אריות וצבועים

שירו ברבין אני ישנתי.

הייתי בן 14, זה היה מוצ"ש וחזרתי מ"חג מעלות" של הנוער העובד אחרי סופ"ש שבו בקושי ישנתי. אני ועוד 20 נערים, שהגדול ביניהם היה בן 16, העברנו את השבת בלב המדבר ליד הגבול הירדני – ממש אחראי מצד ההורים שלי – והייתי גמור מעייפות.

שכבתי על המיטה בחדרי, ובערוץ 2 היה "אסקימו לימון", אז צפיתי עד שנרדמתי. מתברר שמתישהו, אחרי הפעם השלישית שיוד'לה איבד את התחתונים שלו, הפסיקו את הסרט לטובת מבזק. אבל אני ישנתי. סתם שתדעו – זה ממש מבאס לישון תוך כדי אירוע היסטורי. עד היום כולם מספרים איפה היו בזמן שזה קרה ולי אין מה להגיד.

השעון צילצל וזה יום ראשון וקמתי ללימודים מבואס כרגיל. שמתי בטייפ קסטה של קובי פרץ ששר על שמש של בוקר שחיממה את גופנו, כשאבא שלי נכנס בסערה לחדר ואמר: "ראש הממשלה שלך מת ואתה שומע שירים...?"

עבור נער בן 14, מצבו של ראש ממשלה, מי שלא יהיה, הוא הדבר האחרון באג'נדה היומית. איפשהו לפני שיעורי הבית, והרבה אחרי ספורט, בנות, אוננות ורגשי אשמה על האוננות. איפשהו שם. על כן עניתי רק: "מה קשור לזה שאני לא יכול לשמוע מוזיקה?"

הרי אצלנו כבר התרגלתי למשוואה: "רבין זה עבודה. עבודה זה מערך. מערך זה שמאל. שמאל זה מפא"י, ומפא"י זה חבורה של בני זונות גזענים שקרנים וחארות". מה קשור עכשיו להיות עצוב? הרי צביעות זו לא תכונה חזקה אצלנו.

אבי בישר ברצינות ש"אתמול בלילה ירו ברבין בכיכר מלכי ישראל". ממש היה לי מושג איפה הכיכר הזאת. שנות ה־90 במרכז ספיר, הערבה התיכונה – שעה וחצי מאילת – שממה משוללת אינטרנט וכבלים ותל־אביב כה רחוקה. אפילו היום שאני כבר גר בתל־אביבה, עדיין מרגיש לי שהעיר הזאת היא כמו סרט ב־3D, שרק אלה שגרים בה רכשו את המשקפיים המיוחדים. השאר פשוט לא מבינים מה יש לראות.

xxx

בדרך לבית ספר עלה בדעתי שאולי רבין מת בגלל סבתא שלי. כשהייתי ישן אצלה בבאר־שבע היא הייתה כל בוקר מדליקה חדשות ומעירה אותי במשפט הקבוע: "קום תראה מה קרה בעולם", ומתחילה סדרה של איחולים למותו של רבין. הצחיק אותי לחשוב שאלוהים סוף־סוף התפנה מדארפור וסומליה והחליט להטות אוזן למשאלות האנשים בפריפריה שלנו, ושדווקא את המשאלה של סבתא שלי הוא החליט להגשים ראשונה.

xxx

הגעתי לבית הספר. דגל ישראל כבר נקשר ברישול על שער הכניסה, ילדים מהשכבה ישבו על הרצפה עם נרות, המורות הסתודדו בצד וברקע התנגנו שירים של חוה אלברשטיין: לא הייתי ילד טיפש – הבנתי שאני צריך להיות עצוב.

למרות שאז – אם, נגיד, מייקל ג'קסון היה מת, הייתי כנראה מגז'דר את החיים שלי החוצה. אבל רבין? רבין??? הוא ראש הממשלה! שנים קיללתם אותו כולכם – מה אתם משחקים אותה עצובים עכשיו???

xxx

כולם סביבי התייפחו ואמרתי לעצמי: "או־קיי, מאור, אתה חייב לבכות ומהר". התחלתי לחשוב על השואה. ועל סבא שלי שנפטר. ועל הסצנה ב"מלך האריות" שמופאסה מת – וכלום. נשבע לכם, כבר הייתי אדום מרוב מאמץ ושום דמעה לא באה אל עיניי. ניסיתי לא למצמץ איזו דקה שהעיניים ישרפו ואז אולי תצא דמעה, אבל גם זה לא קרה. כלום. נאדה. וואלו. מה אני אעשה...?

כשסבא שלי נפטר, אמא שלי לא הצליחה לבכות. אני זוכר אותה בלוויה רוכנת על הקבר ומחכה לדמעה שתבוא – אך לשווא. זה תיסכל אותה מאוד אבל אפילו במצב כזה היא לא יכולה הייתה להיות צבועה, אמא שלי. אז היא פשוט חיכתה. כשהבכי יבוא – הוא יבוא על אמת.

xxx

כינסו את כל התלמידים באמפי.

שנה לפני כן רבין עצמו ביקר שם. באו כתבים וצלמים מהטלוויזיה, ואני וכמה חברים קפצנו מאחורה כשהם ראיינו אותו ועשינו שלום. אפילו לחצתי לו את היד! לא הייתה לו אבטחה מי יודע מה, אבל את זה אני לא צריך לספר לכם.

בקיצור, ישבנו באמפי והמנהלת עלתה ואמרה ש"אין היום לימודים", וכל הילדים – מה אני אגיד לכם – היו מה־זה עצובים שרבין מת. מזל שהיא לא אמרה שמחלקים ארטיקים ביציאה.

התפזרנו הביתה. סבתא שלי התקשרה, ובקול הכי צבוע שלה אמרה: "מרבון רבין, ראית מה עשה לו העמיר הזה?" אמרתי לה: "סבתא – מה את משחקת אותה, את שנאת את רבין!" והיא ענתה: "לא נכון. אותו תמיד אהבתי". כשאני נזכר בזה היום אני חושב שזה איכשהו נכון, כי היא קיללה את כל הראשי ממשלה, אבל אותו היא קיללה הכי פחות.

כי היה בו משהו ברבין הזה. הוא היה אריה עם רעמה רכה ועור קשוח, והוא ידע לדבר אל האויב בלי לגרום לו להרגיש שאנחנו אויב בעצמנו.

xxx

הבכי של אמא שלי הגיע מתישהו בשבעה, כשהיא הייתה מוקפת בשמונת האחים והאחיות שלה, ישובים על הרצפה עם חולצה קרועה, כשמסביבה מלא אנשים ואוכל. שם היא בכתה את הבכי שלה. בבית בו גדלה שנותר ריק מאביה. כשבאתי באותו ערב לראות אותה היא נראתה כל כך רגועה ומאושרת כי הבכי הגיע. ההוכחה לאהבתה נקבעה. מאושרת מלשון: "קיבלה אישור".

גם הבכי שלי הגיע כשנועה ספדה לסבה בטלוויזיה. הקלטתי את זה בווידיאו וצפיתי בזה שוב ושוב. מנסה לפצח מה דווקא בזה גרם לי לבכות. אני זוכר אפילו את החייל שאחז בדגל מאחוריה בזמן הנאום וניגב בבושה על הדגל את דמעותיו. קינאתי בה – בנועה הזאת, שכשסבא שלה מת היא מצליחה לרגש את המלך חוסיין ואת ביל קלינטון – ואילו אני כשסבי נפטר – אפילו לעודד את אמי לא הצלחתי. קינאתי בה עד שחבר שלי אמר: "בטוח כתבו לה את הנאום הזה". וכבר לא ידעתי מה לחשוב. כל אחד והסבא המת שלו.

xxx

מוצ"ש שעבר ראינו בבית חדשות מההפגנה של מרצ, ואחותי פלטה: "בסוף יירו גם בביבי, אני אומרת לכם". וזה הבהיל אותי. כי גם אם זה לא אותו מנהיג, זה אותו העם.

דמיינתי לעצמי עצרת באיזו כיכר, כשראש הממשלה שר על הבמה עם אייל את "מי שמאמין לא מפחד". ואז יורד במדרגות אל האוטו, והמאבטחים שלו בכזו אופוריה שלא שמים לב לשמאלן שעומד בצד ומאיים להפוך אותו לקדוש נצחי. והבהיל אותי לחשוב שתמיד נזכור איפה היינו כשזה קרה. ואיזה צבועים נהיה. ושביבי הזה שלנו יהיה חזק למעלה.

xxx

אנשים, דרושה תקווה. שעות העבודה נוחות. תקווה היא כמו מים – אם אין, אז גם טיפה תספיק, ואם יש בשפע, אז נבקש קולה. אם יש דבר שזכור לי מרבין זה שהייתה פה תקווה. תחושה כזו של סיכוי, שאפילו נער קהה כמוני ידע להעריך אותה.