתקיים פה חופש דיבור, אבל זו שכבה קטנה של יוצרים אמיצים שמוכנים להסתכן ולשאת בתוצאות, וכמה בודדים שלא מרגישים מאוימים לעשות דברים שנויים במחלוקת. ברמה הרחבה יותר, בטח במיינסטרים, הנטייה היא לא ליפול לבורות שיעוררו סערה".
משתיקים אותם?
"הרבה פעמים זה נובע משיקולי 'מה אני יכול להגיד בלי לפגוע ברייטינג או במיתוג שלי'. מה משתלם. גישה שנעה בין הציני לפרגמטי. קח למשל את עצומת אריאל. הרבה אמנים לא רצו להופיע מעבר לקו הירוק, אבל חששו לחתום. בראיון הפרידה שלה אמרה לימור לבנת כי בעקבות האיומים שלה מנהלי התיאטראות חזרו בהם עם זנב בין הרגליים כמו כלבלבים".
משיחות עם קולגות שלך, מה היה הפחד הכי גדול שלהם - פיטורים?
"לא צריך. מספיק שיזמנו אותם לשיחה וילחצו ויסבירו שיש עוד מאה כמותם שמחכים להזדמנות. לרוב לא צריך לדבר איתם. הם ירגישו בעצמם שבתוך השיח הקיים אי־אפשר לחרוג מהנורמה".
אתה בכלל מסוגל להבין אותם? אתה הרי חסין אש.
"השיקולים שלי בשעתו היו צו המצפון שלי, אבל זה יהיה שקר לומר שלא הרגשתי שהייתי במעמד מספיק בטוח לשים לתיאטרון גבולות. בדיוק כמו שיש שחקן במעמד להכתיב לתיאטרון שהוא יושב קדימה בוואן. העמדה שבה אתה נמצא מכתיבה את התנאים שתקבל. אני בר מזל. יש 70 שחקנים בלהקה של תיאטרון הקאמרי, לא כולם יכולים להרשות לעצמם לומר על התפקיד הבא שיציעו להם 'לא רוצה לעשות, זה לא מאתגר אותי'".
אולי אנחנו מצפים מהאמנים כאן ליותר מדי. להוציא כמה קולות חדשים בקולנוע הישראלי, התרבות כאן מתחסדת ושמרנית.
"בעיני זכיינים, קרנות קולנוע וקברניטי התיאטרון, יש איום ממשי על לחם חוקם. פועלים בסביבה עם אינפלציה של תכני תרבות פנאי ולכן ה'משתלם' הוא מה שמכריע. הגרוש וחצי שנותנים פה לתרבות מקצין הכל ויוצר את הצנזורה האמיתית. חלק מהאנשים שקיבלו כח לידיים חושבים בהתנשאות שהקהל מטומטם או שהם יודעים מה הפורמולה להצלחה. מכאן התרבות בארץ מיינסטרימית ולא פוגענית".
× × ×
הוא גדל בפתח־תקווה. בן לאם מנהלת חשבונות ואב גרפיקאי. השלישי מבין ארבעה אחים. למד בתיכון תלמה ילין ומשחק בבית צבי, שם סומן על ידי גרי בילו כשחקן העתיד של ישראל. ב־2005, שנתיים לאחר שהתחיל לשחק בקאמרי, גילם את המלט, שחשף אותו לפני הקהל והמבקרים. הפך ליקירו של עמרי ניצן וגילם את כל התפקידים הגדולים - במחזות זמר כמו 'קברט' ו'אופרה בגרוש' ועד הקלאסיקות שהקאמרי אוהב להציג לצופיו.
"אני רואה את עצמי קודם כל כבן טיפוחיו של גרי בילו. כשקיבלתי את פרס השחקן על 'המלט' הקדשתי לו את הפרס ואמרתי: ׳בפס הייצור של מפעל חייך הופעתי יום בהיר אחד, בחור צעיר ומיוסר, והפכתי לשחקן שמשחק בחור צעיר ומיוסר'. עמרי אסף אותי מבית צבי כבר בשנה ג' והחתים אותי בתיאטרון. בפגישה הראשונה שלנו הוא לקח אותי באוטו הקטן שלו לאתר הבנייה של הקאמרי החדש, שם קיבלנו כובעי בוב הבנאי. עמרי עם מידותיו הטובות הידס על הפיגומים, לקח אותי לבמה הראשית ואמר 'תבדוק את האקוסטיקה'. נשאתי מונולוג של המלט. הפועלים לא ממש התרשמו. נדבקתי בהתלהבות החלוצית של הפיגורה שעמדה מולי ואמרתי 'אני הולך אחריו'".
אחרי ההצלחה הפנומנאלית של 'המלט', הוכתרת בגיל צעיר ככוכב הגדול של התיאטרון.
"אני לא מתרשם מעצמי בקלות. הייתה לי הבנה מאוד עמוקה שזה לא תואר שמקבלים מהמלכה ומסתובבים איתו ברחובות. כשחקן צעיר החוויה הייתה יותר מבלבלת. יש לה אספקט מתעתע. משהו שמוציא מפוקוס. משהו שאולי מעורר חרדה".
איך מתמודדים?
"צורך לקרקע את עצמי ברגעים כאלו. לכן מאמין גדול בעבודה קשה, סיזיפית, יום־יומית. גושפנקה שערב ערב צריך להוכיח אותה מחדש. לעלות על הבמה, להילחם, כאילו זו ההצגה האחרונה. להוכיח שאתה ראוי. אנחנו חיים בחברה שמאוד אוהבת לרומם אנשים ואז לצלוב אותם. לא הייתי מוכן להיות חלק מהנרטיב הזה".
זה נשמע מאוד מעייף.
"הרבה פעמים אני תשוש וריק ופאסיבי כשאני לא בעבודה. יש לי רגע של חרדה, מה אני עושה עם עצמי. שחיקה נפשית. הרי כמה אפשר להשחיז סכין, מרוב שינון אפשר לאבד את הלהב. במובן הזה המקום הזה, המושב, מציל אותי. תמיד יש כאן עבודה. והיא, כידוע, משחררת".
ובעבר, כשמלאני לא הייתה חלק מהחיים שלך?
"אני זוכר את הוואקום הנוראי בזמן שהייתי רווק וחוזר מהצגות. הרגע הזה של כניסה לבית הריק. מדליק את כל הטלוויזיות והרדיו האפשריים רק כדי לייצר רעש. יש דיסוננס שאי־אפשר לגשר עליו: לפני רגע היית במחיצת אלף איש ופתאום אתה לבד. כמה נוח, נעים, ברור, טבעי ומרגש להיות על הבמה לעומת החוקיות המבלבלת, הבלתי־אפשרית של המציאות".
מה עושים בשקט שאחרי?
"לפעמים זה דרך התכנסות, כמו אבל; לא להילחם בדיכאון; כדאי לא לקחת את עצמך ברצינות; זוגיות טובה עם בן זוג שגם רואה אותך מעבר לפיגורה; ללמוד שפה; לחלום בהקיץ; להתחיל לחרוש ולדשן את האדמה לקראת פרויקט עתידי. אבל הרבה פעמים אין תרופה".
× × ×
יש פער מאוד גדול בין טיראן האיש - רדיקל רהוט בעל משיכה לתיאטרון אחר ומאתגר - לבין הבית המקצועי שלו, תיאטרון עם רפרטואר מיינסטרימי, מ'המלט' ועד 'שיער', שמנסה לא להתסיס יותר מדי.
"כילד, נער ואדם בוגר אף פעם לא הרגשתי במיינסטרים", הוא מסביר איך הוא חי בשלום עם הסתירה. "אמנם השתייכתי לקבוצות, אבל זה לא שביל חיי. בתפקיד השני שלי בתיאטרון, 'עד ראיה', של יהושע סובול, הצגה שנויה במחלוקת על סרבן מצפון בוורמאכט, נפל דבר. חמישה שחקנים צעירים מצאו את עצמם בלב הפוקוס ואני כפוסטר בוי של סרבנות לאור זה שלא שירתי בצבא, מותגתי כרדיקל חופשי".
ועם זאת בקאמרי הפכת לציר מרכזי. השם שלך מתנוסס על הפוסטרים כמקדם הצגות.
"אני שמח שאני נמצא בעמדה שאני יכול להשפיע ולהיות חלק מרכזי משיח תרבותי שנוגע גם במיינסטרים. יכול להיות שבעתיד אעמוד מול החלטות שיאלצו אותי לקחת אחריות שונה מאשר היום. אם בעמדה של ניהול, יזמות, יצירה של משהו חדש. יש לי רעיונות, תחושות, מה הייתי עושה. מרכיב רפרטוארים דמיוניים, להקות שחקנים דמיוניות והזמנות ממחזאים".
התקשורת הכריזה כבר אלף פעם שאוטוטו אתה מחליף את עמרי ניצן כמנהל האמנותי של הקאמרי.
"זה הצחיק אותי, נראה לי יותר קוריוז פובלציסטי. אף אחד לא הציע לי שום מינוי. אולי זה הגיע מתוך שנאת המן ולא אהבת מרדכי, רצון להתסיס את השטח מול המנהלים המכהנים. אבל יש גם משהו מחמיא בלהיות מסומן. אני בסך הכל זוכה לאשראי רחב ונדיב ואני מנצל אותו ליצור, לקדם מחזה, לעבוד עם בימאי או שחקנים".
וברמה העקרונית, הרעיון מוצא חן בעיניך?
"ניהול לא קשור לעשייה שלי כיוצר ואמן, הוא אוטונומי לחלוטין בהגדרה שלו. אני צריך לבדוק טוב־טוב עם עצמי אם אני בנוי לזה. לא משוכנע אם אני בנוי להנהיג אנשים, לא יודע אם יש לי את הקיבה והעצבים".
ואולי הגיע הזמן. קברניטי התיאטראות דבוקים לכיסאות כבר שנים - ציפי פינס, אילן רונן, מיקי גורביץ. ואצלכם בקאמרי נועם סמל ועמרי ניצן.
"אנחנו לא מדברים על חונטות שמתבצרות בהיכלי התרבות האלה. יש מישהו שמאשר את הכהונות האלו. יש לכם בעיה? תשנו את הרגולציה, אבל אל תבטלו ותזלזלו במפעל חייהם של אותם אנשים. אני נגד דיקטטורה תרבותית. אבל אני לא חושב שצריך להציב גיליוטינה ברחבת מוזיאון תל־אביב ולהוריד את הראשים של ראשי התרבות בישראל".
ההדים של הכרזת המלחמה של מירי רגב על צ'כוב ומדינת תל־אביב היטשטשו בשגרת הדמים, אבל ההתבטאויות שלה שזכו להרבה מאוד אהדה בחלקים של הציבור שספק אם טיראן בא איתו במגע, צד שמרגיש שמנסים להתנשא מעליו ללא הרף, מוציאות אותו מדעתו.
"להציג את התרבות הישראלית כחלק מהמצאה של מדינת תל־אביב זה שקר גדול, גס ומכוער. קלישאה נוראית שהפכה לכלי מאוד מניפולטיבי, ציני ופופוליסטי בידיים של מי שמנהלים את משרד התרבות עכשיו. מוסדות התרבות מציגים מחזורים נפלאים, יותר משישה מיליון כרטיסים נמכרים בתיאטראות מדי שנה. מספרים שאין להם אח ורע בעולם. ואיפה הן ההצגות האלו? מדן ועד אילת".
למה לא לראות בקריאה של רגב לשינוי סדרי העדיפויות מהפכה חיובית ומתבקשת, אלטרנטיבה להגמוניה המיושנת.
"מתרחשת פה מהפכה אמיתית וחשובה ורלוונטית עם טיעונים מוצדקים שיטיבו עם השיח התרבותי. זעם טהור ואותנטי. אבל צריך להפריד מהניצול שעושה שרת התרבות. הקו שלה אפילו לא אנרכיסטי. סתם חיוור. נטול אידיאולוגיה, רזה כמו חלב דל־שומן, מזויף כמו סוכרזית. להפוך את המאבק שלה לאמיתי הוא בעיניי שקרי ופיקטיבי. התרבות שיחקה לידיים שלה ועזרה לה להיתפס כקדושה מעונה בקרב בין המזרחים לאשכנזים המפונקים שקמים לכלות אותה עם נשק יום הדין - צ'כוב. להכות אותה לאדמה עם סופקלס. זה הפך אותה מיד לגיבורה. כוכבת. אנטי גיבור שמנסה באומץ גדול לשרוד בגבורה בגוב האריות התרבותי והאינטלקטואלי חמושה בג'ו עמאר. ממש סיפור סינדרלה, למרות שבמקרה שלה 'לכלוכית' הוא שם הולם יותר".
אין מקום לאפליה מתקנת לפריפריה שהוזנחה כל השנים?
"קודם כל, תגדילי את תקציב התרבות בצורה משמעותית. תפתחי את שדרות, תקצי לשם משאבים, אבל תתענייני באמת מי הם אנשי החזון שם שיקדמו שיח תרבותי מגוון. הצהרות כמו 'ניצחנו והרוב קובע. אני אחליט למי לתת את הכסף ולמי לא', אלו יציאות שאסור אפילו שייאמרו. לאיש אין מונופול על התרבות בגלל שהוא בעל המאה. זה לא הבראת התרבות, זה מסע נקמה".
וכשנשמעו ההתבטאויות האלו, מנהלי התיאט־ראות בתל־אביב לא שיקשקו שיישתו להם את ההקצבות?
"היו קולות שאמרו: 'תנו לה 100 ימים של חסד'. המשפט הזה עשה לי גרדת. מה זה הזן בודהיזם הזה? כמו שאומרת אחת הדמויות בריצ'ארד השני: 'המילה חסד בפה שאין בו חסד היא טומאה'. בואו לא נהיה נאיבים: איך אני יכול לצפות מאדם שכינה את הפליטים 'סרטן', להבין משמעותו של פלורליזם תרבותי כשעל הבמה ב'איבנוב' איתי ערב־ערב משחק חאמיס אלשייח, פליט מסודאן. כשתכירי בו כחלק מנוף התרבות בישראל ולא כמחלה ממארת אפשר אולי יהיה לדבר. בינתיים מדובר בעסקנית פוליטית שרוצה לקנות קולות במרכז הליכוד".
ואולי אנחנו זקוקים לאנשים שינפצו מבצרים ישנים.
"אני לא מאמין בבולדוזרים. לא כאלה שעולים על בית המשפט העליון ולא כאלה שמורידים בתים בכפרים ערביים בישראל ובעזה. הבולדוזרים במדינת ישראל הפכו בעיניי לכלי המסמל משהו נוראי. אין פחד של החדש מפני הישן. מחרבים מבנים תרבותיים ובונים בתי קזינו מנצנצים בצורת התיאטרון הלאומי. מחסלים שכונות ישנות ובונים גורדי שחקים. עולם ישן נחריבה. המושג של אוצרות תרבותית־חברתית נמחק מהשיח. אין כבוד למורשת".
ואולי זה גם יכול לאיים עליך אישית. מי יודע אולי דווקא מאור זגורי יחליף את עמרי ניצן.
"בניגוד לחוסר האמון הטוטלי שיש לי בשרת התרבות, יש לי אמון טוטלי בכישרון של מאור זגורי, שאני משוכנע שלא מונע משיקולים זרים. מה שמעניין אותו זה לעשות תיאטרון טוב. האיום היחיד עליי הוא שיפסיקו להאמין שאני שחקן טוב".
גם בלי תפקיד רשמי בינתיים, טיראן דווקא מגלה מנהיגות. כאשר העיתונאי ניב הדס כתב טור על כך שהתיאטרון הוא מדיום מת, טיראן הגיב במאמר תקיף.
"לשלול את זכות הקיום של התיאטרון כמדיום זה לא פחות מפאשיזם תרבותי וגם מעיד על רפיסות שכלית", הוא עדיין זועם. "הטלוויזיה והקולנוע הן לא אבולוציה של התיאטרון. אלו שתי חיות שונות בתכלית. התיאטרון הוא פולחן קהילתי שמתרחש וחי בהווה חד־פעמי שלא יחזור על עצמו שוב ומשתמש באמצעים אמנותיים וטכניים ייחודיים שדרכם הוא מתקשר עם קהל. זאת הייתה יציאה אומללה שמהווה חלק ממגמה היפסטרית שמזלזלת בכל מה שלא מגניב ועכשווי לטעמה. במקום לקיים דיון אינטליגנטי ומעמיק על המקומות שבהם התיאטרון סובל באמת מניוון והתיישנות, מעמיקים את הפער בין קהל צעיר לתיאטרון ומשעבדים אותו לטרנדים בעומק שלולית".
בשנים האחרונות הוא גם מבסס קריירה בחו"ל. מיני־סדרות בריטיות, סרטים גרמניים ואוסטריים. לפני כשבועיים חזר מפולין, שם עלה הסרט 'דמון' ('הדיבוק') בכיכובו. סרט אימה חוצה ז'אנרים בפולנית ויידיש, המבוסס על מחזה שעושה טייק אוף ל'הדיבוק' של אנסקי. לאחר אודישן שכלל מבחן שתייה עד עילפון הוא הוזמן לצילומים שנמשכו חודשיים בכפר נידח. בינו לבין הבמאי, מרצ'ין ורונה, נוצר קשר מיוחד, והם תיכננו פרויקטים משותפים. 'בגלל המחויבויות לתיאטרון נבצר ממני לנסוע עם הסרט לפסטיבל טוריטנו ולאוסקר הפולני בגדנסק. אחרי ההקרנה (אמצע ספטמבר האחרון) מרצ'ין התקשר אליי וסיפר שהיה ערב מצוין והתעקש שאגיע כשהסרט יצא בפולין. הוא הלך למסיבה לכבוד הסרט. למחרת בבוקר קיבלתי טלפון. סיפרו לי שאתמול מאוחר בלילה מצאו את הגופה שלו בחדר במלון. הנתיחה לאחר המוות קבעה שזו התאבדות".
היו סימנים מקדימים?
"זה הפתיע בצורה טוטאלית, הייתי מזועזע. לא היו שום אינדיקציות, לא לי או לאשתו שנשארה תלויה בין שמים וארץ עם היגון והזעזוע. בשלב מסוים חשבנו שהוא נרצח. לא השאיר אחריו מכתב, לא צוואה. המוח לא מסוגל לתפוס".
ועכשיו הוא נוחת בפריים־טיים של ערוץ 2 עם הסדרה 'המדרשה' שתעלה בשבת בשידורי רשת שבה מככבים לצידו גם יהודה לוי, יהורם גאון, לירון וייסמן וחנה לסלאו.
אתה מגלם פסיכולוג מכונן שהתקבל לקורס הכשרה לסוכני מוסד.
"הסדרה לא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית, שזה כבר טוב. יש הרבה הומור ששזור בדרמה פסיכולוגית ולפעמים זה מתכתב עם פורמטים מוכרים של תוכניות ריאליטי שבהן רק החזק והטוב שורד. שמחתי לשתף פעולה עם יהודה לוי שזו פגישתנו הראשונה כשחקנים מאז שהיינו חברים לכיתה בתיכון בתלמה ילין. התפקיד שלי, אבשה, מצא חן בעיניי. טיפוס מורכב ומיוסר עם סודות כמוסים שצפים על פני השטח. מתמודד עם דילמות מוסריות מול המשימות שמוטלות עליו. מן 'המלט' גרסת המוסד".
כאן תישפט במנגנון הבוטה ביותר - רייטינג.
"יש צד פרקטי אכזרי ונכון שנוגע בצרכים שלי לפרנסה. אני לא יכול להרשות לעצמי להסתמך רק על הדברים שאני רוצה. לגבי הטריפים האישיים, אני נורא אוהב להכניס וירוסים למערכת כדי לראות איזו תוכנת אנטי וירוס היא מפעילה. כשנמאס לי מהחשיבות העצמית שלי אני כופה על עצמי סוג כזה של פרויקט שמכניס אותי לפרופורציות הנדרשות".
זו ההופעה הראשונה שלך בתפקיד גדול בפריים־טיים. למה נמנעת מזה עד עכשיו?
"סדרי העדיפויות שלי שמו את התיאטרון במקום הראשון ואחר כך הקולנוע ואז הטלוויזיה. לא כל יוצר טלוויזיוני קם כל יום בבוקר ואומר איתי הוא השחקן שמתאים לי לפריים־טיים. יש כאלו שמייחסים לי אובר־תיאטרליות במשחק ובהוויה. יש יוצרים שחושבים שהפרסונה שלי היא לא 'כל ישראלית'. מצד אחר, היו הרבה מאוד הצעות שסירבתי כי לא ראיתי את זה מספיק מאתגר מול העבודה בתיאטרון ובקולנוע. אבל עדיין השנה הזו הייתה הכי עמוסה בקריירה: הצטלמתי ל'המדרשה', לעונה החדשה של 'בני ערובה', לסדרת מתח גרמנית ולסרט הקולנוע 'היורד למעלה' של הבמאי אלעד קידן (זוכה פרס הסרט הטוב בפסטיבל הקולנוע בחיפה, א"ה)".
אתה מכיר את הסחורה של ערוץ 2?
"גם מדף הספרים שלי, גם לוח השידורים וגם המקרר שלי נע בין אמנות מיינסטרימית קלילה ודוחה למדי לפעמים ועד הקוטב השני של הגות מרחיקת לכת. אני לא סובל מסנוביזם או תחושת עילאיות מעצם היותי 'שחקן איכות'. עקבתי לא פעם ולא פעמיים אחרי תוכניות ריאליטי. אתה צריך להיות קשוב לדופק של תרבות המיינסטרים".
בקולנוע ובטלוויזיה יש גל יצירות מזרחיות - 'זגורי אימפריה', 'גט', 'עספור', 'איפה אתה חי'. למה לא בתיאטרון?
"ללא קשר לייצוג ישיר של יוצרים מזרחים או יצירות מזרחיות שכמובן צריכות לקבל ביטוי רחב יותר על הבמה העברית, אני חושב שהתיאטרון שלנו מאוד מזרח־תיכוני, בניגוד לדימוי. מי שחושב שעתודת הקהל של התיאטרון מתבססת על אליטה בורגנית, כף רגלו לא דרכה בתיאטרון".
ואז הם מקבלים את 'קזבלן' ו'סאלח שבתי'.
"אני מצר שעד שהתיאטרון עוסק בתרבות המזרחית זה עובר דרך פריזמה אשכנזית ישנה שמנציחה את הפערים ובעיקר נוגעת באקזוטיקה ופולקלור ולא בתמות שיכולות לאתגר את השיח. אני לא חושב שזה בא מתוך מחשבה מודעת של מידור. התיאטרון במצבו הנוכחי רוצה לקרב אליו את כל הקהלים מאשר להתבצר באשכנזיות שלו".
alonihadar@hotmail.com
לפנייה לכתב/ת 
