ספיידרמן

בשעת צהריים חמה בבראיינט פארק, הריאה הירוקה המקסימה באמצע הטירוף של מנהטן, עומד ג'יימס ספיידר (spader) וחולם בהקיץ. ניו־יורקרים לא ממש מתרשמים מצילומי סרטים או טלוויזיה, הם בעיקר מקללים כי זה מפריע להם לחצות את הכביש באור אדום. ואם זה לא מספיק, היום הוא ה־11 בספטמבר והעיר עצבנית במיוחד. ורק ספיידר עומד שם, מחכה לתחילת צילומי עוד סצנה בעונה השלישית של ‘הרשימה השחורה’ (שעלתה אצלנו בימי שלישי ביס אקשן ובסלקום tv), ובוהה בנקודה בשמיים. אחר כך יגלה שהוא לא סתם נראה מוזר, הוא באמת מוזר, וגם כדאי להפסיק אותו באמצע התשובה, אחרת הוא יכול לדבר ולדבר.

"אני סובל מ־OCD ואם אין לי תשובה ברורה של כן או לא, זה יכול להוביל לסיטואציות קצת מביכות", הוא אומר בקול שמשמש לו כלי נשק יותר מלכל שחקן בהוליווד.

מה עוד מוביל אותך למקומות שלא תכננת להגיע אליהם?

"יש לי יכולת מדהימה להשלות את עצמי. אני זוכר שפגשתי את דיוויד אי. קלי שהציע לי את 'הפרקליטים'. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בטלוויזיה והוא אמר, 'אני מבטיח לך עונה אחת ואם תשנא את זה, אשחרר אותך'. אחר כך הוא בא עם 'בוסטון ליגל' וחתמתי לכמה שנים, לא זוכר אפילו כמה כי זה לא הטריד אותי, הייתי בטוח שזה אותו דבר, שאם אשנא את זה אוכל לקום וללכת באמצע החוזה בלי לאבד את הבית שלי".

והנה אתה יושב כאן בגיל 55, ונדמה שכל הקריירה הובילה אותך לתפקיד האחד הזה של רד רדינגטון.

"או, אלוהים לא. אין לי שום תחושה של קריירה, אני לא יודע לתכנן, אני לא מחליט שבעשר השנים הקרובות אעשה רק את זה או זה. כשעשיתי את 'הפרקליטים' בוודאי לא חשבתי שבעוד עשר שנים כולם ירצו להיות בטלוויזיה. בשנים האחרונות הייתי בברודוויי, 'לינקולן' בקולנוע, חזרתי לטלוויזיה. אני הולך מעבודה לעבודה ולא מתכנן כלום. משחק הוא משהו שאני עושה רק כפרנסה, ולמזלי אני לא רע בזה".

• • •

את המלים "לא רע" ספיידר כמעט בולע, אולי כי הוא יודע שזה אנדרסטייטמנט קיצוני ולא נעים לו לזייף צניעות. ג'יימס ספיידר הוא לא שחקן לא רע, הוא אחד השחקנים הטובים של דורו, מאלה שכמעט אף פעם לא נזקקו לשנות הופעה חיצונית, להתחפש, להעלות או להוריד 30 קילו כדי להיעלם בתוך דמות. עם שילובים של קריפיות וחוש הומור, ציניות ואמפתיה, עיניים שיכולות להרוג ולהמס, העביר ספיידר קריירה שנעה מסרטי אינדי ביזאריים לסרטי אינדי ביזאריים אחרים להצגות ביזאריות בברודוויי, עד שהגיע לטלוויזיה ומצא עצמו במרכז המיינסטרים, כשהוא לא תמיד יודע מה לעשות עם זה.

ספיידר פרץ ב־1989 בדרמה החתרנית והמבריקה של סטיבן סודרברג 'סקס, שקרים ווידאוטייפ', והלך משם לסדרה של סרטים קשים למבוגרים. הבולטים שבהם היו 'קראש' של דיוויד קרוננברג ב־1996 ו'המזכירה' ב־2002, שם ניהלה הדמות שלו, שנקראה כמובן מר גריי, מערכת יחסי סאדו־מאזו עם מגי ג'ילנהול. "חשבתי שזה סיפור אהבה מתוק. סאדו־מאזו, אבל מתוק", הוא צוחק.

ספיידר יכול היה להמשיך בעולם של סרטים שאף אחד לא ראה, גם כי הם פחות או יותר היו מוגבלים לגילאי 40 ומעלה, אבל אז פגש את דיוויד אי. קלי, שהביא אותו ל'הפרקליטים', שעליו זכה באמי, וייצר בשבילו את הספין אוף, 'בוסטון ליגל', שעליו זכה בעוד שני פרסי אמי. אחר כך העביר עונה אחת ב'המשרד' פוסט סטיב קארל, עשה תפקיד קטן ואדיר ב'לינקולן' של ספילברג, ואז הונח לפניו תסריט לסדרה על שכיר חרב מסתורי שמכיר את כל האנשים הרעים בעולם, בעיקר כי הוא אחד מהם, ועוזר לאף־בי־איי לתפוס אותם. קניבל. בדרך הוא מנהל מערכת יחסים מסתורית עם סוכנת אף־בי־איי צעירה ממנו בהרבה, שאולי היא בתו ואולי לא. זו סדרת מיינסטרים מצוינת, חלקלקה, חכמה וכזו שמחבקת את המופרכות שלה. אבל בלי ספיידר, ספק אם הייתה מתחילה עכשיו את העונה השלישית.

בעונה וחצי הראשונות שלה, הייתה 'הרשימה' להיט גדול הרבה מעבר למה שאן־בי־סי דמיינה. ההתלהבות הייתה כל כך גדולה, שהרשת העבירה אותה ליום חמישי, מול 'סקנדל'. אבל אפילו רד לא יכול היה לנצח את אוליביה פופ ו'הרשימה השחורה' חטפה בראש ברייטינג. אן־בי־סי התעקשה להשאיר אותה שם, וגם אם היא עדיין מפסידה ל'סקנדל' ברייטינג, היא בפירוש יותר טובה.

אנחנו יושבים כאן ב־11 בספטמבר. אתה חושב שהיה מקום לסדרה כמו 'הרשימה השחורה' אלמלא האירוע ההוא?

ספיידר שותק קרוב לדקה. "זו שאלה מאוד קשה, אני מודה שלא חשבתי על זה. נדמה לי שבקצב שבו הדברים קורים, אנחנו לפעמים שוכחים שההיסטוריה עובדת במעגלים. הסדרה בוודאי משקפת את האווירה הנוכחית, אבל נדמה לי שהיא הייתה מגיעה גם בלי 9/11".

ג'ק באואר לא היה ג'ק באואר בלי 9/11.

"אני לא יודע מי זה ג'ק באואר".

איכשהו זה לא מפתיע. מזהים אותך יותר ברחוב?

"הרבה יותר. זה השתנה עם 'המשרד'. פתאום ממוצע הגיל של אנשים שניגשו אליי ירד בעשרות שנים. אני חושב שב'הרשימה השחורה' אין דמוגרפיה ברורה, ניגשים אליי מכל הגילים. מצד שני, אני גר בניו־יורק, אנשים פה באים אליך ברחוב מסיבות שאתה לא תמיד מבין".

אבל עם כל הכבוד לרד רדינגטון, שום דבר לא חיבר את ספיידר לקהל צעיר כמו תפקיד שבו אפילו לא ראו אותו. ככה זה כשאתה שולט בכישרון בקולך כמו במימיקת הפנים. בהיותו קלולס מוחלט, רק אחרי שדיבב את אלטרון ב'הנוקמים', הבין עד כמה הקול שלו מזוהה.

"אף פעם לא התאמנתי על הקול, אבל אני יודע מתי משהו נשמע נכון. יש לי שמיעה מאוד טובה שקיבלתי מאמא שלי. בבית היינו צריכים לדבר בלחש כי היא שמעה הכל. היום אני עושה את זה לבן שלי בן השבע (מאשתו השנייה, השחקנית והפסלת שאוהבת לפסל נשים מאוננות, לסלי סטפנסון). אני יודע שהקול שלי יכול להיות מרגיע ושהוא גם יכול להפחיד".

זה עובד היטב עם רד, הוא גם מרגיע וגם מפחיד.

"הוא איש רע, אין לי אשליות".

אתה שופט אותו?

"בוודאי".

הרבה שחקנים אומרים שהם לא שופטים את הדמויות שלהם.

"באמת? אני חושב שזה נורא אם לשחקן אין הבנה מתי הדמות שלו עושה משהו זה רע".

את מי אתה הכי אוהב מ'הרשימה השחורה'?

"או, זה לא יהיה נחמד מצידי להגיד. כולם היו בניי ואת כולם שמחתי לחסל".