הדרקון עדיין חי: הנערה ברשת העכביש, דיוויד לגרקרנץ

על הסופר השוודי דיוויד לגרקרנץ הוטלה משימה חשובה ביותר: לכתוב את הספר הרביעי בסדרת "מילניום" המיתולוגית, שכותבה המקורי, סטיג לרסון, הלך לעולמו עוד לפני שהפכה להצלחה ענקית בכל פינה בגלובוס.

התוצאה היא "הנערה ברשת העכביש" (משוודית: רות שפירא, בהוצאת מודן), מותחן מעולה שמחזיר אלינו שתי דמויות מופת: העיתונאי החוקר המדוכדך מיכאל בלומקוויסט וההאקרית האנרכיסטית ליסבת סלאנדר, שנלחמים הפעם ברשת פשע רבת עוצמה, העוסקת בגניבת מידע מחברות טכנולוגיה, עם קשרים מטורפים להיסטוריה המשפחתית של סלאנדר מכאן, ולצמרת השירותים החשאיים באמריקה משם.

קודם כל אפשר להירגע: "הנערה ברשת העכביש" הוא מותחן עשוי היטב, מלא הפתעות, חנוק מקונספירציות, אפל ועושה כבוד לסדרת "מילניום" ולרוח האנטי־ממסדית השורה עליה באופן מסורתי. אפשר אפילו להיסחף ולהודות שלגרקרנץ הוא כותב טוב יותר מלרסון — שפתו רכה ועשירה יותר, עולם הדימויים שלו מפותח יותר, הוא פשוט יותר "סופר" במובן הקלאסי. אפשר להניח שבזכותו הסדרה תעלה ותפרח ותמשיך למכור מיליוני עותקים.

העניין הוא שלמרות כל זאת, "הנערה ברשת העכביש" אינו לגמרי "מילניום" עד הסוף. בתוך הכתיבה המלוטשת והמצוחצחת של לגרקרנץ, משהו מהחן הגולמי והפראי של הסדרה אבד. לרסון אולי לא היה הכותב הכי נקי בעולם, אבל אצלו תמיד הייתה תחושה כאילו בלומקוויסט וסלאנדר נורים אל תוך המציאות מתוך לוע תותח, מוכנים לזרוע חורבן והרס בכל מקום שצריך עד שהאמת תצא לאור. ב"הנערה ברשת העכביש" הם טיפה פחות חדורי להט, קצת יותר מבויתים.

ומעבר לכך, וזו הנקודה החשובה באמת — ליסבת סלאנדר, לב הסדרה, פשוט לא נוכחת כאן מספיק וברוב הזמן פועלת ברקע ההתרחשויות ומניעה תהליכים בחשאי. את הנערה עם קעקוע הדרקון האלוהית־שטנית שלנו אנחנו צריכים במנות הרבה יותר גדולות.