נסיכת האופל: לנה דל ריי, Honeymoon

כשלנה דל ריי פרצה לפני כשלוש שנים עם האלבום Born to Die, כולם רצו לחבק אותה. המעטפת האלקטרונית הרכה שהתכתבה עם זמרות הפופ השמרני של אמריקה טרום הסיקסטיז, ולא פחות חשוב מכך — האריזה המתקתקה־מרירה והכמעט קולנועית שסביבה, היו הדבר הכי מרענן בסביבה.

קצת אחרי זה המגמה החלה להשתנות. ובמהירות. דל ריי המשיכה אמנם בשלה, וכפי שזה השתקף באלבומה הדי אפל Ultraviolence משנה שעברה, היא נהנתה להעמיק את הדרמה סביבה. גם בחיים עצמם היא עטפה את דמותה בפילטרים הנוגים והנכונים לאותו הרגע. אך לעיתים היה קשה להחליט מה היא יותר — זמרת מוכשרת או מפעילת חשבון אינסטגרם מוצלח ופעיל במיוחד. וכך היא הפכה לשק חבטות מצד אלו שרצו לדבר הבא וטענו שהיא לא יותר מפוני — גם אם מאוד מלוטש — של טריק אחד.

נראה שזה לא עבר לגמרי מעל לראשה. ולראיה, Honeymoon, שיר הנושא הפותח את אלבומה החדש, מתחיל במילים "שנינו יודעים שזה לא באופנה לאהוב אותי". זו פחות או יותר ההתייחסות היחידה של דל ריי לנעשה בחוץ. לאורך כל אלבומה החדש היא ממשיכה לספק עוד מאותם דימויים מוכרים. אם אתם לא נמנים עם חסידיה או שבעבר הייתם כאלו ובהמשך עברתם צד, Honeymoon עשוי להרגיז אתכם. לעומת זאת, אם תבואו אליו בידיים (ובאוזניים) נקיות, תגלו כאן לא מעט רגעים יפים.

הפילטר הנוכחי של דל ריי מרפרר מדי פעם לקליפורניה המתקתקה של תחילת הסיקסטיז כמו שזו משתקפת ב־High By The Beach, אבל האובר־דרמטיות המוכרת עדיין כאן. ב־Freak היפהפה היא מזמינה אתכם להגיע למקום שבו תוכלו להיות עצמכם וב־The Blackest Day היא רושמת שיא מורבידי נוסף על רקע הפקה אולטרה־דרמטית אבל יפה. ב־Religion היא מתכתבת עם Lay lady lay של בוב דילן וב־Terrence Loves You היא עושה זאת ל־Space Oddity של דיוויד בואי.

יש משהו מעט מונוטוני ב־Honeymoon, אך להוציא את הקאבר הדי פושר ל־Don't Let me Be Misunderstood החותם, זהו אלבום פופ משובח של מישהי שמשוכנעת בדרך שלה.